מעבר למלחמה בפולשים ערביים סדירים

כבר במרוצת שנת 1946 התברר להנהגה הציונית, שאם תפנה בריטניה את כוחותיה מארץ-ישראל ותוותר על המאנדאט, ייחשף היישוב היהודי לפלישת צבאותיהן הסדירים של מדינות ערב השכנות. הנתון שלא היה ידוע היה, באיזו מידה תשתתפנה כל מדינות ערב בפלישה ומה תהיה מידת התיאום שתשרור ביניהן במהלך מעין זה.

סכנת הפלישה הערבית

למן כינוסי הליגה הערבית בוועידת קהיר (מאי 1946) ובוועידת בלודאן בלבנון (יוני 1946) החל להסתמן הקו המדיני-האסטראטגי של מדינות ערב: נכונות לסייע לערבים הפלסטינים במלחמתם נגד היישוב העברי על-ידי משלוח כספים, נשק ומתנדבים, בלי להסכים עדיין על פלישה צבאית לארץ-ישראל. המידע על ההחלטות החסויות שהתקבלו בוועידות אלו הגיע לידיעת ההנהלה הציונית באמצעות אנשי המודיעין, וזו התייחסה לסכנת הפלישה בחומרה רבה. ההנהגה הציונית ראתה אפוא את האפשרות של פלישת הצבאות הסדירים של מדינות ערב כאפשרות ודאית שנה תמימה קודם שהועלתה תכנית הפלישה בצורה ברורה ורשמית על סדר היום של מוסדות הליגה הערבית (אוקטובר-דצמבר 1947), ושנה וחצי לפני שהליגה הערבית החליטה באורח סופי על ביצוע הפלישה - ב-12 באפריל 1948.

יעדי המלחמה הכוללת

המעבר מהשלב של המאבק בבריטים לשלב של ההיערכות למלחמה בערבים היה מעבר מהפכני במלוא מובן המלה. המלחמה בצבאות ערב הפולשים לא היתה "מאבק" או התגוננות ופשיטות הרתעה ותגמול כלפי "מאורעות" או טרור ערבי מקומי, אלא התמודדות צבאית כוללת המוכרעת בשדה הקרב. האתגר שעמד בפני היישוב היה לבלום את פלישת צבאות ערב הסדירים במהירות האפשרית, להבטיח שלטון יהודי ריבוני על שטח מרבי בתחומיה של ארץ-ישראל המערבית ולהדוף את הפולשים רחוק ככל האפשר ממרכזי היישוב היהודי בארץ-ישראל. ואם אפשר - גם אל מחוץ לתחום גבולות ארץ-ישראל המערבית.

הסכנה למפעל הציוני

במלחמת העצמאות קבעה ההתמודדות הצבאית לא רק את עובדת כינונה של מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל ואת ממדיה הטריטוריאליים של המדינה, היא קבעה גם את עצם יכולתו של המפעל הציוני להמשיך להתקיים: שהרי אילו היה עולה בידי צבאות ערב לכבוש את כל ארץ-ישראל ב-1949-1948, היה בא קץ לא רק לעלייה ולהתיישבות היהודית בארץ-ישראל, אלא לכל המפעל הציוני. סכנה איומה זו, שריחפה על היישוב היהודי כולו, לא נעלמה מעיני ההנהגה המדינית והצבאית שלו. זו ידעה היטב שהמאבק באויב הערבי יהיה שונה בתכלית מזה שקדם לו מאז ראשית ההתיישבות הציונית ועד חורף 1947. להבדל המהותי הזה היו שני ממדים:

המעבר ללוחמה סדירה

א. בהתמודדויות הצבאיות הקודמות, שכונו ביישוב בשם "מאורעות" (מאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט), התמודדו היהודים עם הערבים הפלסטינים, תושבי הארץ, שנקטו לוחמה לא סדירה מסורתית ("כנופיות") והסתייעו סיוע מצומצם במתנדבים ערבים מחוץ לארץ-ישראל. במבחן המלחמה שהיה צפוי עם צאת הבריטים אמור היה היישוב לעמוד מול פלישה של צבאות סדירים, שהיו מאורגנים וחמושים בציוד מודרני עדיף, לפחות במספר המטוסים שעמדו לרשותם, בארטילריה שלהם ובשריון. סדר הכוחות של צבאות אלה היה גדול בהרבה מסדר הכוחות שעמד לרשות היישוב היהודי. הצבאות הערביים אומנו על-ידי קצינים בריטים (במצרים, עבר הירדן ועיראק) וצרפתים (סוריה ולבנון) במשך שנות דור לפחות, ולעתים גם יותר. היישוב היהודי לעומת זאת לא היה יכול לרכוש ולאגור אמצעי לחימה של צבא סדיר בכמות גדולה כל עוד שלטו הבריטים בארץ. אולם האפשרות להתמודד בפלישה הצפויה בדפוסים הקודמים של לוחמה זעירה ירדה מן הפרק. להנהגה של היישוב היה ברור שלא יהיה בכוחם של כוחות לא סדירים ושל מלחמה זעירה למנוע מצבאות ערב הפולשים לכבוש את כל ארץ-ישראל המערבית, כי אז יקיץ הקץ על המפעל הציוני. מהערכה זו נבעה המסקנה, שיש להעמיד אל מול הצבאות הפולשים צבא עברי סדיר, שיהא מאומן בשיטות של לוחמה סדירה, שיעצור את הפלישה ויבטיח ריבונות יהודית בחלק מהארץ, ואחר-כך אף יהדוף את הפולשים אל מחוץ לתחום הארץ.

