ערב בואם של הצלבנים התרכז עיקר היישוב הכפרי של הארץ בשלושה אזורים : במערב, בשפלת החוף בקרבת ערי-הנמל כמו צור, צידון, עכו ועד יפו בדרום ; בצפון-מזרח, בגליל; ובדרום-מזרח, בשטח שומרון ויהודה ועד בואך חברון. בכל הארץ היו כשבע-מאות כפרים, בהשוואה ליותר מאלפיים בתקופה הביזנטית ושבע-מאות בתקופה הממלוכית והעות'מאנית. רוב הכפרים היו מוסלמים וקצתם - נוצרים-מזרחים ; בגליל העליון התקיימו יותר מתריסר כפרים יהודיים, ובשומרון - כפרי השומרונים. מכלל הכפרים שבממלכה היו כתריסר פרנקים ממש, כלומר נוסדו ויושבו פרנקים. הכפרים מנו בממוצע כ-80-70 נפש. אולם גודלם לא היה אחיד והיו שמנו כ-20-10 נפש והיו שמנו כ-500 נפש ויותר.

המקורות הרבים והמגוונים שהשתמרו על הכפר והחקלאות בתקופה הצלבנית מורים כי המשטר האגרארי היה המשכו של מה שהיה בתקופה הקודמת וכי הצלבנים לא שינו כמעט את דפוסי המשטר. תמונה זו, שאינה מסתברת כלל מחומר המקורות המועט של התקופה המוסלמית, באה לידי ביטוי מובהק דווקא בתעודות מערביות ששרדו מן התקופה הצלבנית - בעיקר במקורות משפטיים של הממלכה ובתעודות של הקומונות הימיות. המסדרים הצבאיים והכנסייה הצלבנית (שהארכיונים שלהם השתמרו). על אלה יש להוסיף את עדויותיהם של העולים הרבים לרגל, שפקדו את הארץ בימי הצלבנים.

כפרי המוסלמים והנוצרים-המזרחים

הכפר, שנקרא בפי הצלבנים "קזלה", נתפס בתור קולקטיב משפטי, בעל זכויות וחובות לאדון הכפר. לפעמים נחלק כפר אחד בין כמה וכמה נחלות פיאודאליות ועל כן היו לו יותר מאדון אחד. רק לעתים רחוקות נמצאו אדוני הכפר הפרנקים במקום ; הם גרו דרך קבע בעיר או במבצר של הסניוריה, או אף מחוצה לה. לעובדה זו היו שתי תוצאות: את ענייני הכפר ניהלה פקידות האדון ובראש-וראשונה הראיס; הצלבנים מעולם לא הקימו בארץ-ישראל משטר מנורילי כמו זה שהתקיים באותה תקופה באירופה. בארץ לא יצרו הצלבנים "דומנה אדנותית" בנחלותיהם, היא הקרקע שמנצל אדון הכפר במישרין ומעבדים אותה צמיתיו. לפיכך גם כל אדמת הכפר נחלקה בין האיכרים. אמנם נשאר משהו מן הדומנה האדנותית בשטחים שבבעלות אגודות הנזירים והמסדרים הצבאיים; כרמים, מטעי פרי או מטעי קנה-סוכר עובדו כעין דומנות אדנותיות, משום שאיכרי הכפרים חויבו בשירותי עבודה (אולי יום אחד, אך אין הדבר ברור) באדמות אלה. כך, למשל, היה באכזיב. כאן חויבו האיכרים במשך חודש אוקטובר לעבוד במטעי קני-הסוכר. גם בשני כפרים של כנסיית הקבר בקרבת הכנרת חויבו הפלאחים לעבוד בדיג יום אחד בשנה. שירות נפוץ יותר בכפרי הארץ היה הובלת יבול התבואה של האדון אל האסמים או אל הגורן. שירותי העבודה לא נעדרו אמנם כליל מכפרי הארץ, אך היו אלה קלים לאין שיעור בהשוואה לאירופה.

