| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
לאחר המזיד בא החסיד. יורשו של מולאי ליאזיד, מולאי סלימאן זכה בפי יהודי מרוקו לכינוי "המלך החסיד". הוא היה הפוכו הגמור של קודמו ומדותיו הטובות עזרו להתאוששותה של כל המדינה ושל הקהילה היהודית בפרט. מוסלמי אדוק אבל סובלני, איש ישר ומשכיל אבל גם תקיף, הוא הצליח תוך זמן קצר להחזיר השקט לאחר תקופת הטירוף של אחיו. ראשית דבר הוא הרפה את עול המסים שבתקופות קודמיו מיררו את חיי העם והרסו את הכלכלה, וביטל כל גזירות קודמו. הוא התיר ליהודים שהתאסלמו בעת הרדיפות כדי להציל את חייהם, לחזור בגלוי לדת אבותם. ליהודי פאס האומללים הוא החליט להחזיר את המלאח ממנו נעקרו ושניתן על ידי מולאי ליאזיד לשבט האודיה כפי שמסופר ב"ספר דברי הימים": ובסוף שבט תקנ"ב (1732) באה שמועה לפאס שנפגר המזי"ד ונתקבצו הפלישתים ולודאיא ולעביד שבאו ממקנאס לפאס לבאלי ואמרו: הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך יר"א והסכימו כולם יחד בפה אחד כאילו יצאת בת קול מן השמים שימליכו את סי' מולאי סלימאן יר"ה בן המלך יר"א; והוא איש דעתן, ומעולם לא הלך בגדולות ונפלאות כאחיו בני המלך אלא היה קורא דוקא. מלכתחלה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבל עליו, ומלך מלך ומחל להם בכל המסים והארנוניות שהיו בימי אביו והמזי"ד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאד ואמר להם: מה שבלבכם לעשות בע"ה אעשה אותו. והיה זה בח"י לאדר וביום ש"ק הלך למקנאס לחדש שם המלוכה ואמר לקהל שילכו עמו ג' מהם ושם יעשה רצונם. וכן עשו, הלך הנגיד ה"ר יוסף עטייא וה"ר דוד לכרייף ובנימין ן' סמחון י"ץ ונתעכבו שם עד יו"ט ב' של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו...". הוא הגדיל לעשות כאשר התיר ליהודים להרוס המסגד המפואר שבנה קודמו בתוך המלאח "מחמת שנבנה בקרקע גזולה", חזיון נדיר שעורר גם התנגדות רבה בקרב הקנאים המוסלמיים: "והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנדחת. ואם באתי לספר גורל הבית (מסגד) והקורות הגדולות, ושכלולו ביופי מאד באבני שיש ירוק ואדום וכו'... ויראו גוים ויבושו הן נסתר תועבת מצרים לעיניהם ולא יסלקונו, וחורקים שיניהם עלינו ולא נמצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עמנו..." ("זכרון לבני ישראל"). לאחר שביסס את שלטונו בפאס, יוצא המלך בתחילת 1793 להלחם בשני אחיו שטענו לכתר. הקרב היה מכריע ונערך ליד מכנאס והסתיים בתבוסת המורדים. החזרת השקט והבטחון תורמת לשיפור המצב הכלכלי כפי שמעיד ר' יהודה בן עטר ב"זכרון לבני ישראל" השופע הכרת תודה לחסיד אומות העולם הדוחה כל העצות הרעות: ...ואח"כ חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם מן ההרים אשר נפוצו שמה וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק, עם היות שקטרג בפני יר"ה ע"ז שופט א' וכעס עליו וא"ל מה לך תדבר ע"ז, אני איני עושה אלא מעשה אבי יר"א, ונמלאת העיר באוכלוסין, כי באו לדור אפי' מעיר אחרת וקהלות אחרות, וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך, כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכים אותו ביום ש"ק ויו"ט בבתי כנסיות כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה. כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו, ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חודש דוקא ויש בכללם כל המסים ואפי' מס גולגלתא, כי אינו עושה ממשלתו כ"א על פי דיניהם בין לאומות ובין לישראל...
