תולדוט אתר ההיסטוריה - עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית

מבוא

מאז גלה העם מארצו חדלה העברית מלהיות לשון דיבור. העברית נשארה בשימוש לקריאה ולכתיבה, בעיקר בתחום הדת ועל כן הוגדרה כ"לשון הקודש". היו תקופות שבהן פרחה יצירה כתובה עברית שחרגה מתחום חיי הדת כגון תקופת ימי הביניים בספרד, שבה נכתבה שירה עברית גדולה לשמה והונח היסוד לפרוזה עיונית בעברית . בתקופה מאוחרת יותר נכתבה ספרות יפה בעברית גם בפרובנס (דרום צרפת) ובאיטליה. לתנועת ההשכלה היהודית, ובעיקר לתנועת ההשכלה במזרח אירופה, הייתה תרומה רבת משקל בהתחדשות העברית. אולם לא הייתה זאת שפת דיבור חיה .

בימי "העלייה השנייה" הוכרע המאבק למען הפיכת העברית לשפת הדיבור וההוראה. תחייתה של השפה העברית והפיכתה ללשון הדיבור של הישוב בארץ ישראל קשורה במפעל אדירים של "משוגע לדבר" נמרץ ועקשן - אליעזר בן יהודה.

מפעלו של אליעזר בן יהודה (1858 – 1922)

אליעזר בן יהודה נולד בליטא בשם פרלמן. בנעוריו זכה לחינוך יהודי תורני, אך סיים את חוק לימודיו גם בגימנסיה כללית. מלחמת רוסיה וטורקייה על הבלקנים, ההתעוררות הלאומית בקרב עמי הבלקן וגל הלאומיות, שהציף את רוסיה, קירבו לראשונה את בן יהודה הצעיר לעיון מעמיק בבעיות הלאומיות המודרנית ולפעילות לחידוש הלאומיות היהודית.

בשנת 1878 עבר בן יהודה לפריס כדי ללמוד רפואה. בפריס נתוודע לראשונה לבעיות השפה העברית, ובשנת 1880 החל לפרסם את מאמריו הראשונים בנושא זה. בן יהודה ראה בהחייאת השפה העברית אמצעי ותנאי לחידושה של הלאומיות היהודית. כשם שעל היהדות להתאים עצמה לתנאי החיים של העולם המודרני, כך על העברית לחדש פניה ולהיעשות שפה, שאפשר לנהל בה חיים בעולם המודרני.

בשלהי 1881 הגיע בן יהודה לארץ ישראל. עלייתו של בן יהודה לארץ ישראל היה בה משום צעד מהפכני, שכן איש מן המשכילים העברים ברוסיה לא מצא דרכו לא"י ואילו בן יהודה הטיף לעליה זו עוד לפני הפוגרומים. עלייתו הייתה פועל יוצא מאמונתו כי תחיה לשונית הינה חלק בלתי נפרד מתחיה לאומית-מדינית.

בן יהודה ואשתו, דבורה, התיישבו בירושלים. מתוך קנאות לשפה העברית, נדר בן יהודה שבביתו ידברו רק עברית. את בנו בכורו של בן יהודה מקובל לראות כ"ילד העברי הראשון."

עד מהרה נעשתה משפחת בן יהודה מוקד חברתי ומקור ליריבות עם "הישוב הישן" בירושלים. ניסיונותיו של בן יהודה להתקרב לישוב זה עלו בתוהו. בני "הישוב הישן" ראו במלחמתו למען החייאת השפה מעשה של חילול הקודש ותלו בה מניעים פוליטיים חתרניים, העלולים לפגוע ביחסי הישוב עם השלטונות הטורקיים. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ ישראל, הקים בן יהודה, יחד עם ראשי הישוב החדש בירושלים את אגודת "תחיית ישראל", שקידשה מלחמה על יהדות ה"חלוקה", הטיפה לרעיונות ציוניים ועודדה התיישבות יהודית. את עיקר מאמציה הקדישה האגודה לפעולות שתכליתן להפיץ את השפה והתרבות העברית .

מראשית דרכו הציבורית בירושלים, הרבה בן יהודה לפרסם מאמרים בעיתונות העברית. משנת 1884 יסד וערך בעצמו מספר עיתונים. בכתיבתו הניח בן יהודה את היסוד לעיתונות העברית החדשה. הוא גם לימד בבית הספר של "כל ישראל חברים" בירושלים והוראתו הצטיינה בכך שנוהלה על טוהרת העברית בהדרגה, החל בן יהודה לנטוש את עיסוקיו הציבוריים והתרכז במחקרים בלשניים ובחיבור מילונו הגדול "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה."

עיקר גדולתו של בן יהודה - בתרומתו לחידוש השפה העברית. את מפעלו להחייאת הלשון העברית ניתן לסכם בשלוש נקודות:
א. חידושי מילים בתחומי השימוש היום - יומי, הספרות והמדע.
ב. ב- 1890 יסד עם קבוצה מראשי הישוב החדש בירושלים את "ועד הלשון העברית", שמטרתו הייתה הפצת השפה העברית וחידושי לשון. בשנת 1949 התבטל "ועד הלשון העברית" ובמקומו הוקמה "האקדמיה ללשון עברית."
ג. חיבור "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה."

הצלחתו של בן יהודה מקורה בכך שמיזג להט, קנאות ומסירות נפש של לוחם רומנטי עם מאמץ שיטתי - מדעי לחקר השפה ולהפצתה. בתרגומיו ובמאמריו היה מופת לכתיבה בשפה מודרנית ועשירה, העונה על צורכי הזמן ותנאיו. בחידושיו הקפיד בן יהודה לשמור על רוח השפה העברית ומשקלה.

לבן יהודה תרומה רבת משקל בעשיית השפה העברית לגורם מלכד ומאחד של העם היהודי ולכלי חשוב בחידוש קוממיותו.

"מלחמת השפות" - המאבק על ההוראה בשפה העברית

בשנת 1893 קבל לידיו הועד הפועל של "חיבת ציון" את האחריות לשיקומו ולהפעלתו של בית הספר ביפו, ששעריו עמדו להיסגר. מאותה עת התנועה הלאומית היהודית הייתה מעורבת בתחום התרבות והחינוך בא"י.

עם פתיחת בית הספר ביפו בידי "חיבת ציון", עוצבה לראשונה תפיסה אלטרנטיבית למרכיבי הזהות היהודית. בית הספר חינך לתפיסה שיהודי אינו דווקא זה המקיים את ההלכה, אלא זה המזדהה עם הלאומיות ונותן לכך ביטוי בעליה לארץ ישראל ושימוש בשפה העברית. לתפיסה חינוכית זו קמו מתנגדים רבים, במיוחד בחוגי האורתודוכסיה של "הישוב הישן". אולם למרות ההתנגדות העזה, הוקמו אט אט מוסדות חינוך, אשר העניקו לתלמידיהם השכלה ברוח לאומית. למגמה זו סייעו שלוש התפתחויות:
א. בשנת 1903 הוקמה הסתדרות המורים. הסתדרות זו הייתה בין הגורמים לארגונה של מערכת חינוך כללית על בסיס לאומי חילוני .
ב. חלק ניכר מבני "העלייה השנייה" תמך אף הוא בלימוד ובחינוך ברוח לאומית. ביוזמת כמה מהם הוקמו בתי ספר ביפו ובירושלים, שלימדו ברוח לאומית. רמתם הגבוהה של בתי ספר אלה עשתה אותם מוקדי משיכה וריכוז לתלמידים, שהפיצו את הרוח הלאומית.
ג. השפה העברית הפכה בהדרגה לשפת ההוראה העיקרית.

המגמות הלאומיות החינוך העברי בארץ כבשו את מקומן לאחר מאבקים קשים, שניהלו חברי התנועה הציונית בארץ. השפה העברית , שלימודה סימל בעיני "חובבי ציון" והחלוצים של "עליה שנייה" את ההתחדשות הלאומית, הייתה בשנת 1904 שפת הוראה רק בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים. אולם בהדרגה חדרה העברית והייתה לשפת ההוראה הראשית. כאשר, בשנת 1911, ביקר הוגה הדעות והפובליציסט אחד העם בישראל, כבר רשאי היה לקבוע שהלשון העברית יצאה מגדר אידיאל גרידא והפכה לתופעה טבעית.

"מלחמת השפות", שפרצה בשנת 1913 בין אנשי התנועה הציונית, שצידדו בעברית כשפת ההוראה במוסד הטכני הגבוה (טכניון) בחיפה לבין מנהלי "עזרה," אשר התעקשו שההוראה תהיה בשפות זרות שונות, הייתה שיאו של תהליך תחיית העברית והנהגתה כשפת לימוד כחלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית-יהודית ושיבת העם לארצו. המחלוקת פשטה בישוב כולו. על פי הנחית הסתדרת המורים פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונערכו אסיפות מחאה, שעוררו הד רב גם בחו"ל. מחנה המורים במוסדות "עזרה" התפלג. אחדים מן המורים עברו לבתי ספר אחרים, ואחרים הקימו בתי ספר חדשים, בהם שפת ההוראה הייתה עברית. האבק על שפת ההוראה חרג ממשמעותו החינוכית ולבש משמעות לאומית. ערב מלחמת העולם הראשונה העברית הייתה השפה השלטת בהורה בכל מוסדות החינוך. הנהגת העברית כשפת הלימוד בארץ הייתה סמל נוסף להתחדשות הלאומית-יהודית.

כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929