תוצאה אחרת של היעדרות האדונים מכפריהם היתה קיומה של פקידות כפרית שמילאה את מקומם. החוליה המקשרת בין אדוני הכפר ותושביו היה הראיס, כלומר ראש הכפר; לעתים היו תושבי הכפר בני אותה משפחה והראיס לא היה אלא ראש המשפחה; בכפרים הגדולים יותר, שמנו יותר ממשפחה אחת, היו לעתים כמה וכמה ראיסים. בתור ראש הכפר היה הראיס אחראי על הסדר בכפרו והוא שימש גם נציגו הרשמי של האדון וייצג לפניו את התושבים. בתור נציג האדון אחראי היה לגביית התשלומים השונים. לידו פעלו גם התורגמן והכאתב. התורגמן - אם פרנקי אם נוצרי-מזרחי - היה לעתים יותר מאשר תורגמן סתם. ז'ן מתבנין באמצע המאה השתים-עשרה וג'פרי מארסוף נשאו בשנת 1261 את התואר תורגמן, אולם שימשו פקידים הממונים על כמה וכמה כפרים. אם שימש התורגמן בעיקר מתווך בין האדון לבין הראיסים הכפריים עסק הכאתב באיסוף הכנסותיו של האדון וברישומן. שניהם, התורגמן והכאתב, פקידי המנהל הכפרי מטעם האדון, לא קיבלו את שכרם ישירות מן האדון אלא מתשלומי הכפריים. כך קיבל, למשל, התורגמן של ארסוף בשנת 1261 תשלום של 25 ביזנטינים לשנה וכן מחצית המעשר של כשמונה כפרים - לכל הדעות הכנסה גדולה ביותר. הכאתב של קיסריה היה בעל בית ונחלת קרקע בכפר לם (היום - הבונים) ; כאן ובחמישה-עשר כפרים אחרים קיבל רנטות למיניהן בכמות מסוימת מן היבולים החקלאיים.

שלוש המשרות של הראיס, התורגמן והכאתב, שאותן ירשו הצלבנים, כפי שמוכיחים גם כינוייהם, מן המוסלמים, עברו בתקופה הצלבנית פיאודאליזאציה. בעליהם החזיקו את משרותיהם מטעם האדון כעין נחלה פיאודאלית. הם אף התחייבו לאדונם בכעין שבועת נאמנות, שבועה שמנוסחת היתה כהסכם פיאודו-וסלי; למשל, ראיס ששימש בכפר ששייך היה למסדר ההוספיטלרי נשבע על חרב שלופה "אמונים ומשמעת" לראש המסדר. בדומה לראיס, נשבעו גם התורגמן והכאתב אמונים לאדוני הכפרים. משרותיהם נתפסו כפיאודום של סרנג'נט (כלומר פיאודום של משרת), שהוענק למי שלא יכול היה, לפי מעמדו המשפטי, להיות לוסל. ואמנם רבים מן התורגמנים והכאתבים ששמותיהם ידועים היו פרנקים "בורגנים" או נוצרים-מזרחים. בתור משרות בעלות אופי פיאודאלי הן הוענקו למחזיקיהם, כמו הפיאודה, לכל ימי-חייהם ואף עברו בירושה מאב לבן.

