1. האימפריה העות'מאנית וארץ ישראל

בשנת 1516 נכבשה ארץ ישראל בידי התורכים העות'מאנים כחלק מהתפשטותה הטריטוריאלית של הממלכה. בסוף אותה מאה הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיא תפארתה. אולם, דווקא בתקופת השיא של התפשטותה, החל מצבה הפנימי של האימפריה להתערער. היה זה תהליך התפוררות הדרגתי שנמשך כ- 300 שנה והסתיים בסוף מלחמת העולם הראשונה.

מאז כיבושה ע"י העות'מאנים במאה ה- 16 ועד סוף המאה ה- 18, הייתה א"י פרובינציה נידחת וכושלת. מסוף המאה ה - 18 עולה חשיבותן של ארצות המזרח התיכון בכלל וא"י בפרט בעיני מדינות אירופה. לתהליך זה היו מספר סיבות עיקריות:
1. המדיניות הקולוניאלית, שהונעה ע"י אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים:
הרצון לשלוט בים האדום - צומת דרכים מרכזי להודו, סין והמזרח התיכון כולו.
2. הזיקה הדתית כוחנית של הנוצרים לארץ הקודש התחזקה במשך המאה ה- 19 ומספר הצליינים, שהגיעו לארץ לביקור, עלה בהתמדה.

ההתעניינות של מדינות אירופה בא"י באה לידי ביטוי גם בהקמת קונסוליות בירושלים.



 

2. הישוב היהודי בא"י במאה ה- 19

הישוב שהתיישב בא"י לפני העליות הציוניות של שנות ה- 80 של המאה ה- 19 נקרא "הישוב הישן". הישוב היהודי התרכז בעיקר בארבע ערי הקודש - ירושלים, צפת, חברון וטבריה, ומיעוט שישב בערי הגליל. למעלה ממחצית הישוב היהודי התרכז בירושלים.

"הישוב הישן" נחלק לשתי עדות עיקריות: הספרדית והאשכנזית. הספרדים ספרדים - בעברית ספרד - היו רובם מצאצאי היהודים, שבאו לארץ ישראל לאחר גירוש ספרד בסוף המאה ה - 15. אל העדה הספרדית הסתפחו היהודים שהיו בארץ ולא הוגלו מעולם, והן העולים, שהגיעו לארץ ישראל במאה ה- 19 מאזורי הבלקן, אסיה הקטנה , צפון אפריקה וארצות המזרח. העדה הספרדית השתלבה באורח חייה, לבושה ושפתה באכלוסיה המקומית. הרכבה היה בעיקר תלמידי חכמים, שראו את ייעודם בלימוד התורה, ובעלי מלאכה, שעסקו
בפרנסות שונות. עדה זו התאפיינה בהומוגניות ובמנהיגות חזקה ותקיפה.

האשכנזים אשכנזים מאשכנז - במקורות היהודים - גרמניה - יהודים יוצאי ארצות אירופה, התאפיינו בפיצול ובפירוד. האשכנזים ישבו בעיקר בירושלים וכמעט שלא עסקו במסחר ובמלאכה. עיקר עיסוקם היה בלימוד תורה.

בסיס קיומו של "הישוב הישן" היו בכספי ה"חלוקה" - מלאכת איסוף התרומות של יהודי הגולה וחלוקתן בין יהודי א"י. יסודה של ה"חלוקה" היה ערכו ומשמעותו של הישוב היהודי בארץ בתודעתן של קהילות ישראל בגולה. קיומו של ישוב יהודי בארץ סימן את הקשר בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והיהודים היושבים בארץ נחשבו לשומרי הגחלת, שבזכותם נשמרת ארץ האבות. הישיבה בארץ נתפסה כמצווה שעתידה להחיש את הגאולה. לשם כך עסקו מקיימיה בלימוד התורה והתפילה במקומות הקדושים. גם אם רכשו לעצמם מלאכה, לא הזניחו לרגע את עבודת הקודש - התכלית העליונה שלשמה עלו לארץ. יהודי התפוצות אפשרו בתרומותיהם את קיומם של מקיימי מצוות הישיבה בא"י, שאותם ראו כממלאי שליחות קדושה. באמצע שנות החמישים של המאה ה- 19, 85%-90% מיהודי ארץ ישראל חיו מן ה"חלוקה".



 

3. תמורות דמוגרפיות-כלכליות-חברתיות ותרבותיות ב"ישוב הישן" במחצית השניה של המאה ה- 19

א. תמורות דמוגרפיות
במהלך המאה ה- 19 התחוללה "מהפכה דמוגרפית" הן בקרב האוכלוסייה הערבית והן בקרב הישוב היהודי. מספר היהודים בשנים 1800-1880 גדל פי ארבעה. לתהליך הגידול הדמוגרפי היו השלכות על חיי הישוב היהודי. השלכות אלה בלטו במיוחד בירושלים, בה היה הריכוז היהודי הגדול ביותר.

