| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן-רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון-אריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות. היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית-משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל. במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית – כחברת עץ החיים, במכנאס – קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג'דה וקאזאבלאנקה.34 לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד"ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג'יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל-עראיש (Larache) הקומה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן-רמו. במכתב אל ה"ארי שבחבורה, גדול הדור, ד"ר מאקס נורדאו" היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:35
בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לארץ-ישראל. ב- 1920 אף מבקש יו"ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח-עלייה למארוקו. "חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם".36 במוגאדור, הצליח יו"ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות-כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ-ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על-ידי המוסדות הציוניים.37 אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: "הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ-ישראל] מזיקים לנו מאד" – דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן-היסוד באלג'יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.38 באלג'יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.39 משנת 1920 פעלה באלג'יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג'ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה:40
ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג'יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות – מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקופה. ב- 1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קרן-היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו"ר הועד, עו"ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: "אינני ציוני – אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים".41 בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים-עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג'רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ- 2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת "תרחם ציון" את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.42 ב- 1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש-פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה La Voix Juive ו- Le Réveil Juif. ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני-תוניסיה בקונגרס הי"ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית – בניגוד לזו שבמארוקו, למשל – לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי-האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב- 1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.43 לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון-אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה"פראנסיזאציה", של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה. בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי-הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ- 1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכירים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושמימלא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם. בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:44
מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו-בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת-העולם הראשונה:45
כבר ב- 1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה "שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית". ארבע שנים אחר-כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב- 1924 הם אסרו על הפצת העתון "העולם" במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ- 1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.46 יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד-הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכן צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו. לכך יש להוסיף מספר גורמים:
המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב- 1924 יונתן תורץ', האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו. הבעיה הראשונה שניצבה בפני תורץ' היתה שאלת הלגאליזאציה של הפעילות הציונית במארוקו. אם כי כל מאמציו להביא לכך שהתנועה במארוקו תיהנה ממעמד דומה לזה של הפדראציה בתוניסיה עלו בתוהו, הוא הצליח – בעזרתם של אישים דגולים בצרפת – כמו ל. בלום, ג'. גודאר, ור. קאסין – להביא את הממשל הצרפתי לנקוט יחס סובלני יותר כלפי הפעילות הציוניות במארוקו. השינוי התאפשר עקב ההחלטה להכריז על התנועה במארוקו כעל סקציה מקומית של הפדראציה הציונית בצרפת. החלטה זו גרמה בעקיפין לניתוק הפורמאלי של האגודות הציוניות שפעלו במארוקו הספרדית אשר במרוצת השנים הקימו פדראציה משלהן, שזכתה בהכרת השלטונות הספרדיים.53 בתחום ההסברה ייסד תורץ' ב- 1926 כתב-עת בשם L 'Avenir Illustré', אשר נעשה בהדרגה הבטאון העיקרי של יהדות מארוקו. כתב-עת זה, שנקט מדיניות זהירה מאוד כלפי השלטון הצרפתי, נהג לדווח לקוראיו על המתרחש בעולם היהודי ובתנועה הצינית, הביא לידיעתם את התקדמות מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל והפיץ בקרבם מאמרי-רקע על הרעיון הציוני, באמצעות פירסום קטעים נבחרים מכתביהם של ראשי-התנועה. ההצלחה המרובה של L 'Avenir Illustré' לא מצאה חן, כמצופה, בעיני הדוגלים באסימילאציה, שבשנת 1931 הוציאו לאור עתון יריב בשם Union Marocaine. אולם התקפותיו של עתון זה, שלא תמיד הצטיינו ברמה נאותה, סייעו יותר מאשר הפריעו להפצת האידיאולוגיה הציונית בקרב הנוער המשכיל. גם הקשר הארגוני עם הפדראציה הציונית הצרפתית איפשר לפעילים המקומיים לקבל באופן סדיר את חומר-ההסברה שיצא לאור בצרפת וכן לזכות לביקורים תכופים של שליחים ומרצים מצרפת. אך נשאלת השאלה עד כמה ציונות פושרת זו, à la francaise היה בה כדי לתרום, לעורר ולגייס תמיכה עמוקה לרעיון הציוני עצמו. ואכן, הן על דפי ה-Avenir Illustré' והן בהרצאותיהם של השליחים מצרפת – אשר הטיפו למען צרפת יותר מאשר למען ארץ-ישראל תוארה ההתחדשות של הישוב היהודי בארץ-ישראל לא כפעולת הגשמה כלל-יהודית, המחייבת את שיתופם האפקטיבי של כל יהודי ויהודי, אלא כסמל וכלקח אוניברסאליים. משמע, על יהודי-מארוקו להגשים במארוקו מה שהגשימו אחיהם בארץ-ישראל; עליהם להקים מסגרות חקלאיות שבהן יעבדו את האדמה באותה ההתלהבות שמגלים חלוצי ארץ-ישראל; אף איש אינו מבקש מיהודי-מארוקו לעלות ולהתיישב בארץ-ישראל, מה שהם מתבקשים לעשות הוא לתמוך בכספים במפעל ההתיישבות; "אנחנו רוצים לא את הזהב האמריקאי אלא גם את הזהב המארוקאי", כתב בפשטות ה-Avenir Illustré' באחד ממאמרי-המערכת שלו.54 אולם אם לשפוט לפי מספר השקלים שנמכרו, או לפי תוצאות המגביות, לא זרם ממארוקו הרבה זהב לקרנות המרכזיות. כמו בשנים הקודמות, הסיבה לכך היתה נעוצה לא רק במצבה הכלכלי הירוד של הקהילה אלא גם ביחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים לכל פעולת-התרמה שלא נועדה למטרות צדקה. תורץ', על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו.55 ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני-נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי. ביאנואר 1936 קיימו ציוני-מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי-פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי-גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ-ישראל.56 בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני-אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת-העולם הראשונה. בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן-היסוד והקק"ל מספר שליחים ומורים מארץ-ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב- 1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, וכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו"ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער U.U.J.J. שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק"ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד-מנהל חדש של התנועה.57 הבחירות נערכו ב- 19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל. ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז'בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.
בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל"דם" הים תיכוני ול-hidalguia ספרדית, שאפיינו את מאמרי ז'בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני-תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי-נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום. בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון-אפריקה.58 תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא-רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו "מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת-לב" בעוד יריביהם – חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות – השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות. אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ"פיקציה". כארגון פאסיבי ומפורר, חסר חוט-שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה. ב- 1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת "הסתדרות הצופים העברים" המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית"ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים – אשר לא-פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה – עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.59
מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית שלייסודה הם תרמו רבות. ערב מלחמת-העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ- 3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.60
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
