| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
החסידים היו שייכים לעולמם של חכמים, אולם התייחדו באורחות חייהם, בהשקפת עולמם ובפעילותם בחברה. הם היו חכמים, שינקו את סמכויותיהם לא ממעמדם בממסד, אלא מעממיותם ומהכאריסמה שלהם. במחלוקת בשאלה: תלמוד או מעשה - איזה מהם עדיף? הדגישו החסידים באופן מוחלט את המעשה. המקורות נוקטים לעתים קרובות את המושג "חסידים ואנשי מעשה", ובמידה רבה מדובר בשמות נרדפים. החסידים הדגישו במיוחד את קיומן של מצוות, שיש בהן משום תמיכה בשכבות הצריכות לסיוע מבחינה כלכלית, כגון קיום מדוקדק של שמיטת קרקעות, אשר יבולן בשנה השביעית הוא קודש לדלת העם. הם פעלו בתחומי העזרה ההדדית. כגון פדיון שבויים, ריפוי חולים וניחום אבלים.
הביטוי "קהל חסידים" מצוי בספר תהילים. בימי החשמונאים מציין המושג "חסידים" את החוג שירד למחתרת ואחז בנשק ולימים התרכז סביב מתתיהו ובניו, ברבות הימים אפשר שהיתה לו זיקה לפרושים ולחכמים. קשה לברר אם היה קשר ישיר בין אותם חסידים קדומים לבין "חסידים ראשונים", הנזכרים בספרות התלמודית, ובין כל אלה לבין החכמים המכונים "חסידים", לרבות "חסידים ואנשי מעשה", בתקופת התנאים. אולם על כל פנים ציין הכינוי "חסידים" חוג מסוים - ולא רחב ביותר - שהיה קיים בשולי עולמם של חכמים. ברור, שההבחנה בין חסידים לבין חכמים בכללותם התחדדה לאחר חורבן הבית, שעה שחכמים נטלו לידיהם את רסן ההנהגה של האומה והעמיק ההבדל בין מעמד הבכורה של חכמים, מחד גימא, לבין עממיותם של החסידים, מאידך גיסא. קיומם של החסידים כגורם בעל ייחוד בתוך עולמם של חכמים הלך והצטמצם בתקופת האמוראים, שעה שהלכה ונוצרה ההפרדה בין הנשיאות לבין הסנהדרין והנהגתם של חכמים איבדה מעוצמתה הממסדית; בה בשעה התחיל הביטוי "חסיד" לציין חכמים המחמירים על עצמם בתחומי הלכה שונים.
מן המקורות עולה דמותם של החסידים כבעלי אגדה ואין הלכות המובאות משמם. היו שהסיקו מכך, שהחסידים לא עסקו בהלכה, אולם במקורות עצמם מופיעים הביטויים "הלכות חסידים", "משנת חסידים" ו"מגילת חסידים", שיש בהם כדי להעיד על פעילותם של החסידים גם בתחום ההלכה. מנהגיהם של החסידים סוטים מההלכה המקובלת בתחומים שונים, כגון שבת, ציצית, תפילה ומצוות שבין אדם לחברו - בדרך כלל לחומרה. חלקן של חומרות אלו תואם את ההלכה הקדומה של ראשית ימי בית שני. מבחינה זו יש דמיון בין החסידים לבין אותן חבורות וכתות שבפני הבית, שאף הן בחרו להחמיר על עצמן על פי ההלכה הקדומה ולא קיבלו תקנות מקילות שונות שתיקנו חכמים. אי הבאתן של הלכות מפי חסידים, שהיו אף תלמידי חכמים, כגון רבי חנינה בן דוסה ורבי פנחס בן יאיר, אינה מתיישבת עם ההנחה שהיו בעלי אגדה בלבד. מסתבר יותר, שהיו בהם שעסקו בהלכה, אלא שהלכותיהם נדחו על ידי שאר החכמים ולכן לא נכללו בספרות התלמודית.
