תולדוט אתר ההיסטוריה - נחום וילבוש : מתעשיות מסורתיות לתעשיות חדישות

נחום בן זאב (וולף) וילבושביץ נולד ב-י' בכסלו תרל"ט (1879) באחוזה לוסוסנה שליד העיר גרודנו ברוסיה דאז. האב התפרנס מאחוזה חקלאית ומטחנת קמח שהפעיל בה. בני משפחת האב היו בין ראשוני המשכילים, ורק האב סירב לקבל השכלה אקדמאית-אירופאית. אחיו ואחיותיו של נחום, פרט לאחד, קשרו את עצמם בצורה זו או אחרת עם ארץ-ישראל ותקומתה: אחיו איזיק, שלמד חקלאות, היה בין הביל"ויים (טבע בעת ביקור ברוסיה לשם הבראה מקדחת צהובה), אחיו גדליה עלה ארצה בשנת 1892, פעל כמהנדס והיה זמן מה שותף של ליאון שטיין במפעלו ביפו.

נחום, בן הזקונים, שספג את הכמיהה לארץ-ישראל ששררה במשפחה, קיבל חינוך כללי. לאחר קבלת תעודת-בגרות למד בפוליטכניקום של אנהאט (בגרמניה), ועם סיום לימודיו בשנת 1903 שב לזמן קצר לרוסיה ומשם יצא לארץ-ישראל לחקור את האפשרויות של פיתוחה התעשייתי. הוא ערך מדידות בנהרות ובנחלים כדי לעמוד על מידת כוח המים שאפשר להפיק מהם. לאחר מכן ערך סיור ברכיבה עם אחותו מניה ועם מנדל חנקין, ששימש כמורה דרך וכמתורגמן, במדבר יהודה, בצפון הארץ ובדרום סוריה ובלבנון. חקירותיו התרכזו במציאת מקורות אנרגיה לפיתוח התעשייה בארץ (ואז בצדק, ראה כמקור יחידי את כוח המים); בבדיקת דרכים לשכלל ולפתח את התעשיות המסורתיות, כגון טחנות קמח או ייצור שמן וסבון; ובחיפוש תעשיות מודרניות הדרושות לארץ, כדי שאפשר יהיה לייצא את מוצריהן.

אף שהיו ברשותו מכשירים מעטים ופשוטים ביותר, שרק הוא יכול היה להשתמש בהם, היו מדידותיו נכונות ומדוייקות יותר משל אלה שעשו זאת אחריו בתנאים נוחים ועם מכשירים משוכללים יותר (למשל, מדידות של זרמי מים). חלק מהממצאים הקשורים בניצול כוח המים פורסמו במאמר בעתון ציוני בשפה הרוסית "יברייסקייה ז'יזן" ("חיים יהודיים"). במאמר הציע להקים חברה לפיתוח תעשייתי בארץ-ישראל, שתעסוק בעצירה משנית של שמן-זית מגפת, לאחר שהוצא ממנה השמן בצורה המקובלת אז בארץ במכבשי עץ. הוא הציע לעשות זאת באמצעים כימיים, בעזרת בנזין. הוקם גרעין לחברה מקרב עסקנים ציוניים בעלי אמצעים ברוסיה, שביניהם היה אחיו גדליה.

כדי להרחיב את ידיעותיו בנושאים בהם רצה לטפל, נסע שוב לגרמניה. שם הוצע לו לקחת חלק במשלחת מטעם המוסדות הציוניים לחקור את האפשרויות להתיישבות יהודים באוגנדה, חרף התנגדותם העקרונית של 'ציוני ציון" לרעיון זה. וילבוש היה היהודי היחידי במשלחת המומחים, ועליו הוטל לחקור אם וכיצד, יוכלו מתיישבים יהודיים לפתח שם תעשייה. מסקנותיו לא השתמעו לשתי פנים, בקובעו כי אוגנדה אינה מתאימה להתיישבות ולפיתוח לפי אמות-מידה אירופיות וצורכי היהודים. בזאת תם הוויכוח הנוקב שאיים לפלג את התנועה הציונית, ואוגנדה ירדה מעל הפרק – לא מעט בשל ממצאיו ומסקנותיו של נחום וילבוש.

