תולדוט אתר ההיסטוריה - וישן מפני חדש תוציאו

כאנטיתזה לרעיון הבחירה בעם ה' ניצב החזון האוניברסלי של הכנסייה, לפיו מאס האל בישראל לטובת קהילת המאמינים הנוצרים. ההתעוררות הלאומית של עמים נוצריים שונים לוותה בזיהוים העצמי כעם נבחר - 'ישראל החדש'. אותה אדרת, אך הגברת אחרת לחלוטין

בשנת 1523 העתיק לבלר פשוט בשם זלובה את ספר תהילים בתרגומו לרוסית. בסיום כתב היד הוא מתנצל על שגיאות ההעתקה שהשתרבבו לטקסט ומסיים בפנייה לקוראיו הרוסים: "ועליכם הישראלים לתקן זאת בעצמכם". האם מדובר בטעות או באנקדוטה חסרת משמעות? נראה שלא. הארכיבישוף של רוסטוב הכריז באוזני איוואן השלישי נסיך מוסקבה שנים לא רבות קודם לכן, ב- 1480, טרם הקרב המכריע שלו נגד הטטרים: "אותך ייתן לנו האדון, את הגואל של ישראל החדשה! ... יגאל אותנו האדון, ישראל החדשה, מן הפרעה החדש הזה וישעבד אותם לנו".

אכן, לא מדובר בטעות. תודעת העם הרוסי כי הוא 'ישראל החדש' הייתה במאות ה- 15 וה- 16 חלק בלתי נפרד מן ההגדרה העצמית של החברה הרוסית. ולא מדובר בתופעה חריגה. צרפתים, ספרדים, אנגלים, הולנדים ואתיופים, כמו גם עמים נוצריים נוספים, זיהו עצמם בתקופות שונות ובאזורים שונים כ'עם ישראל החדש'. מהו היקפה של תופעה זו, מהי הסיבה לתפוצתה הרחבה, ומה משמעותה ההיסטורית והפסיכופתולוגית באשר ליחסי יהודים ונוצרים? על מנת להשיב על שאלות אלה עלינו לעיין בגלגוליו ובנפתוליו של הרעיון הלאומי בעת העתיקה ובימי הביניים.

משכיחי הלאומיות

נקודת מוצא ראשונה במעלה להבנת ענייננו היא הבולטות הברורה של הגיבוש הלאומי של בני ישראל בתקופת המקרא. אמנם המודל של דת לאום או דת מדינה היה רווח במזרח הקדום, אך עם ישראל הקדום הביא את הגיבוש הלאומי לשיא חדש. בספרי המקרא נשתמרה עדות ספרותית יחידה במינה המשקפת תודעה עמוקה של מוצא משותף ושל ייעוד לאומי, העצמת מקומו של העם שבאה במקביל לריסון כוחו של המלך, ותפיסה של ממלכה פוליטית שקבוצה לאומית אתנית עומדת בבסיסה.

לעומת אלה עמדה אירופה במאות הראשונות לספירה בפני שני גורמים רבי עוצמה שדיכאו התפתחות של תודעה לאומית פוליטית - האימפריה הרומית והנצרות. עלייתה של האימפריה הרומית הביאה עמה תפיסה פוליטית אוניברסליסטית שהושפעה מן הפילוסופיה הסטואית שהדגישה את השוויון בין בני האדם. לפי תפיסה זו נתיני האימפריה מכל העמים שייכים בשווה ל-pax romana - 'השלום הרומי' - ובעקבותיה הוענקה בהדרגה אזרחות רומית גם לאזרחים מחוץ לרומא ולאיטליה, בתהליך ארוך ששיאו בחוקה האנטונינית שפרסם הקיסר קרקלה ב- 212, ולפיה כל האנשים החופשיים ברחבי האימפריה הפכו לאזרחיה.

