| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקמת בית דין רבני, השופט על-פי ההלכה, היא חובה החלה על כל קהילה יהודית. הדיין הוא גבר שהוסמך לרבנות וקיבל הכשרה נוספת לתפקיד השיפוט. בית הדין הרבני כולל שלושה דיינים לפחות, ובמסכת אבות במשנה מופיע נימוק לכך: "אל תהיה דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד" . האוטונומיה המשפטית, שניתנה לקהילות ישראל בגולה, אפשרה להקים בתי דין רבניים. אלה קיבלו משלטונות המדינה את הסמכות לדון בתביעות אזרחיות בין אדם לחברו, בדיני אישות ובמקומות מסוימים אף בעבירות פליליות. עם כיבוש ארץ ישראל על-ידי בריטניה בשנת 1918, נוצרה הרבנות הראשית של יהודי ארץ ישראל, שהייתה כפופה למשטר המנדט. הרבנות הראשית הייתה אחראית להקמתם של בתי דין דתיים בכל עיר, שתפקידם היה לדון בענייני אישות, ושימשה בהם כערכאה עליונה. תפקיד זה נותר בעינו גם מאז הוקמה מדינת ישראל. מדינת ישראל מכירה רק בזרם הדתי האורתודוכסי ביהדות, ולכן נבחרים לכהונה בבתי הדין הרבניים רק רבנים אורתודוקסיים.
איש הכנסייה המוסמך לשפוט את המאמינים הוא הבישוף. בית הדין הכנסייתי שבראשותו, עוסק בענייני אמונה ומוסר. לאכיפת מערכת האמונות חשיבות גדולה, משום שהנצרות תולה את האפשרות לזכות בחיי גן העדן בעיקר בקבלת מרכיבי הצהרת האמונה. ואכן, בעבר הועמדו לדין נוצרים שהביעו בפומבי ספקות באשר לאמיתות מרכיבי האמונה. שיפוט בענייני מוסר כולל בעיקר את דיני האישות. לדין הכנסייה הועמדו בעבר נוצרים שעברו על איסורי העריות (כלומר, קיימו יחסי מין עם קרובי משפחה שעמם אסרה הכנסייה קשר מיני) וכאלה שנחשדו בניאוף. בתי דין כנסייתיים פעלו גם בארצות שהנוצרים היו בהן מיעוט. לדוגמה, באימפריה העֻת'מָאנית, שבה היה האסלאם הדת השלטת, הותר למיעוט הנוצרי (וכאמור, גם למיעוט היהודי) לקיים בתי דין. אחד הנושאים המרכזיים שבהם עסקו בתי דין אלה היו דיני אישות - רישום נישואין וענייני אפוטרופסות על קטינים. מאז התנצרותה של האימפריה הרומית במאה הרביעית הייתה הנצרות הדת השלטת בכל מדינות אירופה. בתקופה זו חיזקו השלטונות את סמכות הכנסייה ועיגנו את החוק הכנסייתי בחוקי המדינה. כך, למשל, נימק הקיסר קרל הגדול במאה השמינית את אישורו ליישום את החוק הכנסייתי: "מצאנו לנכון לבקש מהוד תבונתכם, אתם רועי הכנסיות של ישוע... להתאמץ ולהוביל... אם עם האלוהים אל כר המרעה של חיי הנצח, ולהשיב את הכבשים התועות אל החומות הכנסייה היציבות על כתבי דוגמאות טובות והטפות, לכל יטרוף הזאב האורב את מפר החוקים הקנוניים או את הסוטה ממסורת האבות של ועידות הכנסייה". קרל הגדול ממשיך וכותב, כי הוא שואף לחזק את הדת כשם שהמלך יאשיהו, שמלך ביהודה, עשה זאת: "שהרי אנו קוראים בספר מכלים כיצד ביקש יאשיהו הקדוש להשיב את ממלכתו... אל עבודת האל האמיתי באמצעות הדרכה, תיקון ואזהרה". במאה ה-20 השתנה מעמד החוק הדתי במדינות רבות, שרוב אוכלוסייתן נוצרית. עם הפרדת הדת מן המדינה בוטל תוקפו של החוק הדתי, גם בענייני אישות.
על-פי ההלכה המוסלמית, הקמתו של בית משפט שָרְעִי - בית דין השופט על-פי השריעה - היא חובה החלה על כל קהילה מוסלמית. במדינה שהשלטון בה הוא מוסלמי, על השלטון להקים בתי דין ולמנות שופטים. במדינה שחיים בה מוסלמים, אך השלטון בה אינו מוסלמי, חובתה של הקהילה המוסלמית להקים לעצמה בתי דין ולמנות להם שופטים. במדינת ישראל מתמנים השופטים השרעיים על-ידי משרד הדתות. השופט בבית הדין השרעי נקרא קָאצִ’י. על-פי השריעה, הקָאצִ’י חייב להיות גבר, בן חורין ובריא בגופו ובנפשו. במדינה המוסלמית המסורתית פסק הקָאצִי’ בתביעות בנושאים רבים, משום שהמדינה הכירה בחוק הדתי כחוק יחיד. במדינות מוסלמיות מודרניות רבות צומצמה סמכות בתי הדין השָרָעִיים לתחומי הירושה והמשפחה - נישואין, גירושין ומשמורת על ילדים - ולכן הקָאצִ'י עוסק רק בנושאים אלה. בשנת 1921 אישר השלטון הבריטי בארץ ישראל את הקמתה של מערכת בתי דין שָרעיים, הכפופה ל"מועצה המוסלמית העליונה", לאור ניתוקה של הארץ מן האימפריה העֻת'מָאנית שהתפרקה. מערכת זו ממשיכה לפעול גם היום, מאז הקמת מדינת ישראל, במסגרת סמכותה לדון בענייני אישות ואפוטרופסות על קטינים. לחלקים נוספים של הפרק: התגבשותה של ההנהגה הדתית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