מאוגנדה מיהר וילבוש להגיע ארצה. בארכיונו הפרטי נשארו ניירות שונים מן ההפלגה באנייה בה חזר מאפריקה. ביניהם ישנה רשימת הנוסעים במחלקה ראשונה, שישבו ליד אותו שולחן בזמן הארוחות, ובהם רב-סרן אנגלי, מבוגר מעט ממנו, שהיה כנראה בדרכו חזרה משבי הבורים, בשם ווינסטון צ'רצ'יל.

בארץ התחיל לחפש מקום מתאים להקמת בית-החרושת, שצריך היה להימצא בתוך שטח צפוף של מטעי הזיתים ובתי-בד, שמהם ניתן יהיה לקנות את הגפת. באמצעות בנק אפ"ק נקנו 100 דונם מאדמות כפר חדיתא, שמצפון-מזרח ללוד. כדי ללמוד את מלאכת המיצוי הכימי ולהכיר את המכשירים הדרושים לכך, נסע לאירופה והשתתף בדיונים של הקונגרס הציוני. בעיר ברנו שבצ'כוסלובקיה (אז ברין בגרמנית) הזמין מכשירי מיצוי (אכסטרקטורים בלע"ז) ולמד בבית-החרושת כיצד להפעילם.

נחום וילבוש כינה את המקום בו גר וכן את בית-החרושת בשם העברי הקדום חדיד (עד שדוב קלימקר הציע, כמה שנים לאחר מכן, את השם בן-שמן שנתקבל והשתרש בקלות). תנאי החיים באוהל ואיכות המזון, אותו חילק עם הפועלים, לא הטרידוהו כמו הקצב האטי (שישה חודשים מאז בואו ועד להתחלת הבנייה) של הקמת המפעל. בעיה קשה במיוחד התעוררה סביב חפירת באר. למים הגיעו רק בעומק של 50 מטרים, וכדי להבטיח כמות מספקת צריכים היו לקדוח עוד 10 מטרים - דבר שהצריך ממון נוסף. התעוררו גם בעיות קשות בהבאתה של מכונת קיטור בעלת כ-10 כוחות סוס, ששקלה 4.5 טונות.

במקביל לבניית בית-החרושת הוא הכין חומר גלם, גפת, ובדצמבר 1905 היו במחסני בית-החרושת 2,600 משאות גמל (כ-650-600 טונות גפת). בית-החרושת הופעל רק בסוף ינואר 1906, כשנתקבל הציוד כולו. המשקיעים ברוסיה קיבלו סוף סוף את מברקו הלאקוני בן שלוש המילים הרוסיות: "פוסטיל זווד בלגופולוצ'נו" (הפעלתי את בית-החרושת בשלום). העונה הראשונה לא היתה ברוכה ביותר; התחילו מאוחר ועיבדו כ-260 טונות גפת. מהם הופקו כ-10 אחוזים שמן, ואילו בסופה ירד שיעור השמן עד כדי 6-5 אחוזים (חלק ניכר מהגפת שנקנה נועד לשמש כדלק להסקת הדוד של מכונת הקיטור).

נחום וילבוש קיווה, שמפעלו ישמש לא רק לעצירת שמן מגפת, במשך עונה די קצרה בשנה, אלא גם ייצר סבון, כוהל (ספירט) מדורה, ישמש טחנת-קמח ועוד. המפעל היה רווחי גם בהעדר מנגנון משרדי ומסחרי: וילבוש היה מנהל ופועל ראשי הממונה על הממצה (את הגפת) וכן שימש מכונאי המתקן כל מה שצריך תיקון במקום. המחסנאי פריימן היה מזכיר, מנהל חשבונות, קניין של חומר הגלם ומשווק את התוצרת הסופית (סבון). "הרכב הצמוד" של וילבוש היה סוס עליו רכב לסידור כל ענייני המפעל, ובהתחלה גם הוביל עמו מים מלוד (עד שהופעלה הבאר במקום). הפועלים היו קבועים וקיבלו שכר גבוה לאותם ימים - 50 פרנק (10 דולר) לחודש ועבדו במסירות רבה, וכמוהו לא קיבלו כל תשלום עבור שעות נוספות.