התפשטות הנצרות בקרב עמי אירופה ואגן הים התיכון החלישה גם היא את התפיסה הלאומית בקרב עמים אלה. בתודעתם של הנוצרים מימי פאולוס ואילך אין עוד מקום ל'עם נבחר'. המושג 'ישראל' נותר משמעותי וחשוב, אלא שחלה תמורה יסודית באופן הבנתו. כתחליף לעם ישראל הארצי והמדיני שננטש לשיטתה על ידי האל עקב חטאיו, הטיפה הנצרות לאמונה ב'ישראל החדש'. לקבוצה זו השתייכו מאמיני הכנסייה כולם, שאמונתם העניקה להם ישועה וחסד אלוהי בלא קשר לשיוכם הלאומי.

דא עקא, לא לאורך זמן, ולא בכל מקום, הצליחו האימפריה הרומית והנצרות לטשטש את הזהויות הלאומיות. עוצמתה העממית של הלאומיות, כמו גם כוחה כאמצעי לגיבוש תושבי הממלכה ולהבטחת נאמנותם, העלו בצורות שונות את הגאווה הלאומית בקרב תושבי הממלכות הנוצריות.

במקרים אלה ניתן להבחין בהשראה ששאבו אותם עמים מהיהדות המקראית. בארגז הכלים הדתי-תרבותי שעמד לרשותם של העמים הנוצריים לא נמצא טקסט לאומי יותר מן התנ"ך, ובזמנים של התעוררות לאומית הם זנחו את התפיסה האנטי לאומית של 'הברית החדשה' ומצאו את משענם בטקסטים הלאומיים של 'הברית הישנה'. בד בבד לווה תהליך זה בזיהוי עצמי של עמם שלהם כעם הנבחר וכ'ישראל החדש'. על אף הדוקטרינה הבסיסית שייחסה תואר זה לכלל מאמיני הכנסייה, לא היססו עמים אלה לקבוע שבסופו של דבר תואר זה הוא תואר לאומי שיש לייחסו לעם ארצי ומדיני לפי המודל של ישראל המקראי. באופן לא מפתיע כל עם ראה בעצמו את המועמד הטבעי לרשת את התואר היוקרתי.

גלות האפיפיורים

זכות הבכורה בעולם הנוצרי לזיהוי עצמי כ'ישראל החדש' שמורה לממלכה האתיופית שהתנצרה ב- 333. לניתוחו של מקרה זה הקדשנו את מאמרנו "הנקודה היהודית של הכנסייה האתיופית" ('סגולה' 2), ועתה נסקור את תולדותיו של תהליך זה באירופה - מרכזה של הנצרות בעולם הקדם מודרני.

נפילת האימפריה הרומית, ולאחר מאות שנים פיצולה של האימפריה הקרולינגית בחוזה וֶרְדָן (843), הכשירו את הקרקע לתהליך ארוך והדרגתי של גיבוש מדינות לאום במערב אירופה. בצרפת התגבשה המדינה במשך מאות השנים שבהן שלטה השושלת הקאפטינגית (1328-987), והגיעה לשיא גיבושה במהלך המאה ה- 13. איש מפתח חשוב בתהליך זה הוא פיליפּ הרביעי, 'היפה', מלך צרפת (מלך בשנים 1314-1285), שהשקיע את מרב מרצו ומאמציו בחיזוקה המנהלי והפיננסי של צרפת, וזאת באמצעות הטלת מרות נחרצת על האצילים ומאבק נחוש ותככני להכפפת הכנסייה לכתר. מאבק זה הגיע לשיאים דמיוניים במאסר האפיפיור בוניפציוס השמיני בעיר אנאני באשמה של פעילות בוגדנית נגד המלך, שהיווה השפלה חסרת תקדים של האפיפיוריות בידי המלוכה. בכך לא אמר פיליפ די, ושינה את מקום מושבו של האפיפיור לאוִויניון שבדרום צרפת. במשך 68 שנה כיהנו שבעה אפיפיורים, כולם צרפתים, בעיר זו - תקופה המכונה בתולדות הכנסייה 'גלות בבל של האפיפיוריות'.

לענייננו חשובה התעצמות התודעה הלאומית בימי פיליפ, שהכיר בצורך לבצר את שלטונו באמצעות חיזוק הלגיטימיות של הממלכה, ולא הסתפק בשלטון המבוסס על גייסות ועל מנהל בלבד. לשם כך הוא העלה טיעונים היסטוריים של אי כפיפות אבותיו לאפיפיור ולקיסר הרומי, והעלה על נס רעיונות כמו הגנה על המולדת בגבולותיה הטבעיים והעתיקים.