מן הימים שלאחר חורבן הבית מצויה עדות על רבי יוחנן בן זכיי, ששלח את רבי יהושע בן חנניה, כדי לבדוק במעשיו של כוהן חסיד אחד (אבות דרבי נתן, נוסח ב, כז), ובייחוד את דרך הקפדתו על אכילת תרומה בטהרה. כאן באה לידי ביטוי חשדנותם של חכמים כלפי החסידים, כמו גם רצונם לאחד את האומה על פי ההלכה שנקבעה במוסדות ההנהגה בתקופת יבנה. מעניין, כי רבי יוחנן בן זכיי עצמו נזקק, בשעת מצוקה אישית, לעזרתו של רבי חנינה בן דוסה החסיד:
ר' יוחנן בן זכיי הכיר אפוא בקיומם של מעין יחסי דבקות מיוחדת בין רבי חנינה בן דוסה לבין הקדוש ברוך הוא, שמכוחם יכול היה להביא לידי ריפוי חולים. לחפירים מיוחסים מעשי נסים: כך, דרך משל, מסופר על רבי חנינא בן דוסה, "שהיה עומד ומתפלל, נשכו ערוד ולא הפסיק, הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו" (תוספתא, ברכות ג כ). בדרך כלל היה יחסם של חכמים למעשי נסים אלה יחס דו-ערכי. כבר בימי הבית אמר שמעון בן שטח לחוני המעגל, שהוריד גשמים בדרך נס: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נדוי" (משנה, תענית ג ח). ובדומה לרבי חנינא בן דוסה, שרבי יוחנן בן זכיי אמר עליו שהוא "כעבד לפני המלך", נאמר על חוני המעגל, שהיה "כבן בית" לפני ריבונו של עולם.
רבי יהודה הנשיא בא לידי עימות עם רבי פנחס כן יאיר החסיד. לעימות זה היו שתי פנים: האחת - התנגדותו של רבי פנחס בן יאיר לנסיונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את שמיטת הקרקע, שמקורה מן הסתם בחשיבות החברתית, שנודעה בקרב החסידים לקיומן של מצוות התלויות בארץ; השנייה - ביקורתו של רבי פנחס בן יאיר כלפי גינוני השררה של רבי יהודה הנשיא. בהתנגשות זו נתעמתו שני טיפוסים של מנהיגים - הנשיא והחסיד. רבי היה המנהיג הלגיטימי מכוח גדולתו בתורה, ייחוסו (שושלת הילל) ומידת ההכרה שזכה לה מטעם השלטונות הרומיים, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה מנהיג כאריסמאטי ונערץ בזכות מעשי הנסים שיוחסו לו. רבי היה בעל השררה החותר לנורמאליזאציה כלכלית ולביסוסם של בעלי הנכסים, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה מנהיג עממי, שדאג לפשוטי עם עניים. רבי יהודה הנשיא היה איש התלמוד, עורך המשנה, אשר בראש מעייניו לימוד התורה, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה איש המעשה, העוסק בפדיון שבויים ומעמיד בראש סולם ערכיו את הסעד. על מערכת זו של ניגודים נוספה עובדת היותו של רבי יהודה הנשיא - שעמד בראש הסנהדרין, תחילה בבית שערים ולאחר מכן בציפורי - איש הגליל, ואילו רבי פנחס בן יאיר היה בן הדרום, והוא נזכר בקשר ללוד ולאשקלון.
בברייתא, שנוספה במשנה בחתימת מסכת סוטה, נכללה מימרה של רבי פנחס בן יאיר, שיש בה מעין מצע של תכונות אידיאליות, רשימת תכונותיו של החסיד במעין סולם ערכים:
מעניין, שבמערכת ערכים זו מצויה החסידות במקום גבוה ביותר, ואך כפסע בינה לבין רוח הקודש. קראו עוד:
החברה היהודית : עלייתו של מעמד החכמים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