בינתיים הקימה חברת "עתיד" בחיפה בשנת 1906 בית-חרושת למיצוי גפת, גדול מזה שבחדיד. נחום וילבוש עבר לחיפה לטפל שם במיצוי הגפת ולנהל את בית-החרושת למכונות שבבעלות חברת "עתיד". העניינים נעשו יגעים עם תחילת הפעלתם של מכבשי ברזל, בחלקם הידראוליים, שהורידו באופן משמעותי את אחוז השמן בגפת, וייצור שמן מגפת נעשה פחות ופחות כדאי. בחברת "עתיד" נוצרו גירעונות גדולים עקב מנגנון משרדי מנופח, משכורות גבוהות, כרכרה וסוסים למנהלים, וכו' - דברים שלא היו באפשרויות הכלכליות של ארץ-ישראל בתקופה ההיא.

נחום וילבוש ראה את עצמו כחלוץ העובר לפני המחנה, שאל לו להתמקד במפעל אחד, אלא עליו להקים, להפעיל ולהריץ מפעלים רבים ולמוסרם לידיים תפעוליות-עסקיות, כדי שיוכל להתמסר להקמת מפעלים חדשים בענפים אחרים. הוא חלם על פיתוח מפעלים ורצה להקים "סינדיקט יהודי כללי לתעשייה" - גוף שיעשה לפיתוח טכנולוגי-כלכלי בארץ-ישראל.

בשבועות הראשונים לשהותו בארץ הצטרף כיהודי יחידי ליוזמה לרכוש אנייה להובלת התוצרת החקלאית ובעיקר פרי הדר אל מעבר לים. הוא השקיע מרץ רב בניתוח הצעות לניצול אנרגטי של נהרות הארץ ונחליה לפיתוח תעשייה וחקלאות. בין הצעותיו לאחר הביקור הראשון (סוף 1903 וראשית 1904) היה ניצול מי נהר התנינים לאספקת כוח למושבות זכרון-יעקב וחדרה ומי הירקון למרחב פתח-תקווה ויפו. כיוון שהממשלה התורכית אסרה להקים תחנות חשמל, עיבד וילבוש תכנית להעביר את מי הירקון לבארות פתח-תקווה שם יפעילו בנפילתם לבארות טורבינות קטנות לשאיבת אותם המים להשקיית הפרדסים (לא בזרם חשמלי אלא בצורה דחוסה).

נחום וילבוש קיבל בהתלהבות את הצעת אהרון אהרונסון לגדל בארץ קנה סוכר וסלק סוכר כדי להבטיח לבתי-החרושת לסוכר העתידים לקום תקופות עבודה ממושכות (שתי עונות), באשר שני גידולים אלה מגיעים להבשלה בעונות שונות. כן התלהב מאד מן הרעיון לפתח גידול כותנה בארץ. הוא הגה רעיון לשקם טחנות מים בנחל צלמון¹, וכן לחדש ולשכלל את הטחנות על הירדן. ביוזמתו נרכשה טחנת עבדיה² על הירדן והופעלה בטורבינת פרנסיס המודרנית. הוא בא בדברים עם אפנדים עשירים למשל בבטיחה³, בקשר לשכלול העיבוד באחוזות גדולות ומיכון הפלחה באדמותיהם.

במשך הזמן הפך לכתובת לכל המתעניין בהקמת מפעלי תעשייה בארץ. בדיקות שערך בשטח ואנליזות כימיות שנעשו בדגמים ששלח למעבדות בגרמניה, הביאו לאיתור המקום הרצוי ביותר להקמת בית-חרושת ראשון למלט בארץ ("נשר" ליד חיפה) ובית-חרושת ללבני חול-סיד ("סיליקט" בתל-אביב). כמה מעבודותיו, שלא הגיעו לפרסום (כמו, למשל על בתי-הבד בגליל), הן בעלות עניין היסטורי כלכלי וטכנולוגי רב. הוא התחיל להכין חומר לעבודתו היסודית, שרק בחלקה ראתה אור, על "חרושת ותעשייה בארץ-ישראל ועתידותיהן".

אחיו הבכור, משה, פיתח תהליך למיצוק שמנים, דבר המאפשר לייצר מרגרינה הדומה לחמאה. מאחר שרצה לפתח זאת בארץ, הזמין את אחיו אליו ללמדו את סודות המקצוע. כדי ללמוד כיצד מיישמים את ההמצאה בארץ נסע שוב לרוסיה לעבוד בבית-החרושת למיצוק שמנים, שהוקם אז בעיר הבירה פטרבורג. שם הוא שימש כשנה וחצי כמנהל טכני של המפעל והתחבב מאד על הפועלים. כשהגיע חזרה לארץ פרצה מלחמת-העולם הראשונה. כנתין עות'מני יכול היה להישאר בארץ, ואף מונה על-ידי ג'מאל פחה כמהנדס העיר ירושלים. במסגרת השיפורים בעיר תיקן את הגג של כיפת הסלע ושיפץ את מסגד אל-אקצה. לאחר מכן מונה להיות מהנדס מים של הצבא התורכי בעבר-הירדן הצפוני, החורן והגולן. בזמן המצוד על אנשי ניל"י נאסר לשבועיים בהיותו גיסו של אבשלום פיינברג.