כתוצאה מפעילותו העמידה התודעה הלאומית הצרפתית במרכזה את הבחירה האלוהית בצרפתים כעם נבחר, ואת תיאורה של צרפת כארץ הקודש, ומעל לכל את מלך צרפת כמלך הנוצרי ביותר - המיועד האלוהי להפצתה של הנצרות. אמנם כבר בממלכת הפרנקים הייתה תודעה עצמית של עם נבחר וייחוס של המלכים לבית דוד, תודעה שנמשכה גם אצל מלכי צרפת שקדמו לפיליפ היפה, אלא שחידושו של פיליפ היה השרשת תודעה זו בלב העם, פעולה שצלחה במידה רבה, כפי שהראתה החוקרת קולט בון במחקריה על הלאומיות הצרפתית. לטענתה, רק בסוף המאה ה- 16, עם התחזקות השלטון האבסולוטי בצרפת במאות ה- 17 וה- 18, הוסט רעיון הבחירה אל עבר המלך, תוך החלשה משמעותית של תפיסת העם הנבחר.

הפובליציסטים בחצרו של פיליפ כתבו קונטרסים להפצת הדוקטרינה, ומהם אנו למדים שמקור ההשראה העיקרי שלהם לרעיונות הבחירה הללו לא היה החוק הרומי, כתבי אבות הכנסייה או הפילוסופיה הפוליטית של אריסטו. סיפורי המקרא על משה, דוד ושלמה וסיפורי המכבים הם שהיו הרוח החיה והמודל לחיקוי. האומה היהודית העתיקה שימשה אב טיפוס לאומה נבחרת בעלת ייעוד רוחני.

לא ייפלא אפוא שבשעה שהאפיפיור קלמנט החמישי רצה להחניף לפיליפ היפה הוא בחר משפטים הבאים:

מלך הכבוד יצר ממלכות שונות בתוך מעגל העולם הזה, ויסד ממשלות שונות לעמים שונים לאור הבדלי השפה והגזע. בין אלו, כמו עם ישראל ... ממלכת צרפת כעם ייחודי, שנבחר על ידי האל להוציא אל הפועל את הסדרים השמימיים, מובחנת על ידי סימנים של כבוד וחסד מיוחדים

חיבורו של יוהנס אנגלוס, נזיר פרנציסקני שחי באיטליה בסוף המאה ה- 15 ותמך בשארל החמישי מלך צרפת ובפלישתו לאיטליה ב- 1494, מבטא את תודעת הנבחרוּת הצרפתית. אנגלוס נאבק במיתוס המוצא הטרויאני של בית המלוכה הצרפתי, וחיזק בראיות מופתיות את ייחוסו לבית דוד במטרה להעצים את דימויו המשיחי של שארל החמישי. אולם הוא לא הסתפק בכך והאריך לשבח את הצרפתים כעם נבחר בעל תכונות 'יהודיות', שבשלן נבחר לתפוס את מקומו של העם היהודי שנדחה. לדבריו, היותם של הצרפתים מסורים יותר מכל עם אחר לדת ולאמונה, ומצטיינים מכל עם בעוז רוחם ובנכונותם לקרב, הם שהביאו לבחירתם. גם מנהגם של הצרפתים להרבות בנשיקות תואר כתכונה יהודית חיובית, שהרי האבות במקרא, והיהודים בכלל, הרבו להתנשק...

המרגלים גילו את אמריקה

תופעה דומה התרחשה במאה ה- 13 גם בספרד. המלך אלפונסו העשירי, 'החכם' (מלך בשנים 1284-1252), בלט בין מלכי ימי הביניים כמי שיצר קובץ חוקים מסודר, וקידם את הידע, התרגום והמדע של זמנו. אלפונסו נודע גם כמלך שטרח במיוחד לחזק את ספרד כממלכה לאומית אחת, תוך חיזוק מודע של אחדות השפה הספרדית. אחד המרכיבים בחיזוק התודעה הלאומית היה כתיבת היסטוריה קדושה של העם הספרדי שנסבה סביב שליחותו הנוצרית המיוחדת, ושהתבטאה בתפקידו בבלימת התפשטות המוסלמים הכופרים ובמלחמות המוּריות שנערכו כחלק מהרקונקוויסטה.

