תולדוט אתר ההיסטוריה - התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות

1. "מבשרי הציונות" - הצגת הנושא

כבר בשנות ה - 60 של המאה ה- 19 ואף קודם לכן, היו הוגים, אשר בקשו להקים תנועה, שבכוחה יהיה לשנות את מצוקת העם היהודי. הוגים אלה זכו לכינוי "מבשרי הציונות". למרות השוני ברקע ובהשקפות העולם של אישים אלה, איחד אותם הרעיון שהעם היהודי נמצא בשלב, שבו נמנע ממנו לחיות כרצונו, ולכן רק תקומה לאומית במולדתו ההיסטורית תפתור את בעיותיו של עם ישראל.

2. "מבשרי הציונות" - אישים ואידיאולוגיה

א. משה הס (1812 – 1875)
הס, יליד העיר בון בגרמניה, חונך בראשית דרכו על ברכי המסורת היהודית בבית סבו. בשנות העשרים שלו, החל לעסוק בפעילות סוציאליסטית ובמשך למעלה מ- 20 שנה תפס מקום בולט בין הוגי הדעות הסוציאליסטיים הגרמניים. בשנות פעילותו כסוציאליסט, הביע הס דעות קיצוניות בעניין עתידו של העם היהודי. הס טען שהיהודים משולים לרוח מת, אשר סופה להימוג או להיטמע.
מאמצע שנות החמישים של המאה ה- 19, השתנו דעותיו של הס ומתחילת שנות השישים "חזר מחדש" אל עמו.

שני גורמים הביאו לשינוי הרדיקלי בדעותיו של הס:
1. האנטישמיות האירופית.
2. התמורות הלאומיות שעברו על עמי אירופה השונים, שאת שיאן ראה באיחודה של איטליה.

הס לא האמין בכוחם של רעיונות ההשכלה והאמנציפציה לפתור את בעיותיהם של היהודים. בעצמאותם הלאומית והרוחנית ראה את המפתח לפתרון.

ב. הרב יהודה אלקלעי (1795 – 1878)
הרב אלקלעי נולד בסרייבו ובגיל 27 נקרא לעמוד בראש קהילת זמלין שבסרביה. בשנת 1834 התחיל בפעילותו להפצת הרעיון הלאומי.

האמונה בגאולה המשיחית ומאורעות היסטוריים - חיצוניים, שהתרחשו באותה עת (שחרור עמי הבלקן מעול הטורקים, עלילת דמשק עלילת דם שאירעה בשנת 1840 בדמשק. עלילת דמשק זעזעה את יהדות אירופה והכתה גלים גם בעולם הנוצרי.) שכנעו את יהודה אלקלעי, שאין תקומה אחרת ליהודים אל בכינון מדינה בארץ אבותיהם.

הרב אלקלעי הציע לפעול בשני כיוונים למען השגת המטרה הציונית:
1. פנייה לשולטן התורכי. בין השנים 1516 - 1917 ארץ ישראל נמצאה תחת השלטון התורכי והיוותה חלק מהאימפריה העות'מאנית. למען ייתן לעם היהודי את ארץ אבותיו. לצורך זה תוקם מועצה יהודית מייצגת.
2. פניה את המעצמות האירופיות בבקשת עשרה להגשמת הרעיון הציוני.

ג. הרב צבי הירש קאלישר (1795-1874)
הרב קאלישר נולד באזור הספר המזרח-אירופי, בחבל פוזנן במערב פולין.
בשנות ה- 30 של המאה ה- 19, החל להטיף לפתרון לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכעבור שנים אחדות. החל לפעול ליישום רעיונותיו. הגורמים שהביאו את קאלישר להטיף לתקומה לאומית של עם ישראל בא"י היו:
1. היותו יהודי חרד ומאמין בגאולת עם ישראל בא"י.
2. חלק מרעיונותיו הלאומיים שאב מתהליכי מתן האמנציפציה בצרפת ובמדינות הגרמניות בתקופת נפוליאון.
3. המרידות הלאומיות הפולניות.

