תולדוט אתר ההיסטוריה

מבוא - הצגת הנושא

בשנת 1925 סיים הרברט סמואל את תפקידו כנציב העליון ובמקומו התמנה פילדמרשל פלומר. בואו של הנציב השני, פלומר, הכה בתדהמה את הישוב, שתהה כיצד יגשים איש צבא את המנדט האזרחי וכיצד יוכל לרסן את האוכלוסייה הערבית, כשגילו קרוב ל- 70.

עד מהרה עמד הישוב על מעלותיו של פלומר. הוא לא אהד שום צד ולא גילה משוא פנים. דאגתו הייתה לשמור על הסדר ועל הביטחון. הוא ידע לכבד את הרגשות הלאומיים של הישוב ולא פייס שום צד על חשבון השני. ידו הקשה של פלומר הביאה לרגיעה ביחסי יהודים - ערבים. פלומר סיים את תפקידו בשנת 1928 ובמקומו נתמנה ג'ון צ'נסלור שנקט בגישה פרו ערבית ברורה. צ'נסלור האמין כי "הצהרת בלפור" מזיקה לאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון וכי יש לעשות הכל כדי להיפטר מהצהרה זו. גם מערכת הפקידות סייעה לו. באווירה זו
נוח היה מאד לערבים להתחיל במהומות. לא עבר זמן רב והתסיסה הערבית פרצה.
בשנת 1929 פתחו הערבים בשורת התקפות ומעשי טבח בישוב היהודי.

1. הרקע למאורעות 1929

בין השנים 1922-1928 הייתה התנועה הלאומית הפלשתינאית משותקת במידה רבה. היו לכך שתי סיבות:
א. ידו הקשה של הנציב פלומר.
ב. התחרות הפנימית בין שתי המשפחות הערביות החשובות - משפחת חוסייני ומשפחת נאשאשיבי. תחרות זו, שמקורה היה בריב בין שתי משפחות, הפכה למאבק פוליטי, שבא לידי ביטוי במאבק על ראשות הערים, ביסוד בנקים, בארגוני אגודות מקצועיות, בבחירות נציגי "המועצה המוסלמית העליונה" וכו'. למאבק בין החוסיינים, ששלטו ברוב מוסדות השלטון והעיריות, לבין הנאשאשיבים ה"מתונים", שהיוו אופוזיציה קשה לחוסייני, היו השלכות חמורות לגבי הסכסוך היהודי-ערבי, שכן המאבק הגביר את ההסתה הדתית האנטי - ציונית, בעיקר סביב נושא "השתלטות" היהודים על "הר הבית". ("הר הבית" המקום עליו נבנה בית המקדש. מהמאה ה- 8 ניצב במקום מסגד מוסלמי הידוע בשם - "מסגד עומר"). בראש התעמולה האנטי - ציונית ניצב ה"מופתי" (מנהיג העדה המוסלמית) של ירושלים - אמין אל חוסייני. ה"מופתי" והמוסדות הערביים יצאו בגלוי נגד הציונות במסגרת הטפות דתיות. פסוקים מן הקוראן (ספר כתבי הקודש של המוסלמים) ליוו את ההסברים האנטי - ציוניים.

במרכז התעמולה עמדה הטענה שהציונות מאיימת להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם. התעמולה הלהיבה לא רק את ערביי ארץ ישראל, אלא גם את העולם המוסלמי. ה"מופתי" שקד על הפצת התעמולה הארסית נגד הציונות מאחר ומעמדו היה בירידה עקב האופוזיציה החזקה מצד משפחת נאשאשיבי והיה עליו לעורר את הלאומיות הערבית האדישה ולחזק את מעמדו. ה"מופתי" האמין כי יש לחלץ את התנועה הלאומית הפלשתינאית מן הבוץ, ע"י הפיכת המקומות הקדושים לאיסלאם ואת ירושלים ללב הסכסוך. ואמנם ה"מופתי" הצליח לשכנע את העולם הערבי באמיתות טענותיו וחיזק בכך את מעמדו.

2. סכסוך הכותל המערבי

(הכותל המערבי - שרידי החומה המערבית, שהקיפה את חצר בית המקדש בירושלים ולא נחרב בזמן חורבן בית המקדש השני.)

עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1911 נאסר על היהודים להציב מחיצה בין גברים ונשים ברחבת הכותל, להניח שם כסאות וספסלים ולתקוע בשופר. בשנת 1923 התלוננו הערבים בפני הממשל על הבאת כסאות לרחבת הכותל על ידי היהודים והדבר נאסר עליהם. שנה אחרי כן לא הקפידו על כך השלטונות , אולם בשנת 1925 התערבו שוטרים ערבים בתפילת יום הכיפורים וסילקו בכוח מן הרחבה את הכיסאות. המוסלמים פרצו פתח באחד הקירות הסמוכים לכותל ובעדו החלו רוכבי חמורים לעבור דרך רחבת הכותל בשעת התפילה, כשהם מובילים מים ומלכלכים את האזור הקדוש.