תפיסה זו התעצמה מאוד במאה ה- 15, ועוד יותר במאה ה- 16, הן בשל מקומה המיוחד של ספרד כמגִנה הראשית של האמונה הקתולית, והן בשל הישגי הספרדים בגילוי היבשת החדשה. גם בספרד המודל של עם ישראל המקראי הוא שעמד לנגד עיניהם של מבססי התפיסה של 'ספרד הנבחרת' בתקופה זו, ו'הברית הישנה' היא שנבחרה לתמוך ברעיון הבחירה הלאומית, שדחה מפניו את התפיסה המכלילה של 'הברית החדשה', שמציבה את הדת במוקד הבחירה. גרונימו דה-מנדייטה, המיסיונר הפרנציסקני בן המאה ה- 16 שתיעד את הפצת הנצרות באמריקה הלטינית, אחז בדימוי זה כבסיס לתפיסת המציאות שלו, ותיאר את מלכי ספרד כממשיכיהם של מלכי היהודים מתקופת המקרא. שליחי מלך ספרד לאמריקה זוהו אצלו עם המרגלים שנשלחו לתור את הארץ המובטחת, ומלך ספרד הצטייר בעיניו בדמות המלך המשיח שייעודו לנצר את העולם לפני יום הדין.

מוסקבה היא ירושלים

התפקיד המיוחד של ישראל הקדום בהענקת השראה להתעצמות לאומית לא היה מוגבל לאזורי ההשפעה של הקתוליות בלבד. בספרו 'התרומה והתמורה' עוסק יואל רבא בתפקיד שמילאו ארץ ישראל ועם ישראל בעולמה הרוחני של רוסיה בימי הביניים. לדבריו, ממלכת העברים הקדומה שימשה מקור השראה ברור בתקופות של התעצמות לאומית ושל חיפוש אחר גושפנקה דתית ולאומית למסגרת הפוליטית. ב- 988 התנצרה ממלכת קייב-רוס, המדינה הסלאבית הראשונה, תחת שלטונו של ולדימיר הראשון. אקט זה הפך את ולדימיר למקבילו של קונסטנטינוס שהיה אחראי להתנצרות האימפריה הרומית במאה הרביעית. אלא שבנוסף למעמד רם זה קיבל ולדימיר מראשי הכנסייה הרוסית גם את התואר יורש מנהיגי העם הנבחר הראשון.

רבא מדגים את ההזדהות העמוקה של רוסיה עם העם הנבחר בנאום שנשא מויסיי, אב המנזר של וידוביצי שליד קייב ב- 1199, שבו הילל את שליט קייב של ימיו, הנסיך הגדול ריוריק רוסטיסלאביץ':

"כולם שמחים", שמעו הנוכחים בטקס, "כי ישראל החדשה השיגה מנהיג כמשה, ויש לשיר לו שיר הלל כמו שירה של מרים". והסיבה לנאום? משה החדש של ישראל החדשה התיר לבנות חומת מגן למנזרו של האב מויסיי, המשווה את המעשה לבניית המקדש על ידי זרובבל (התרומה והתמורה, עמ' 78).

זו אנקדוטה כמובן, אך היא חושפת מערכת שלמה של אסוציאציות שבהן בחרו בני קייב-רוס לגיבוש זהותם הלאומית. אין פלא שהמקרא וישראל כעם הנבחר עמדו במרכזן, שכן הם הסיפורים המובהקים היחידים של גיבוש לאומי המצויים בארסנל כתבי הקודש של העולם הנוצרי.