ב. מגמות פרודוקטיביות
במחצית השניה של המאה ה- 19, בלטה המגמה בקרב "הישוב הישן" להתפרנס לא רק מן ה"חלוקה", אלא גם מעמל כפיים וממסחר. הסיבות למפנה חשוב זה היו:
- חדירת טכנולוגיה אירופאית לא"י.
- ריבוי מספר הנוצרים בא"י, מה שהגדיל את הביקוש לתוצרת אירופית.
- מצב הביטחון בדרכים שופר, מה שהקל על המסחר.
- גידולו של הישוב היהודי בא"י, מה שהגביר את הצפיפות והקשה על קבלת כספי ה"חלוקה".
- בתוך "היישוב הישן" רבו המתנגדים ל"חלוקה" בהשפעת רעיונות ההשכלה שחדרו לישוב היהודי בארץ.

ג. תרבות וחינוך
רעיונות ההשכלה שחדרו מאירופה לישוב היהודי בשנות ה- 80 של המאה ה- 19, נתנו את אותותיהם בשדה החינוך והתרבות. המאבקים הפנימיים והמחלוקות הסוערות השתקפו בעיתונות התקופה, שהתפתחה בשנים ההן תודות להקמתם של בתי דפוס חדשים. בעיתונות התפרסמו מחקרים שונים במדעי היהדות ובעיקר בתחום חקירת א"י, בעקבות הצמא שגילו חוגים שונים להרחבת השכלתם החילונית. ביטוי למגמות אלה ניתן בהקמתן של אגודות וחברות משכילים, שמטרותיהן היו להיטיב את מצבם הרוחני והחומרי של תושבי ירושלים ובמסגרתן פעלו צעירים, שביקשו לרכוש השכלה חילונית. ביטוי אחר ל"רוח החדשה" אפשר לראות בהקמתם של מוסדות חינוך, ששילבו מקצועות כללים בלימודי הקודש. בתי הספר החדשים ביקשו לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי ירושלים ע"י קידומם התרבותי
והרוחני. הקמתם של מוסדות חינוך חדשים עוררה התנגדות עזה בקרב הציבור היהודי החרדי, שחשש שמוסדות החינוך והתרבות החדשים יביאו לערעור דפוסי האמונה והמחשבה המסורתיים מלבות הצעירים.



 

4. פעלו של משה מונטפיורי

במגמות השינוי בתחום הכלכלה, החינוך והתרבות בולט פעלו של משה מונטפיורי (1784 – 1884) - נדבן ועסקן יהודי בריטי, שהקדיש שנים רבות מחייו להטבת מצבם של יהודי העולם. מונטפיורי יזם פעולות צדקה וסעד למען קהילות ישראל ברחבי העולם ופעל כשתדלן אצל שליטי ארצות לטובת נתיניהם היהודיים, שסבלו מהפליה, רדיפות ותנאים כלכליים וחברתיים קשים. (ב- 1846 ביקר ברוסיה והשתדל אצל הממשלה הרוסית למען הפסקת הגזרות נגד היהודים). במשך 30 שנה העשיר מונטפיורי את בארץ ב - 16 מוסדות צדקה, ויזם הקמתם של מוסדות חינוך חדשים. עם זאת הבין, שאין די בתרומות או בהגדלת סיוע ה"חלוקה" לנצרכים. בהבראת דרכי חייו של הישוב, ובמיוחד בהפנייתו לפעילות פרודוקטיבית, ראה את הפתרונות הנאותים. הוא סבר שא"י העוסקת בתעשייה ובחקלאות, עתידה למשוך את יהודי הגולה יותר מאשר ארץ, שיושביה נהנים ממתנת חסד.

בניסיונותיו לעידוד פעילות יצרנית יזם מונטפיורי מפעלים שונים. בשנת 1854 יסד בירושלים בית אריגה והביא אליו מאנגליה מומחים וציוד יקר. מפעל נוסף שהקים בירושלים היה טחנת הרוח לטחינת קמח, שנועדה להתחרות בטחנות הערביות שבעיר. ניסיון נוסף לפרודוקטיביזציה עשה מונטפיורי בתחום החקלאי. הוא עזר להתיישבותן של 15 משפחות יהודיות בפקיעין ו- 30 משפחות בטבריה. עוד ניסה להביא להקמת "חברה יהודית לעבודת האדמה בא"י" לעידוד ההתיישבות החקלאית ונטע פרדס על אדמה חקלאית ליד יפו.