בערב יום הכיפורים 1928, התלהטו הרוחות. הבריטים הסירו את המחיצות שהובאו ע"י היהודים, דבר שעורר רוגז רב אצל היהודים. בעוד הציבור היהודי מוחה, הרימו הערבים קול צעקה, כי היהודים עומדים להשתלט על "הר הבית". המוסלמים לא הסתפקו בהסתה, אלא אף החלו במעשי התגרות, כמו בנית מבנים ליד הכותל, אפשרו מעבר בהמות ליד הכותל ובלבד להפריע לתפילות היהודים. שליחי ה"מופתי" עברו מבית לבית בירושלים והסיתו את ההמון נגד היהודים. עתה נתברר לערבים, שעל אף חילולה ע"י חמורים, מהווה רחבת הכותל מקום קדוש גם להם. זוהי "רחבת אל בוראק", על שם סוסו של מוחמד ושם קשר אותו מוחמד לפני עלייתו השמיימה. הערבים ערכו ליד הכותל לראשונה בשנת 1929 טקס דתי, שהתנהל תוך צעקות. הטקס נערך בשעה שנתקיימה תפילה יהודית ליד הכותל.

3. מאורעות 1929 - התפרעויות ומעשי טבח

ביום שישי ה- 23 באוגוסט פרצו המאורעות. המון ערבי נלהב, מוסת ע"י הדרשות במסגדים, החל במעשי טבח בעיר העתיקה בירושלים. משם התפשטו המאורעות לאזורים נוספים בירושלים ובסביבותיה. הבריטים החישו תגבורות רק אחרי שלושה ימים והפסיקו את המהומות בירושלים. אלא שהמהומות כבר פשטו על פני כל הארץ. ראשונה הייתה חברון. בחברון גרו 600 יהודים שהיו גאים על היחסים הטובים ששררו בינם לבין ערביי חברון ולא שעו לאזהרת כוח המגן היהודי בירושלים, כי הפרעות עלולות לפגוע בהם. יהודי חברון דחו כל הצעת עזרה בטענה, שהדבר עלול להרגיז את ערביי חברון. גם אזהרות מצד הערבים המתונים לא הועילו. ב- 24 באוגוסט החלו להביע הפורעים מירושלים, אליהם הצטרפו רבים מערביי חברון, שמחלו עוברים מבית לבית והורגים יהודים. 60 יהודים נרצחו בחברון, עשרות בתים נשרפו ונבזזו. לולא עמידת גבורה של קצין בריטי ואומץ ליבם של ערבים מתונים, שהבנו על יהודים בביתם, היה מספר הנרצחים מגיע להרבה יותר. הקהילה היהודית בחברון חדלה להתקיים.

הפרעות, שהתפשטו על פני כל הארץ, נמשכו שבוע ימים. בשבוע המאורעות נהרגו 133 יהודים, 230 יהודים נפצעו. 116 ערבים נהרגו, רובם ע"י הבריטים ומיעוטם ע"י כוח המגן היהודי. כ- 1600 ערבים הועמדו למשפט. רק שלושה מהם נתלו. השאר שוחררו.

4. השלכות המאורעות על ערביי ארץ ישראל ועל הישוב היהודי

א. ההשלכות על ערביי ארץ ישראל:
- הצלחת המאורעות חיזקה את מעמדו של ה"מופתי" של ירושלים בקרב ערביי ארץ ישראל.
- מאורעות 1929 יצרו בסיס רחב ועממי יותר של התנועה הלאומית הפלשתינאית, שכן ערבים רבים הצטרפו אליה.
- המאורעות חיזקו את הסולידריות בין ערביי ארץ ישראל לבין הארצות הערביות
- המאורעות הקצינו את עמדת התנועה הלאומית הפלשתינאית. המאורעות שהיו בשנות השלושים שאבו השראה ממאורעות 1929.

ב. ההשלכות על הישוב היהודי
- המאורעות צמצמו את גבולות ההתיישבות היהודית.
- כוח המגן העברי - ארגון "ההגנה" עבר זעזוע קשה, שכן הוא לא היה מוכן כלל לקדם את פני המאורעות (לנושא כוח המגן היהודי יוקדש שיעור בנפרד).

5. ועדת שאו ודו"ח הופ-סימפסון

בעקבות המאורעות הגיעה לארץ ועדת חקירה בראשות השופט תומאס שאו. הועדה שמעה את עדויות כל הצדדים. הבריטים התחמקו מאחריות הממשל והטילו את האשמה לפרוץ המאורעות על היהודים. הערבים טענו כי היהודים שואפים להשתלט על המקומות הקדושים לאיסלאם ומנשלים את הערבים מאדמותיהם. מנהיגי הישוב היהודי טענו כי מטרתם היא הגנת העם העברי בארץ ישראל וכי בארץ יש מקום די והתר לשני העמים. עוד טענו מנהיגי הישוב כי היהודים קונים את האדמות בתשלום מלא ואינם מאלצים את הערבים למכור את אדמותיהם. אלה שנושלו זכו לקבל פיצוי הולם ומספרם מועט ביותר.

במרס 1930 פרסמה ועדת שאו את מסקנותיה:
1. ממשלת המנדט אינה אשמה בפרוץ המאורעות, אדרבה היא עשתה רבות לפשר בין הצדדים.
2. אמנם הערבים הם שהתחילו במאורעות, אך הסיבה האמיתית נעוצה במתיחות שבין שני העמים עקב עלית היהודים ורכישת קרקעות בידי היהודים.
3. קנית אדמות גרמה לנישול האיכר הערבי ויש סכנה כי ייווצר מעמד של ערבים "מחוסרי קרקע".

הועדה המליצה להגביל את עלית היהודים ולפקח על קנית הקרקעות. כמו כן קבעה הועדה כי אין בכתב המנדט שום התחייבות המחייבת את ממשלת המנדט לממש את רעיון הקמת הבית הלאומי.

במאי 1930, שר המושבות הבריטי, הלורד פאספילד, שיגר לארץ ישראל את המומחה לענייני התיישבות - סר ג'ון הופ-סימפסון. הופ-סימפסון עשה יד אחת עם השלטונות הבריטיים בארץ והגיע למסקנות הרצויות להם. לאחר שסייר חודשיים בארץ, הגיש את מסקנותיו שקבעו אין קרקע מספקת לאיכרים הערבים וכי יש להפסיק בינתיים את העלייה.

דו"ח ועדת החקירה ודו"ח סימפסון היוו ניצחון ברור למסקנותיו של הנציב הפרו-ערבי צ'נסלור. הערבים קבלו אפוא עידוד נוסף למסקנתם, כי בריטניה אכן סטתה מהתחייבותה לקיום הבית הלאומי.

6. "הספר הלבן" של פאספילד - 1930 - תכנו ומשמעותו

"הספר הלבן" של פאספילד התפרסם באוקטובר 1930. כוונתו הייתה להנציח את היחס בין הישוב היהודי לאוכלוסייה הערבית, שעמד אז על 1 ל- 4. בארץ ישבו כ – 170,000 יהודים והבריטים לא היו מעונינים להגדיל מספר זה, לעומת כ 700,000 ערבים. "הספר הלבן" הסתמך על מסקנות ועדת שאו סימפסון וקבע:
א. ההתיישבות הציונית גורמת לנישול איכרים ערבים רבים מאדמותיהם ולכן יש להפסיק את מכירת הקרקעות ליהודים.
ב. העלייה תהיה לפי יכולת הקליטה של הארץ, תוך התחשבות במצב העבודה בקרב האוכלוסייה הערבית.
ג. הממשלה תדאג לפיתוחה של החקלאות הערבית.
ד. יש להקים "מועצה מחוקקת", אשר תשקף את מבנה האוכלוסייה.

ב"ספר הלבן" משנת 1930 היה ניסיון ברור להנציח את הרוב הערבי ע"י הקמת "מועצה מחוקקת", שרוב חבריה יהיו ערבים, והן ע"י הפסקת העלייה היהודית. "הספר הלבן" היה אישור מגבוה שבריטניה שואפת להסתלק מהתחייבותה לממש את הצהרת בלפור ואת ההבטחה שניתנה ב"ספר הלבן" של צ'רצ'יל משנת 1922.

למרות המאורעות והקשיים המדיניים, בשנת 1929 מתחילה העלייה החמישית,הגדולה שבעליות שלפני קום המדינה.

כדאי לקרוא גם על:
ייחודו של הקיום היהודי בגולה : הזיקה לארץ ישראל
האמנסיפציה והלאומיות היהודית
תנועת ההשכלה היהודית, תנועת הרפורמה בדת והתודעה הלאומית היהודית
המאבק על האמנסיפציה והלאומיות היהודית
האנטישמיות במרכז אירופה ובמערבה כגורם לעליית התנועה הלאומית היהודית
התעוררות לאומית וראשיתה של תנועת הציונות
היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19
עלייה והתיישבות : "העלייה הראשונה" (1882-1903)
בנימין זאב הרצל והתנועה הציונית
הרצל והתנועה הציונית : מבאזל לאוגנדה
העלייה השנייה ותרומתה ליישוב הלאומי
עם ארץ לשון : תחיית השפה העברית
הצהרת בלפור : נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית
העלייה השלישית (1919-1923) : חיזוק התשתית של הבית הלאומי
הציונות, התנועה הלאומית הערבית והמנדט הבריטי בשנים 1919-1925
העלייה "ההמונית" הראשונה : עלייה רביעית (1924-1928)
מאורעות 1929