אף-על-פי שהמסים שהעלתה האוכלוסיה הכפרית לאדוניה צריכים היו להתחלק בינו לבין פקידיו, היו אלה נמוכים ממה שהעלתה האיכרות בארצות המוסלמיות השכנות. מסים אלה של האוכלוסיה החקלאית שולמו לעתים בתבואה ולעתים בכסף. התשלום היסודי היה מס קרקע, שהסתכם בשליש מן היבולים. נוסף על כך שילמו הכפריים לקופת האדון מסים מיוחדים על התוצרת החקלאית למיניה, כגון על עצי פרי ובמיוחד על עצי זית (המס היה כרגיל שליש מן השמן המופק) ועל כרמים. מסים אחרים היו אלה על דבורים ובהמות. במקומות שבהם החזיק האדון הפרנקי ביערות או באדמות שיחים, חויבו האיכרים אף בתשלומים על השימוש בהם, כגון על ליקוט עצים. האיכרים התחייבו אף בתשלומי חובה מיוחדים הקשורים בחגי הכנסייה או בלוח-השנה החקלאי; תשלומים ממין זה, שנגבו בחג-המולד, "ביום השלישי של הווידוי" ובפסחא, נקראו בשם הכולל "מתנות" והם שולמו בעופות, בביצים ובגבינה. למשל, באחד הכפרים שכסביבות צור, ששייך היה בחלקו לקומונה של ונציה ובחלקו למנזר "מקדש האדון", חייבים היו שני האיכרים שישבו על הקרקע של הקומונה בשליש מן היבול וב"מתנות" של תרנגולת אחת, עשר ביצים בחג-המולד ובשני החגים האחרים ונוסף על אלה גם חצי רוטל גבינה.

הקרקעות החקלאיות סובבו את הכפר, אולם לא תמיד היו שטח רצוף. הקרקעות המעובדות נחלקו ליחידות הקרויות בלאטינית "קרוקה" ובצרפתית - שפת היום-יום של הפרנקים - "שריאה", "יחידת מחרשה". היתה זו נחלה קרקעית שהספיקה לקיומה של משפחת האיכר וממדיה אפשרו עיבוד בידי בני המשפחה. מידותיה לא היו קבועות והשתנו ממקום למקום, על-פי פריון האדמה ועל-פי סוג יבולה ; ככל שהקרקע היתה פורייה יותר היו מידותיה מצומצות יותר. ה"קרוקה" ה"רשמית" של הממלכה, כלומר זו ששימשה להערכות פיסקאליות, הוגדרה כבת 370 דונם. היו משפחות שהחזיקו ביותר מ"קרוקה" אחת ובדרך-כלל אחת וחצי או אף שתיים. יוצא מכאן כי בתקופת הצלבנים לא סבלה החקלאות הארץ-ישראלית מחסור בקרקע אלא מחסור בכוח-אדם.

סממן אופייני אחר של החקלאות היה העובדה כי מחוץ לקרקעות העיבוד החקלאי נמצאו חלקות קרקע שנקראו "גסטינה", שם שציין ביסודו "שממה" או שטח לא-מיושב, במקביל לשם "ח'רבה" המצוי בשפע בארץ. כל כפר כמעט מוקף היה מספר "גסטינות" ואלה שימשו את הכפריים בתור שטח מרעה משותף. שטח ה"גסטינה" של כפרים מסוימים עלה בהרבה על זה של שטחי העיבוד שלהם. לכפר אחד שליד צור, למשל, היתה "קרוקה" אחת של קרקע ו"גסטינה" ששטחה כ-36 "קרוקות".

כפרי הפרנקים

במאה השתים-עשרה נוסדו כמה כפרים שאוכלוסייתם פרנקית. דוגמה לכפר כזה הוא זה שנמצא ליד אכזיב המקראית וכונה בתקופה הצלבנית קזל אימבר, על-שם אביר בשם זה שקיבל אותו מידי המלך בלדוין הראשון לאחר כיבוש האיזור בשנת 1104. בשנות הארבעים של המאה חזר הכפר לתחומי הנחלה המלכותית ובאמצע המאה עשה המלך בלדוין השלישי ניסיון ליישב במקום איכרים שמוצאם באירופה, וברור שהכוונה לא לבני אצולה אלא לבורגנים. כל מתיישב קיבל נחלת קרקע בגודל של שתי "קרוקות", חלקה לגידול חיטה וחלקה לשם גידול פירות וירקות כולל כרמי זית וגפן. פרט לכך קיבל כל מתיישב בית בכפר חינם אין כסף וכן זכות שימוש (תמורת תשלום סמלי) במאפייה, בטחנת-קמח ובבית-המרחץ שהקים אדון הכפר ונחשבו לכן למונופולין שלו. תמורת נחלתם התחייבו המתיישבים לשלם שליש היבול לאדון הכפר, ואילו שני השלישים הנותרים נשארו בידיהם. את התשלומים שבהם חויבו המתיישבים לאדון הכפר גבה פקיד מיוחד שמעמדו דומה היה לזה של הראיסים של כפרי הלא-פרנקים וממונה היה הן על מנהל הכפר הן על גביית התשלומים.