למרות יחסו הטוב וההגון ליהודים נשאר מולאי סלימאן קודם כל מוסלמי אדוק וכנראה שלא ויתר על הרעיון להביא רבים מבני ישראל להמיר את דתם מרצון ומתוך הכרה. כמוסלמי אדוק הוא שאף ודאג לנתק ככל האפשר את המדינה מאירופה ומהדוגמא הרעה של הנוצרים. הוא היה המלך הראשון שהעלה לכלל החובה ליהודים לדור בשכונות נפרדות בכל ערי ממלכתו. המלאח האחרון כפי שראינו הוקם במכנאס ב- 1682. במשך המאה שלאחר מכן לא הוקמה אף שכונה יהודית נפרדת בכל המדינה. בתיטוואן הסיבה המיידית להקמת המלאח היתה דתית, וכך כמעט יהיה התירוץ בכל מקום. בהגיעו לתיטוואן ב- 1807 ציווה המלך לבנות מסגד גדול ולשם כך גירש משפחות יהודיות שגרו בקרבתו. כפיצוי הוא העניק לקהילה היהודית שטח גדול הנקרא ריאד. היהודים נצטוו לפנות את השכונות המוסלמיות תוך ששה חודשים. הפקודה לא מסתירה את המטרה: "כי חשבנו שיהיה טוב ויעיל שהיהודים יופרדו מהמוסלמים ולמנוע מהם להתקרב למסגדי ובתי המוסלמים". לשר העיר הוא מוסיף "עליך לבצע פקודה זו ללא כל ויכוח כי מדובר בשאלה דתית ואם יהיו מערערים על תהסס להענישם לפי חומרת הדין". אבל מצד היהודים לא בא כל ערעור כפי שמודיע לאדונו שר העיר "היהודים קיבלו את הגזירה והתחייבו לא לערער עליה. הם קיבלו על עצמם בהכנעה ובענווה את כל הבוז... הגדלות לאללה ולמוסלמים וההכנעה הנצחית לאויבי אללה ולכופרים!". למעשה לא היה הפחה שלם עם החלטת המלך ואפשר לכמה משפחות להמשיך להתגורר ליד המוסלמים. כאשר הגיע הדבר לאזני המלך הדיח אותו. קנאותו לאיסלאם לבשה צורה קיצונית כאשר ציווה שבתוך המלאח החדש לא יבנה אף בית-כנסת "כי אסור שיהיו שני כיוונים לתפילה בארץ מוסלמית...". עד מהרה התברר שהשטח שהוקצה היה קטן מדי ובמתנות ושוחדים השיגו היהודים היתר לקנות מגרשים סמוכים. יהודי סאלי ורבאט השכנה דרו תמיד בקרב המוסלמים ומעמדם הכלכלי היה איתן במיוחד הודות למסחר עם שודדי הים המפורסמים של העיר סאלי. באותה שנת 1807 מורה המלך לבנות לקהילת סאלי שכונה נפרדת כדי לאפשר בנית מסגד. גם כאן מעניק המלך שטח גדול לקהילה וכדי לעודד המעבר בונה בכספי הממשלה מאה חמישים בתים וחנויות וגם מאפייה... ברבאט המעבר למלאח היה מלווה בבעיות קשות כי תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה איתן ביותר לא קיבלו ברצון את הגלות שנכפתה עליהם בשנת 1807. למרות כל הערעורים הושלמה המלאכה באוקטובר 1808 והיהודי האחרון "בוכה וצועק" נכנס לתחום המושב. לפי מסורת עממית הסיבה לבניית המלאח היתה עלילה שהעלילה אישה מוסלמית "נגד בחור יהודי שלא נעתר לה וכדי להגן על היהודים בנו להם שכונה נפרדת". תחילה הציע לקהילה את המקום היפה ביותר בעיר, על גבעה המשקיפה לים, גבעת האודאייה אבל היהודים סירבו מפחד הפגזות אוניות הנוצרים והעדיפו את שכונת אוקסה בה שוכן עד היום המלאח. ברור שבכל המקרים המעבר לשכונה נפרדת היה הפסד ממון גדול ליהודים כי לא הצליחו למכור את רכושם במחיר השוק כאשר הקונים ידעו את מצוקת המוכרים. המתנה שנתנה בדרך זו לבורגנות המוסלמית היתה בוודאי אחד השיקולים של המלך. כאשר נבנה מחדש נמל מוגאדור ב- 1765 היהודים היו אורחים קרואים ולא עלה על הדעת להגביל תחום מושבם. תחילה התיישבו בה רק סוחרים בעלי פריבילגיות עצומות של תז'אר סולטאן סוחרי המלך, אבל לאחר סגירת נמל אגאדיר נצטוו כל יהודי העיר להתיישב בעיר החדשה בה הם היוו הרוב ומספרם ב- 1785 נאמד ביותר מ- 6000. בשנה המכרעת, 1807, הגיע גם תורה של מוגאדור, והיהודים הצטוו לעבור לשכונה נפרדת ורק מתי-מעט מיוחסים זכו להיתר להמשיך לגור בבתיהם במדינה. לקנאותו