מתוך סינתזה של תפיסת המשיחיות המסורתית והבנת המציאות הסובבת הגיע קאלישר למסקנה, שיש לפעול למען ראשית הגאולה. השיבה לציון ודבקות במסורת היהודית בא"י יקרבו את בואו של המשיח. בעבודת האדמה בא"י, ראה הרב קאלישר קיום מצווה קדושה.

ההיסטוריונים רואים ב"מבשרי הציונות" דמויות בעלות משמעות לתקומת התנועה הלאומית היהודית. יחד עם זאת, "מבשרי הציונות" ביטאו את מאוויהם הלאומיים של מעטים מבני דורם. הציונים הראשונים נאלצו לחכות יותר מעשרים שנה עד שקמה התנועה הלאומית היהודית.

3. תנועת "חיבת ציון" - הרקע לצמיחתה

כאמור, פועלם ורעיונותיהם של "מבשרי הציונות" לא מצאו הד בציבור יהודי נרחב. הם נותרו בודדים ברעיונותיהם ולא הצליחו להקים תנועה רחבה.

עשרים שנה מאוחר יותר, בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, קמה ברוסיה התנועה הלאומית הראשונה בתולדות היהודים בעת החדשה: תנועת "חיבת ציון".

הגורמים לצמיחתה של תנועת "חיבת ציון" שחבריה - "חובבי ציון" - ראו בשיבת העם לארצו את הדרך היחידה לתחייתו הלאומית, היו:
1. הזיקה למסורת היהודית בקרב יהודי מזרח אירופה.
2. ההשכלה היהודית.
3. אכזבה מהאמנציפציה במערב.
4. השפעת המאבקים הלאומיים של עמי אירופה.

הגורם המיידי היה הפוגרומים בדרום רוסיה. המשכילים היהודים נדהמו מול גל הפרעות והתאכזבו מאדישותם של המשכילים הרוסים שלא פצו פה להגנת היהודים. במקומות שונים, באופן ספונטני לחלוטין, ללא יד מכוונת וללא כל קשר ארגוני, צצו אגודות "חובבי ציון" בעשרותיהם. אגודות אלה כללו יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים: משכילים יהודים, סטודנטים מתבוללים, יהודים חרדים ורבנים. תנועת "חיבת ציון" הייתה אפוא תנועה לאומית חברתית, שחבריה היו בעלי השקפות שונות ומנוגדות, אשר המכנה המשותף היה רעיון
השיבה לארץ ישראל. עיקרי תכנית "חיבת ציון" היו:
1. שיבת העם לארצו.
2. הפצת הרעיון הציוני במזרח אירופה.
3. קניית קרקעות בארץ ישראל ועבודת אדמה.
4. ממשלה יהודית בארץ ישראל.

4. גיבושה של האידיאולוגיה הלאומית היהודית

משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר היו מחשובי ההוגים של "חיבת ציון".

משה ליליינבלום (1843 – 1910) מהווה דוגמא ליהודי משכיל, שהיה מקורב לרעיונות סוציאליסטיים, אשר בעקבות הפוגרומים שינה לחלוטין את השקפתו על עתיד החברה היהודית בגולה.

מסקנותיו של ליליינבלום היו ברורות וחריפות:
1. היהודים הנם זרים, תמיד יהיו זרים ואין סיכוי שהאנטישמיות תחלוף. אדרבה, האנטישמיות אינה מופנית רק כלפי היהודי הדתי מן העולם הישן, אלא גם כנגד יהודים משכילים, שנטשו את הדת והתבוללו בחברה הלא-יהודית.
2. רק עליה לא"י תשמש פתרון לאומה כולה. ודווקא א"י ולא מקום אחר, משום הזיקה ההיסטורית אליה, משום שבה ניתן לשקם כלכלית את העם, ומשום שא"י יכולה לשמש "מקלט" לעם היהודי.