הכפר הוקם במקביל לחוף-הים. בתי הכפר, בתי אבן עם חצרות אחוריות קטנות, עמדו משני צדיו של הרחוב הראשי. נראה שכולם נבנו על-פי תכנית אחת. אכזיב הצלבנית, כמו כל שאר כפרי הפרנקים המוכרים - כגון אלקביבה, אלבירה, סן-ז'יל או בית-גוברין - היתה כנראה מבוצרת. מכל מקום היה בכל אחד מגדל ששימש מצפה ומקום מקלט לאוכלוסיית הכפר בשעת התקפה. כן נמצאה כנסייה בכל כפר. אלקביבה הצלבנית, שבנימין מטודלה הזכירה בשם "מהומריה לה פטיטה", כלומר "המסגד [מקום פולחן של מוחמד] הקטן", שבבעלות כנסיית הקבר, ממדיה היו גדולים יותר משל אלה של אכזיב. פרט לרחוב הראשי (שריד של דרך רומית), שסביבו עמדו בתי הכפר צפופים, נמצאה במקום כיכר שבצדה האחד כנסייה ובצדה האחר - מגדל הגנה ובניין מרובע רחב-ממדים שנקרא "קוריה", כלומר "חצר", ששימש מרכז מנהלי של הכפר. כאן התגורר כנראה הפקיד הממונה על הכפר מטעם אדוניה, כנסיית הקבר. כאן נמצאו גם הבאר ומחסנים שבהם רוכזו היבולים שנגבו כמסים מן הכפריים. מיזוג זה של הקוריה והמגדל בבניין אחד טיפוסי היה כנראה לכפרי הפרנקים.

שיטות העיבוד

ריבוי הקרקעות מכאן ומחסור בכוח-אדם מכאן הכתיבו שיטת עיבוד אקסטנסיבית. השדות נחלקו כרגיל לשניים. בחלק אחד היו זורעים גידולי חורף, ובחלק האחר – גידולי קיץ. גידולי החורף היו חיטה ושעורה ואילו גידולי הקיץ היו קטניות כגון אפונה, עדשים וכרשינה. אותה חלקה שנזרעה גידולי חורף נשארה בשנה שלאחר-מכן לא-מעובדת בתקופת החורף ; שדה הקטניות היה נזרע בשנה שלאחר-מכן בגידולי חורף. היה זה אפוא מחזור דו-שנתי, שבו נשאר חלק אחד מן השדה כאדמת כרב, כדי לשמור על פוריות הקרקע ולהבטיח בעתיד גידולים גדולים יותר. פוריות הקרקע הובטחה גם על-ידי זריעתה בקטניות. האדמה היתה נחרשת בסתיו ושוב באביב. המחרשה היתה כנראה דומה לזו הערבית כיום, עשויה עץ עם ידית ולהב של ברזל. היא נרתמה לשור אחד או לזוג שוורים, שהיו בהמות-העבודה העיקריות. היבול היה נמוך ביותר : כלל היבול של דונם אחד הגיע לכדי 45-35 ק"ג חיטה או שעורה.