תודעה זו נמשכת גם עם עלייתה של נסיכות מוסקבה ככוח המוביל של הממלכות הסלאביות. כאמור, במחצית השנייה של המאה ה- 15 התחילה להתגבש רוסיה המודרנית בראשותו של איוואן השלישי, נסיך מוסקבה. איוואן הסיג את הטטרים המונגולים מן האזור ב- 1480, והכין את הקרקע לנכדו איוואן האיום, שהכתיר עצמו במאה ה- 16 לצאר הרוסי הראשון. לאחר נפילת ביזנטיון בידי העות'מאנים ב- 1453 הפכה מוסקבה לישות הפוליטית היחידה שדבקה באמונה האורתודוקסית, ובכך התחזקה תודעתה העצמית כממלכה הנבחרת, יורשת דת האמת, בד בבד עם הגדרתה כ'רומא השלישית'. הארץ, הדת והשפה הרוסיות הוכרזו קדושות ונבחרות על ידי האל, הרוסים כונו כאמור לעיל 'ישראלים', והביטוי הבולט לכך היה הזיהוי של מוסקבה כירושלים (שם, עמ' 217-216).

הבראיסטים ופילושמים

במקרים שתוארו עד כה היה לבתי מלוכה השושלתיים מקום מרכזי בזיהוי העצמי עם ישראל כעם הנבחר. תהליך שונה התרחש בארצות הפרוטסטנטיות במאות ה- 16 וה- 17, שבהן נוצרה הזדהות עמוקה יותר עם תודעת 'ישראל החדש' שחלחלה לתודעת ההמון.

אחד התהליכים החשובים שהתרחשו בארצות שבהן התפשטה הרפורמציה קשור בחזרה לקריאת המקרא כפשוטו ובהעצמת מקומם של ספרי התנ"ך במסגרת כתבי הקודש. בימי הביניים הקתוליים נחשבה 'הברית הישנה' כהקדמה הכרחית להתגלותו של ישו, וממילא רק כשנייה במעלה ביחס ל'ברית החדשה'. בנוסף, כתבי הקודש היו חשופים לאליטת הכמורה בלבד, שהאמינה בנטישת עם ישראל ובהחלפתו במאמיני הכנסייה. לשם יישוב אמונה זו עם הנבואות הרבות במקרא העוסקות בגאולת ישראל ובשיבתו לארצו, היה צורך בקריאה אלגורית של התנ"ך שלפיה שיבת היהודים לארצם היא משל לשיבת האנושות לאמונת הכנסייה.

התפשטות הרפורמציה במדינות הפרוטסטנטיות ביטלה את הצורך בתיווכם של הכמרים בקריאת כתבי הקודש, ובאופן טבעי הומרה הקריאה האלגורית בהבנה הפשוטה של הטקסט שנחשף בפני המון העם. 'הברית הישנה' תפסה מקום בקדמת הבמה, מאחר שלציבור היה קל להזדהות עם הסיפורים המופיעים בה. בין הגורמים שהעצימו את התופעה היו התפשטות הדפוס ותרגום התנ"ך לשפות המקומיות. נפתלות דרכי ההיסטוריה; תהליכים אלה הביאו גם לעליית התמיכה בשיבת היהודים לארצם בקרב תנועות מילנריסטיות שראו בה חלק מן הגאולה הנוצרית. גם ההסכמה לשיבת היהודים לאנגליה במאה ה- 17 נתפסה כשלב הכרחי של פיזור היהודים על פני כל הארץ טרם שיבתם לארץ ישראל. לחזרה אל הטקסט המקראי היו גם השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע להתעצמות התודעה הלאומית.

בספרה 'התנ"ך והחרב' תיארה ברברה טוכמן את הזיקה המיוחדת והמתמשכת של האנגלים ל"ברית הישנה", שהפכה להיות "האפוס הלאומי של בריטניה". זיקה זו קשורה לתרגומי התנ"ך לאנגלית, שראשיתם בתרגומו של התאולוג הרפורמטור ג'ון ויקליף במאה ה- 14, ושיאם בתרגום הנודע של המלך ג'יימס ב- 1611. אדריאן הייסטינגס מיקד בספרו 'בנייתן של אומות' את תשומת הלב בהשפעת הזיקה ההדוקה אל הטקסט המקראי על התעצמות התודעה הלאומית באנגליה. ההיכרות הבלתי אמצעית של ההמונים עם סיפורי המקרא הספוגים בתפיסה לאומית מגובשת, הביאו את בני העם האנגלי לשימוש בתבניות חשיבה מקבילות.