יהודה לייב פינסקר (1821 – 1891) - גדל באודסה. בן למשפחת משכילים עבריים. למד רפואה ובעת מלחמת קרים שימש כרופא מתנדב בצבא הרוסי וזכה לעיטור מצד השלטונות. י. ל. פינסקר הוא דוגמא לסיפור הצלחה של משכיל יהודי שעלה בידו להשתלב בחברה הרוסית. אולם, בדומה למשכילים אחרים, טפחו מאורעות 1881 על פניו של פינסקר. את המהפכה בדעותיו העלה פינסקר בחוברת בשם "אוטואמנציפציה", שפורסמה ב- 1882. רעיונותיו ומעשיו של פינסקר היו גורם מרכזי בעיצוב דמותה של תנועת "חיבת ציון". האידיאולוגיה שהציב הפכה למוטיב המוביל בתנועה הלאומית היהודית המודרנית.

5. הסתדרות לאומית יהודית - ועידת קטוביץ

בשנים 1883-1884 הוקמו עשרות אגודות "חובבי ציון" חדשות ברחבי רוסיה ומחוצה לה. רעיון התנועה, שהחל לנבוט ברוסיה, התפשט באירופה המערבית והמרכזית. עקב אכילס של מרבית החברות והאגודות הללו היה חוסר מעשיות.

אחד התנאים החשובים להצלחת תנועה לאומית הוא הנהגה מרכזית חזקה. פינסקר וליליינבלום הבינו את הצורך בהנהגה מרכזית ויצאו בקריאה לאיחוד כל האגודות והחברות להסתדרות לאומית אחת ולקיום של קונגרס לאומי של באי כוח כל האגודות. קריאתם של ליליינבלום ופינסקר התקבלה בחיוב ובהתלהבות ע"י מספר רב של ראשי אגודות "חובבי ציון" במקומות השונים. ב- 6 בנובמבר 1884, התכנסו 29 באי כוח אגודות "חובבי ציון" מרוסיה, גרמניה, רומניה, צרפת ואנגליה בעיירה קטוביץ בגבול רוסיה - גרמניה.

ההחלטות שנתקבלו בתום הועידה היו בעלות גוון מעשי וכללו:
1. הדרכים שתנקוט תנועת "חיבת ציון" בעתיד, כדי להמשיך את העלייה לארץ ישראל, תוך תמיכה במושבות הקיימות.
2. המבנה הארגוני של התנועה.
3. הקמת קופה מרכזית לאיסוף התרומות הכספיות.

חשיבותה של ועידת קטוביץ נעוצה בשלושה גורמים:
1. היא היוותה את הבסיס להקמת ההסתדרות הלאומית היהודית, שאותה הקים הרצל.
2. נעשו צעדים ראשונים ליישוב ארץ ישראל.
3. ועידת קטוביץ תרמה לחיזוק ההכרה הלאומית בדבר מרכזיותה של ארץ ישראל בהגות הלאומית.

6. תנועת "חיבת ציון" - הערכה

תנועת "חיבת ציון" הייתה התנועה הציונית הראשונה. התנועה הציונית, אשר קמה בהנהגת הרצל בבאזל בשנת 1987, נוסדה לאחר שברוסיה הייתה קיימת תשתית ארגונית ציונית שנים קודם לכן. תנועת "חיבת ציון" הייתה אפוא בסיס ויסוד לתנועה הלאומית היהודית.

למרות הישגי התנועה, היו לה כישלונות לא מעטים:
- התנועה לא הצליחה לתמוך במושבות בא"י
- התנועה לא הפכה לתנועה המונית
- "חיבת ציון" לא רכשה את ליבם של יהודי מערב אירופה
- התנועה לא הצליחה במגעיה עם השלטון הטורקי

בשנות ה- 90 נקלעה התנועה למשבר ארגוני - כספי חמור. אולם אז הופיע הרצל, המנהיג שהוציא את התנועה הלאומית היהודית מקיפאונה, פרץ אל העולם החיצון והפך את הציונות לגורם מדיני.

כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929