הגידולים החקלאיים

ליבולים עיקריים אלה של חיטה, שעורה וקטניות נוספו אחרים שחשיבותם רבה במשק האיכר. בארץ שבה לא רק לחם אלא גם שמן וגפן שימשו חלק בתפריט, תפסו מקום נכבד למדי מטעים נרחבים של זית וכרם, מן הגידולים המסורתיים של הארץ. בתקופה הצלבנית גידלו חיטה ממזרח לירדן ובאזורים שמצפון-מזרח לכנרת, בגולן ובחורן ; האיזור המיוחד לגידולים אלה היה בין מישור-החוף לבין הרי יהודה, שומרון והגליל. כאן גידלו גם שעורה, דורה, שיבולת-שועל, כוסמת וגם קטניות וירקות. מבין הירקות אפשר לציין מלפפונים, אבטיחים, מלונים, בצלצולים ואת אחד מפלאי הארץ - התבלינים למיניהם. עצי הזית גידלו בהרים ובעמקים, אולם בעיקר בהרי יהודה, בשומרון ובגליל. כל ערי-החוף מוקפות היו חורשות עצי זית ובוסתני פרי (ששייכים היו לתושביהן, אצילים, מסדרים, בורגנים וכו'), שעוררו התפעלות. אם בימי שלטון המוסלמים נאסר ייצור היין גם על האוכלוסיה הלא-מוסלמית, הרי בתקופת הצלבנים גידלו ענבי מאכל וענבי יין, משום שנוצר שוק ליין ; גידול הגפן זכה לפריחה מיוחדת ובמקומות מסוימים אף הפכו שדות חיטה לכרמים.

מוצרי יצוא חקלאיים

שמן-זית, ענבים ויין היו בתקופה הצלבנית למוצרי יצוא. בסביבות צור טיפחו הוונציאנים מטעי זית שנועדו לשימוש מסחרי וליצוא. מוצרים אחרים שיוצאו היו שמן שומשום וסוכר. מטעי קני-הסוכר ובתי המכבשות לסוכר נמצאו בתקופה הצלבנית סביב צור, טבריה ובבקעת הירדן. כיוון שאירופה לא גידלה קני-סוכר, הפך גידולו וייצורו למצרך יצוא נדרש, בצורת סירופ, בגבישים או באבקה. למעשה, היה זה אחד ממוצרי היצוא החשובים ביותר של הממלכה הצלבנית. בין הסחורות שיוצאו מארץ-ישראל לאירופה בשנת 1233 נכללו המוצרים החקלאיים הבאים : כותנה, קנה-סוכר, סוכר, אזוביון, פלפל, זנגביל, אגוזי מוסקט, ציפורן, אורז והן מור, לבונה, כרכום, אלמוג, קינמון וכמון. לאלה אפשר אף לצרף מיני פירות וירקות, כמו בצלצולים, תמרים ושקדים.

הכיבוש הצלבני השפיע אפוא אך מעט על הכפר מן הבחינה הדימוגראפית ומן הבחינה המנהלית, וגם מצד שיטות העיבוד. הן את ה"קרוקה" הן את היעדר הדומנה האדנותית אפשר למצוא בתקופות הקודמות, הביזנטית והמוסלמית. המשכיות כזו ניכרת גם בתחום הטכניקות החקלאיות כמו השימוש במחרשת העץ ושיטת שני השדות. מאידך גיסא, בתקופה הצלבנית גדל תפקידו של הכפר בתור יחידת ייצור מוצרים חקלאיים. הכפר נשלט מן העיר (אם כי באורח לא-ישיר) וזו לא זו בלבד שהיתה צרכן גדול ושוק לתוצרתו אלא שימשה גם תחנת דרך בתנועת מוצרי הכפר אל מחוץ לגבולות הממלכה.

לחלקים נוספים של המאמר:
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : הכפר בתקופה הצלבנית (פריט זה)
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : העיר הצלבנית
התפרוסת היישובית והכלכלית - הכפר והעיר : השוק והמסחר