תהליכים אלה קיבלו תאוצה משמעותית בימי שלטונה של המלכה אליזבת (1603-1558), שבה זוהתה הזהות האנגלית עם הפרוטסטנטיות, ועם עמידה איתנה במאבק הצבאי נגד הקתוליות, שבא לידי ביטוי במאבק המוצלח עם הארמדה הספרדית. עם זאת, לשיא של ממש הגיעה התודעה הלאומית בתקופה של מהפכת קרומוול ושלטון הרפובליקה בין השנים 1642 - 1660. בתקופה פוריטנית זו זיהוי האנגלים את עצמם כ'ישראל החדש' הוא ישיר, ברור ונפוץ מאי פעם. בתקופה זו, מסכם החוקר הנס קוהן, שלושת הרעיונות העיקריים של הלאומיות העברית שלטו בתודעה: העם הנבחר, הברית עם האל והציפייה המשיחית (The Idea of Nationalism, עמ' 166).

המחשה ברורה לדברים ניתן למצוא בנאומיו של אוליבר קרומוול לפני הפרלמנט בשנות החמישים של המאה ה- 17 שהביא קוהן:

קראכם האל אל העולם הזה על ידי השגחה נפלאה שכמוה לא הייתה כמדומני לבני אדם בתקופה כל כך מרוכזת ... אכן קרואים אתם על ידי האל, כמו שהייתה יהודה, לשלוט עמו ולמענו, וכפי שנאמר בישעיהו (מ"ג, כ"א): "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". המקבילה היחידה בעולם שאני מכיר למעשה האל הגדול עמנו היא הוצאת בני ישראל ממצרים והעברתם את הישימון באותות ובמופתים מרובים אל עבר המנוחה והנחלה.

זהו העם הטוב בעולם, ובקרב העם הזה יש אוצר יקר ערך, היקר לאל כבבת עינו ... העם שברכו האל, העם הנתון לשמירתו והגנתו ... העם היודע את האל והירא אותו. לכך אין כל מקבילה בעולם הזה. בקרבכם מצויות סגולות מהוללות אלה (שם, עמ' 176, בתרגום שלי).

יציאת מצרים בשפלה ההולנדית

בהולנד מתרחש תהליך דומה, ואולי אף בעוצמה רבה יותר. במלחמתה של הולנד לעצמאות מהשלטון הספרדי דת ולאומיות משמשות בערבוביה. פיליפה השני מלך ספרד שלט בארצות השפלה במאה ה- 16. כמי שנשא את דגל הקונטרה-רפורמציה ולחם בעוז בכל גילוי של פרוטסטנטיות, לא יכול היה פיליפה להשלים עם התפשטות הקלוויניזם בארצות השפלה. התנכלויותיו לקלוויניסטים ההולנדים הביאו לפריצתו של מרד לאומי שהפך למלחמת העצמאות של הולנד, מלחמת שמונים השנה (1568-1648). ויליאם השתקן, ששלט מטעם הכתר הספרדי במספר מחוזות בארצות השפלה, נאות להנהיג את המרד, שהסתיים בשלב ראשון בבריחת הקלוויניסטים ממחוזות הדרום למחוזות הצפון, שם הכריזו על עצמאות הולנד, שאף הוכרה לימים בידי השלטון הספרדי.

גם את התפתחות התודעה הלאומית ההולנדית מיחסים חוקרי התקופה להזדהות עִם עם ישראל המקראי, ולדעתם הזדהות זו אף עלתה בעוצמתה על המקבילה האנגלית. כפועל יוצא מזיהוים כעם ישראל חדש דימו ההולנדים את אירועי התקופה לסיפורים המקראיים. הבריחה צפונה במהלך המלחמה עם ספרד תוארה כיציאת מצרים, כשהספרדים משמשים בתפקיד המצרים, הפלשתים והעמלקים; הולנד הוצגה כירושלים החדשה, וּויליאם השתקן מילא את תפקיד המלך דוד. ההולנדים אף הרבו להעניק לילדיהם שמות תנ"כיים, וקראו לאתרים שונים בארצם בשמות מקומות מהתנ"ך.