 

5. היציאה מן החומות

התמורות הדמוגרפיות בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 19 גרמו למצוקת דיור חמורה ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים, שאיכלס בעת ההיא את חלקו הארי של הישוב היהודי בא"י. התוצאה מההיצע הזעום של דירות ברובע היהודי, ומחוסר האפשרות להתפשטות לרבעים אחרים בתוך חומות העיר, האמירו מחירי הדירות, הצפיפות גדלה במידה ניכרת והורעו תנאי הדיור. לעזרתם של יהודי העיר בא משה מונטפיורי, שחש בצורך הדחוף לסייע ליהודי העיר. בשנת 1855, רכש חלקת אדמה בהיתר מיוחד מאת השולטן, וכעבור חמש שנים הקים את השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים - משכנות שאננים.
באמצע שנות השישים של המאה ה - 19 יזמו תושבי ירושלים הקמת שכונות נוספות מחוץ לעיר העתיקה. בין השנים 1860-1877 נתפתחו, במידה ניכרת, השכונות היהודיות מחוץ לחומות העיר. השכונות היהודיות מחוץ לחומה סללו את הדרך להרחבת הישוב היהודי בירושלים. בשטחים הנרחבים במחוץ לחומה מצאו תושבי העיר מקורות פרנסה מגוונים.



 

6. המעבר להתיישבות חקלאית

עד לאמצע המאה ה- 19 פנו יהודים בודדים בלבד להתיישבות חקלאית. עמדת רוב הציבור בארץ שללה כל צורה של התיישבות חקלאית. להתנגדות ניתן למצוא סיבות פנימיות עקרוניות וסיבות חיצוניות אובייקטיביות.

הסיבות הפנימיות עקרוניות היו:
1. מרבית היהודים בארץ ראו את ישיבתם בה כמצווה. חובתם נתמצתה בעבודת הבורא, בלימוד התורה ובקיום מצוות. פניה לעיסוק אחר נתפשה כסטייה ממילוי החובה הדתית.
2. ראשי ה"חלוקה" גילו התנגדות עזה, משום שחששו שהסבר ישפיע על צמצום כספי ה"חלוקה".
3. רבים מתורמים בתפוצות לא ראו בעיר יפה את המעבר להתיישבות משום שציפו, כי תכלית הישוב היהודי בארץ הוא לימוד התורה כדי לקרב את הגאולה.

הסיבות החיצוניות אובייקטיביות היו:
1. הממשל העות'מאני הערים קשיים על יהודים שביקשו להתיישב על הקרקע.
2. מצב הביטחון בדרכי הארץ סיכן את שלום יושביה, והשלטון גילה אוזלת יד בהשתלטות על כנופיות הפורעים.
3. העבודה החקלאית בארץ התבצעה בשיטות מיושנות, שהיקשו על עיבוד הקרקעות והשבחתן.

למרות הגורמים המעכבים חל שינוי ביחס אל ההתיישבות משנות ה- 60 של המאה ה- 19, וזאת בשל:
1. רצונם של בני הישוב הישן להשתחרר מתלותם בכספי ה"חלוקה".
2. שיפור המצב הביטחוני.
3. סיועו של מונטפיורי ברכישת קרקעות ובסיוע כספי למשתתפים.
4. מגמת הפרודוקטיביזציה שראתה בחקלאות אמצעי חשוב ביותר לשיפור חיי היהודים בארץ.
5. השפעת ההתיישבות של קבוצות נוצרים מאמריקה ליד יפו. חשובה עוד יותר הייתה השפעת ההתיישבות הגרמנית בחיפה ובעכו.

שני המפעלים הבאים מהווים את ראשית מפעל ההתיישבות החקלאית:
1. בית הספר החקלאי הראשון "מקווה ישראל", שנוסד בשנת 1870 ע"י חברת "כל ישראל חברים" חברת "כל ישראל חברים" נוסדה בצרפת כדי להושיט סיוע פילנטרופי על בסיס הומניטרי לקהילות היהודיות באשר הן, ושמה דגש על קידום מפעלי חינוך ותרבות ביזמתו של קרל נטר.
2. יסוד פתח תקווה - "אם המושבות". פתח תקווה נוסדה בשנת 1878 ע"י קבוצת יהודים חרדים מירושלים, שביקשה להשתחרר מכספי ה"חלוקה". השנה הראשונה הייתה שנת שגשוג ומתיישבים חדשים הגיעו למושבה. עד מהרה החלו הצרות: התנגדות עזה מצד הישוב החרדי בירושלים, שטפונות, מלריה וחיכוכים קשים בין הקבוצה הראשונה לקבוצה השניה, שכלל לא התאימה להתיישבות ושאפה רק לזכות בתמיכה ציבורית. ב- 1881 נטשו המתיישבים את המושבה. זו חידשה ימיה עם בוא ה"עליה הראשונה".

בנית השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות ירושלים, הקמת "מקווה ישראל" והניסיון להקים מושבות חקלאיות בארץ היו קשר חשוב בין "הישוב הישן" ל"עלייה ראשונה". אנשי ה"עלייה הראשונה" מצאו בבואם לארץ תשתית ורקע נוחים להתיישבות לאומית יהודית בארץ ישראל.




כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel