הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן-רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון-אריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות. היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית-משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית – כחברת עץ החיים, במכנאס – קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג'דה וקאזאבלאנקה.³⁴ לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד"ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג'יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל-עראיש (Larache) הקומה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן-רמו. במכתב אל ה"ארי שבחבורה, גדול הדור, ד"ר מאקס נורדאו" היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:³⁵

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם – רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו – אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לארץ-ישראל. ב- 1920 אף מבקש יו"ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח-עלייה למארוקו. "חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם".³⁶

במוגאדור, הצליח יו"ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות-כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ-ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על-ידי המוסדות הציוניים.³⁷ אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: "הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ-ישראל] מזיקים לנו מאד" – דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן-היסוד באלג'יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.³⁸

באלג'יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.³⁹

משנת 1920 פעלה באלג'יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית Union Sioniste Algérienne, שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג'ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה:⁴⁰

- - - העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי אלג'יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת – אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (- - -) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג'יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות – מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקופה. ב- 1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קרן-היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו"ר הועד, עו"ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: "אינני ציוני – אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים".⁴¹

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים-עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג'רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ- 2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת "תרחם ציון" את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.⁴²

ב- 1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש-פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה La Voix Juive ו- Le Réveil Juif.

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני-תוניסיה בקונגרס הי"ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית – בניגוד לזו שבמארוקו, למשל – לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי-האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב- 1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.⁴³

לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון-אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה"פראנסיזאציה", של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי-הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ- 1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכירים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושמימלא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:⁴⁴

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון-אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן-אסלאמיות ולפאן-ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי"ח - - -.

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו-בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת-העולם הראשונה:⁴⁵

כל תזוזה של אוכלוסין לכיון ארץ-ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על-חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב- 1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה "שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית". ארבע שנים אחר-כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב- 1924 הם אסרו על הפצת העתון "העולם" במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ- 1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.⁴⁶

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד-הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכן צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

לכך יש להוסיף מספר גורמים:

1. הציונות הופיעה בצפון-אפריקה בדמות תנועה לא מגשימה. במיוחד חסר בפעילותה יסוד העלייה, כי זו היתה חלק אינטגראלי מזיקתם המסורתית של יהודי צפון-אפריקה לארץ-ישראל. כבר במאה ה- 18 אילצו רבני מארוקו את הבעל לתת גט לאשתו אם היה ברצונה לעלות ארצה, ובמחצית הראשונה של המאה ה- 19 הכירו רוב הפוסקים במארוקו במצוות העלייה כמצווה הניתנת להגשמה.^46* יש להניח כי דחייתם של העולים ממארוקו בראשית שנות העשרים וכן אי-יכולתם של המוסדות לספק סרטיפיקאטים למבקשים לעלות הוציאו את הרוח ממפרשי התנועה בעיני אותם יסודות מסורתיים, שיחסם אל המפעל הציוני היה מבוסס על מושגים ראשוניים של שיבת ציון. הבעיה הזאת הוחרפה מאוד כאשר פעילים מהשורה הראשונה שביקשו לעלות, בקשותיהם נדחו על-ידי המוסדות, והדחייה גרמה אכזבה רבה ורגשות של קיפוח, שהעיבו מאוד על המשך פעילותם.⁴⁷
   חיזוק מסויים לטענותיהם הם מצאו בסוג פירסומי ההסברה שהופצו ביניהם, שתיארו את העלייה כפעלה שנועדה להצלת יהדות המצוקה, קרי יהדות מזרח-אירופה, כשאחיהם מארצות אחרות, ובכלל זה צפון-אפריקה, מצווים להשתתף במאמצים חומריים להגשמת מטרה זו.
2. ציונות זאת שעסקה יותר בהתרמות מאשר בחינוך לערכים היתה, מטבע הדברים, תלויה מאוד בתנודות הכלכליות. כך למשל, כתוצאה מהמשבר הכלכלי שפקד את כל ארצות המעקרב בראשית שנות העשרים ירד מספר שוקלי-השקל לאכזבתם הרבה של השליחים שביקרו מדי פעם באיזור וציפיותיהם הפינאנסיות לא תמיד תאמו את המציאות הצפון-אפריקאית.⁴⁸ ב- 1922 לא היססה הנהלת קק"ל להוציא מידי הפדראציה התוניסאית את גביית התרומות, מעשה שפגע קשות ביוקרתם האישית של ראשי התנועה, אשר על נישולם מהתפקיד נודע להם מקריאה בעתונות היהודית המקומית.⁴⁹ גם היקפם המוגבל של דמי-החבר וכן האיסור הכללי להוציא חלק מכספי התרומות על הצרכים המקומיים השוטפים צימצמו מאוד את חופש-הפעולה של האגודות: כאשר ב- 1927 ביקש פליקס עלוש את תמיכת המוסדות להעברת עתונו רב ההשפעה Le Réveil Juif מספאקס לתוניס, הוא נתקל בסירובם המוחלט.⁵⁰
3. ללא אתגרים וללא מסכת רעיונית רחבה ומעמיקה, סבלה הציונות הצפון-אפריקאית באמצע שנות העשרים אף מחוסר מנהיגות בעלת שיעור-קומה ומכושר התארגנות לקוי מאוד. במארוקו פעלה כל אגודה כראות עיניה וללא כל קשר עם רעותיה. באלג'יריה היווה מוצאו התוניסאי של ל. סמאג'ה מכשול ניכר בכל נסיונותיו להרחיב את תחומי פעילותו. בתוניסיה לא נמצא ממלא-מקום בעל שיעור-קומה לאלפרד ואלנסי, לאחר הגירתו לצרפת ב- 1925, והפדראציה חדלה למעשה להטיל את מרותה על האגודות המקומיות, אשר בלאו הכי מספר חבריהם הלך והתמעט.⁵¹
4. לא תמיד נשלחו לצפון-אפריקה שליחים שניחנו בסגולות לרכישת קהל של אוהדים מרובים, פרט לד"ר אריאל בנציון מעטים השאירו רושם עז על שומעיהם. ד"ר אשר פרל מהפעילים העיקריים של התנועה בצפון מארוקו מתאר כך את התכונות הנדרשות משליח המיועד לצפון-אפריקה:⁵² "... איש מצוין, תלמיד חכם, דובר בלשוננו (בהברה הספרדית) ומהיר למלל ערבית וצרפתית (או ספרדית) בשפה ברורה איש אשר חוננהו אלוהים בלשון למודים אשר בדבש מלצתו ובמתק שפתיים יורה לאחינו דעת כי לא לעולם יזנח ה', עוד ישוב שבותנו וירחמהו; איש תופש תורה אשר ידע לא לבד לנאום ולהטיף בקהל עם כל אחד גם לקרוא בבתי כנסיות ולהתוכח עם רבני וחכמי המקומות".