ההגירה אל 'העולם החדש' ראויה לעיון עצמאי בהקשר זה, אולם בלא להזכיר את תפיסתם העצמית של המהגרים לאמריקה לא נוכל להבין את עוצמת הדימוי של 'ישראל החדש' בתקופה זו. תיאורו של אביהו זכאי בספרו 'היסטוריה ואפוקליפסה' מבהיר את הנוכחות המלאה של דימוי זה ברוח התקופה, נוכחות הפושטת ולובשת צורה בהתאם לאופי האומה או הממלכה המשתמשת בו. הספרדים מתארים עצמם כ'ישראל החדש' המפיץ את הבשורה הקתולית ליבשות רחוקות, בעוד שהפרוטסטנטים האנגלים המתנחלים ב-1607 בג'יימסטאון מזהים עצמם כ'ישראל החדש' הנלחם באנטי-כריסטוס הקתולי. הפוריטנים הנמלטים מאנגליה על סיפון המייפלאור ומייסדים ב-1620 את מסצ'וסטס משכללים את הדימוי, ורואים עצמם כיוצאי מצרים החוצים את ים סוף האטלנטי ונאחזים באמריקה כבכנען החדשה.

גיוון התיאורים מצביע על המכלול, שהוא עצמו גדול מסך חלקיו. מנהיגי הכנסייה האתיופית, מלכי צרפת וספרד הקתולים, מלכי רוסיה האורתודוקסים והעמים הפרוטסטנטים בעת החדשה לא נאחזו לחינם בדימויים המקראיים ובזיהוים כ'ישראל החדש'. העובדה שהתנ"ך היווה חלק מכתבי הקודש הנוצריים פתחה בפניהם את האפשרות לניכוס העוצמה הפוליטית והלאומית שבו בזמנים של התעוררות לאומית, באמצעות טרנספורמציה של המושג הנוצרי 'ישראל החדש' והמרתו ממושג על-לאומי למושג לאומי פרטיקולרי. היקפה חוצה הזמנים והזרמים של התופעה מלמד על תפיסת עוצמתה של היהדות העתיקה כתופעה לאומית ומדינית מובהקת על ידי הנוצרים הקדם מודרנים.

ביטוי לעוצמה זו ולערגה אליה ניתן למצוא בדבריו של פרידריך ניטשה, מן המתעבים הגדולים של 'הברית החדשה'. אמנם ברוך שפינוזה, ג'ון לוק ועמנואל קאנט הגדירו עוד לפני ניטשה את ההבדל היסודי שבין היהדות לנצרות בכל הנוגע ליחסן למדינה ולחיים לאומיים, אך הוא, שלא ראה בברית החדשה אלא "עסקי כת קטנים ... רוקוקו של הנפש" היטיב לתאר זאת:

אינני אוהב את ה'ברית החדשה', את זאת ודאי כבר ניחשתם ... הברית הישנה - אכן, זה דבר אחר לגמרי: כל הכבוד לברית הישנה. אני מוצא בה אנשים גדולים, נוף גבורות, ומשהו יקר ונדיר ביותר עלי אדמות, זה התום של לבבות חזקים, תום שאין בדומה לו. יתר על כן, אני מוצא בו אומה! (לגניאולוגיה של המוסר, עמ' 353-352).

מקורות לעיון ולהרחבה:

אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות - התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, ירושלים 2008; אנתוני סמית, עמים נבחרים - מקורות מקודשים של זהות לאומית, ירושלים 2010; אסף מלאך, "הנקודה היהודית של הכנסייה האתיופית", סגולה 2, סיון תש"ע, עמ' 82-78; יואל רבא, התרומה והתמורה - ארץ ישראל ועם ישראל בעולמה הרוחני של רוסיה בימי הביניים, תל אביב 2003; ברברה טוכמן, התנ"ך והחרב - אנגליה וארץ ישראל, תל אביב 1987; אביהו זכאי, היסטוריה ואפוקליפסה - דת ותודעה היסטורית בראשית העת החדשה באירופה ובאמריקה, ירושלים 2008; נורמן כהן, הכשר לרצח עם - תולדות הפרוטוקולים של זקני ציון, תל אביב 1972.