הדתית של המלך אפשר גם ליחס את המאורע שהעציב את קהילת מכנאס בשנת 1811. "ובשנת תקע"א באה שמועה רעה שנשרפו במקנאס ג' בתי כנסיות וארבעה ספרי תורה וכמה ספרי קודש. לבד כמה חצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי הכנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים ונשים וטף; כי ראו שנכנסו כמה מאות גויים. והשר גזר על פי המלך יר"ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זאת... ובעוונתינו הטו אלה שעון שנאת חנם שהחריבה בית מקדשנו עדיין מרקד בינינו. ויש מבני עמנו שהלכו שם לשררה והלשינו שהיהודים בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודעים יחריבו אותם.." ("זכרון לבני ישראל"). בשנים שלאחר מכן היתה בצורת גדולה "ומן השנה (1816) והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו; דבר וחרב ורעב" (ר' חביב טולידאנו "פה ישרים"). בשנת 1820 נפוצה השמועה כי המלך מת ברבאט במלחמה שניהל נגד המורדים ומיד התנפלו האודאייה בפאס על המלאח והרגו ובזזו. מעשי הביזה חזרו על עצמם שנתיים לאחר מכן כאשר מת באמת המלך. "והם חזרו וישללו שארית הפליטה בפאס ויצוגם ככלי ריק". במכנאס נסגר המלאח מיד עם הגיע השמועה על מות המלך "והלכו עם הקדש וזבחו על האומות ונטלו המטלטלין והמצעות והלכו הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לחצרות הגויים כל אחד למיודעו ולא נשאר בעיר כי אם מעט מספר" (ר' דוד משאש). אולם הפעם הפחד והחששות היו לשווא.
בהשוואה לתקופת האימים של קודמו אין פלא ששלטונו של מולאי סלימאן נחשב לתקופת רגיעה ועל כך זכה בתואר "החסיד". אולם לא חל שינוי מהותי במצב הקהילה, לא נעלמו הסכנות והפחד, ולא נשכחו זוועות העבר הקרוב. וכתמיד בתקופות כאלה מתעורר הרעיון המשיחי: "בש' תקנ"ח ותקנ"ט (1738-99) קוינו לאור ואין, וכמעט ח"ו אמרנו אבדה תקותנו, כי ע"פ אגרת אוגרת דברים רבים ששלח חכם אחד מארצות פראנס"א שבכלל דבריו אמר, שבש' תקמ"ח כשהיו חופרים הבונים בארץ במקום אחד בפארי'ז, מצאו אבן חזקה וגדולה, וכתוב עליה שבשנת תקמ"ח, יהיו מלחמות בין שלש ממלכות, תוגרמ"ה, ורוסיא"ה, ורומ"י. ובש' תק"ן, תהיה עוד מלחמה, ברומ"י, וצרפ"ת, ואפריק"א. ובש' תקנ"א, ימות אפיפיור ברומא., ובש' תקנ"ב, יהיו מלחמות בכל העולם. ובש' תקנ"ג, יהיו כל בני העולם מעורבים זה בזה. ובש' תקנ"ד יהיה רעש וחשך בכל העולם. ובש' תקנ"ה, ישרפו ג' מדינות הנ"ל, והמים יהפכו לדם. ובש' תקנ"ו, יבא גוג ומגוג. ובש' תקנ"ז, יכירו כל באי עולם אמונת ה'. ובשנות תקנ"ח, ותקנ"ט, יקבץ ה' נדחי עמו, והיה ה' למלך וכו', וכל אותם השנים שמענו כי יש מהומות ומלחמות גדולות בערי אדום, ואמרנו שהתחיל הדבר להתקיים, וחכינו לשתי שנים האחרונות, ובעונותנו שרבו, נתקיים בהם רק רעב ומגפה, ומלחמות הפלשתים שכנינו הרעים, ונשמו הדרכים, היל"ד, ויביא לנו משיחנו בקרב ימים בב"א". כתב יד זה המובא על ידי ר' יוסף משאש ב"אוצר המכתבים" הוא אולי ההד המוזר ביותר מן המהפכה שהשתוללה אז בצרפת (1789) וניסתה להתפשט על אירופה. אולם ליהודי מכנאס לא היה בכלל מושג על מה שעובר באירופה והם פירשו את השמועות בהקשר לשאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח?" אמונה מחודשת זו בבואו הקרוב של המשיח לא היתה כנראה מוגבלת למכנאס אלא התפשטה בכל המערב. זהותו של אותו רב "מפרנסא" ידועה לנו: הרב חיים ביבאס (מסאלי) שישב אז במארסיליה ושלח את אגרתו לר' אברהם קוריאט במוגאדור. לפרקים נוספים: מולאי סלימאן החסיד (1822 - 1792)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