העוינות הבריטית

ב. בכל שנות ה"מאורעות" בארץ-ישראל התייצבו המשטרה והצבא הבריטיים בגלוי נגד הפורעים הערבים, שכן בריטניה היתה האחראית לשמירת הסדר והביטחון בארץ, בין שעשתה את המלאכה כהלכה (כגון בדיכוי "המרד הערבי" בסוף שנת 1938) ובין שפעלה ברשלנות (כגון בירושלים ב-1920, ובכל רחבי הארץ ב-1929 וב-1936). אפילו הטיח היישוב בממשלת המאנדאט טענות קשות במקרים אלה או אחרים, הרי למעשה נמצאו הוא והבריטים באותו צד של המתרס בהתמודדות עם הטרור הערבי: הבריטים הם שהיו שומרי הסדר והביטחון, ובתקופות מסוימות (1939-1938) גם קיימו שיתוף פעולה צבאי פעיל עם היישוב היהודי נגד ערביי הארץ. לעומת זאת היה ברור עתה שהיישוב היהודי לא יזכה בתמיכה כלשהי מצד הבריטים, המפנים את הארץ בעקבות מאבק היהודים בהם, כדי שיוכל להתגונן מפני הפלישה הצפויה של צבאות ערב לארץ-ישראל. יתרה מזאת, ביישוב רווחו אז חששות כבדים שיהיו בקרב הכוחות הבריטיים, בארץ-ישראל ומחוצה לה, גורמים שיסייעו בצורות שונות לצד הערבי במלחמתו ביישוב היהודי.

הגורמים המסייעים ליישוב

מערך הכוחות הערבי, שהיה עדיף בכוח אדם מאומן, בציוד ובחימוש, הציב בפני התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ-ישראל ב-1947 אתגר לאומי צבאי חדש: להקים, בתנאי המחתרת ששררו בשנה האחרונה של השלטון הבריטי בארץ, צבא עברי סדיר, גדול ומאומן. העמידה באתגר כפול זה הסתייעה בשני גורמים שפעלו ב1947-1949:

הגורם המסייע הראשון היה קיומו ואופיו של ארגון ה"הגנה", שצמח והתפתח בהדרגה, מאז 1920, ככוח מגן עממי, הכפוף למרות המוסדות הלאומיים הנבחרים של היישוב ושל התנועה הציונית. הוא היווה את הבסיס והמסגרת שבהם התגבש צבא הגנה לישראל (צה"ל) כצבא סדיר, בעל תורת לחימה וצביון חדשים.

הגורם המסייע השני היה תמיכתן של שתי מעצמות העל בעניין הציוני בשנים 1949-1947. ראשית תמיכתה של ברית-המועצות הסתמנה במפורש בנאומו של נציגה, אנדרי גרומיקו, בעצרת המיוחדת של האומות המאוחדות שהתכנסה, במאי 1947, כדי לדון בשאלת ארץ-ישראל, והיא נבעה כנראה מהערכת מצב בקרמלין, שבה הצטייר המפעל הציוני כגורם האנטי בריטי הבטוח ביותר במזרח התיכון. תמיכה זו לא הצטמצמה למישור הדיפלומאטי, אלא התבטאה בסיוע רב ברכישת נשק מודרני. בין מארס לדצמבר 1948 רכש היישוב (ממאי 1948 - מדינת ישראל) מצ'כוסלובקיה הקומוניסטית 35 אלף רובים, 6,000 מקלעים קלים ובינוניים ו-75 מטוסי קרב (25 מטוסי "מסרשמיט" ו-50 מטוסי "ספיטפייר"). רכש מאסיבי זה של נשק אפשר את חימושו של צבא העם הסדיר שקם במדינת ישראל, כאמור, על-ידי ארגון ה"הגנה" ומתוכו.

תמיכתה של ארצות-הברית במטרות הציונות היתה מסויגת יותר, מכיוון שביסודו של דבר היה לארצות-הברית עניין בהמשך נוכחותה של בריטניה במזרח התיכון. תמיכתה במפעל הציוני נבעה, בראש ובראשונה, מלחץ דעת הקהל של הציבור האמריקני, שזועזע עמוקות מן השואה שפקדה את יהודי אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי. אימיה של השואה הגיעו לידיעת הציבור בארצות-הברית תודות לאמצעי התקשורת, למיליוני החיילים האמריקנים ששירתו באירופה ולפעולות ההסברה המדינית של התנועה הציונית העולמית, שהסתייעו בנציגי הקהילה היהודית הגדולה בארצות-הברית.

קראו עוד:

חלק א': ארבעה אפיקי המאבק בבריטניה מקיץ 1945
חלק ב': מעבר למלחמה בפולשים ערביים סדירים (פריט זה)
חלק ג': השלבים העיקריים של מלחמת העצמאות