לאחר המלחמה נתמנה נחום וילבוש מנהל מחלקת התעשייה של ועד הצירים (הגוף שקדם להנהלה הציונית ולסוכנות היהודית). למרות שפנחס רוטנברג הזמינו לעבוד אצלו, כמי שחקר את מקורות המים וכוחם, העדיף להצטרף לאחיו משה בהגשמת תכנית רחבת היקף להקמת מפעל לייצור שמנים בשם "שמן". אחרי שהשלטונות הצבאיים הבריטיים סירבו להתיר הקמת נמל בחוף קיסריה, הוקם המפעל הגדול באלכסנדריה של מצרים. אך נחום וילבוש פנה אל הרגש הלאומי של אליהו פיינסון, הארי שבחבורת המשקיעים, וקיבל חלק מהציוד שנועד להקמת בית-החרושת בקיסריה. כן העתיק חלק מחברת "שמן" המקורית לחיפה, שם רכש את שטח בית- החרושת "עתיד" ופתח את בית-החרושת "שמן" בדצמבר 1924. מאז עבר "שמן" כמה גלגולים, התרחב, עבר לרשות "המשביר המרכזי" ולאחר מכן ל"כור". עד צאתו לגימלאות בגיל 72 בשנת 1951, היה מנהלו המעשי והטכני של "שמן", הרחיבו והכניס בו שיפורים רבים, קיים יחסים טובים מאד עם הפועלים ואף העביר את סידורי העבודה במפעל וכל הקשור בו לידי ועד הפועלים. מעולם לא פרצה שביתה במפעל, והכל הוסדר במשא ומתן בין ועד הפועלים להנהלה.

בד בבד עם עבודתו ב"שמן" מילא נחום וילבוש תפקידים ציבוריים שונים בחיפה: ניהל בהתנדבות את מפעל המים של "הדר הכרמל", היה חבר פעיל בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה ופרסם בפרסומה הרשמי "ידיעות"⁴ מאמר על הפקת שמן בארץ בימי קדם. הוא היה דוגמה אמיתית של חלוץ בעל הכשרה אקדמאית. אף שלא צמח מתוך "עמך" אלא ממשפחה מבוססת, עשה הכל בעצמו, וגם בהיותו מהנדס למד את הדרוש לו מתוך העבודה כפועל פשוט. הוא עסק בכל העבודות כולל הפשוטות והקשות ביותר בבית-החרושת שהקים בחדיד (בן שמן), ולא נמנע מזאת בגיל קשיש יותר. במטבח של "עתיד" הגישו הפועלים את האוכל לחבריהם בתורנות והמנהל נחום וילבוש לא הוציא את עצמו מכלל זה. המכונאי של הבאר בחצר הטכניון בחיפה סיפר לכותב שורות אלה, כי כאשר חצבו שם את הבאר העמוקה בארץ (90 מטר) בהנהלתו של וילבוש והתקינו בה מנוע ומשאבה, היה וילבוש יורד לתחתית הבאר מדי יום בשלבי הברזל התקועים בדופן הבאר כדי לטפל במנוע. עומק הבאר שווה היה לגובה של בית בן 32 קומות וצריך היה לטפס משם בחשכה במאמצים רבים.
ביום כ"ג בניסן תשל"א נפטר וילבוש בשיבה טובה כשהוא בן 92, ונקבר בחדרה.

1. שמו העברי של נחל סלמה-רבדיה הנשפך לכנרת.
2. עבדיה - כפר ערבי נטוש מעל חוף הירדן, צפונית למנחמיה. הטחנה קיבלה מים מתעלת הטיה של הירדן.
3. בטיחה - עמק המשתרע בצפון-מזרח הכנרת.
4. ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה. חוברת א'-ב'. שנה י"ג. תש"ז. ירושלים.