המוסדות המרכזיים היו ערים לחומרת המצב, אך את מאמציהם הם ריכזו במקום אחד, במארוקו, לשם נשלח ב- 1924 יונתן תורץ', האיש שעתיד לייצג את מארוקו בכל הקונגרסים הציוניים הבאים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה ואשר לזכותו אפשר לזקוף את הישגיה הראשונים של התנועה במדינה זו.

הבעיה הראשונה שניצבה בפני תורץ' היתה שאלת הלגאליזאציה של הפעילות הציונית במארוקו. אם כי כל מאמציו להביא לכך שהתנועה במארוקו תיהנה ממעמד דומה לזה של הפדראציה בתוניסיה עלו בתוהו, הוא הצליח – בעזרתם של אישים דגולים בצרפת – כמו ל. בלום, ג'. גודאר, ור. קאסין – להביא את הממשל הצרפתי לנקוט יחס סובלני יותר כלפי הפעילות הציוניות במארוקו. השינוי התאפשר עקב ההחלטה להכריז על התנועה במארוקו כעל סקציה מקומית של הפדראציה הציונית בצרפת. החלטה זו גרמה בעקיפין לניתוק הפורמאלי של האגודות הציוניות שפעלו במארוקו הספרדית אשר במרוצת השנים הקימו פדראציה משלהן, שזכתה בהכרת השלטונות הספרדיים.⁵³

בתחום ההסברה ייסד תורץ' ב- 1926 כתב-עת בשם L 'Avenir Illustré', אשר נעשה בהדרגה הבטאון העיקרי של יהדות מארוקו. כתב-עת זה, שנקט מדיניות זהירה מאוד כלפי השלטון הצרפתי, נהג לדווח לקוראיו על המתרחש בעולם היהודי ובתנועה הצינית, הביא לידיעתם את התקדמות מפעל ההתיישבות בארץ-ישראל והפיץ בקרבם מאמרי-רקע על הרעיון הציוני, באמצעות פירסום קטעים נבחרים מכתביהם של ראשי-התנועה. ההצלחה המרובה של L 'Avenir Illustré' לא מצאה חן, כמצופה, בעיני הדוגלים באסימילאציה, שבשנת 1931 הוציאו לאור עתון יריב בשם Union Marocaine. אולם התקפותיו של עתון זה, שלא תמיד הצטיינו ברמה נאותה, סייעו יותר מאשר הפריעו להפצת האידיאולוגיה הציונית בקרב הנוער המשכיל. גם הקשר הארגוני עם הפדראציה הציונית הצרפתית איפשר לפעילים המקומיים לקבל באופן סדיר את חומר-ההסברה שיצא לאור בצרפת וכן לזכות לביקורים תכופים של שליחים ומרצים מצרפת. אך נשאלת השאלה עד כמה ציונות פושרת זו, à la francaise היה בה כדי לתרום, לעורר ולגייס תמיכה עמוקה לרעיון הציוני עצמו. ואכן, הן על דפי ה-Avenir Illustré' והן בהרצאותיהם של השליחים מצרפת – אשר הטיפו למען צרפת יותר מאשר למען ארץ-ישראל תוארה ההתחדשות של הישוב היהודי בארץ-ישראל לא כפעולת הגשמה כלל-יהודית, המחייבת את שיתופם האפקטיבי של כל יהודי ויהודי, אלא כסמל וכלקח אוניברסאליים. משמע, על יהודי-מארוקו להגשים במארוקו מה שהגשימו אחיהם בארץ-ישראל; עליהם להקים מסגרות חקלאיות שבהן יעבדו את האדמה באותה ההתלהבות שמגלים חלוצי ארץ-ישראל; אף איש אינו מבקש מיהודי-מארוקו לעלות ולהתיישב בארץ-ישראל, מה שהם מתבקשים לעשות הוא לתמוך בכספים במפעל ההתיישבות; "אנחנו רוצים לא את הזהב האמריקאי אלא גם את הזהב המארוקאי", כתב בפשטות ה-Avenir Illustré' באחד ממאמרי-המערכת שלו.⁵⁴

אולם אם לשפוט לפי מספר השקלים שנמכרו, או לפי תוצאות המגביות, לא זרם ממארוקו הרבה זהב לקרנות המרכזיות. כמו בשנים הקודמות, הסיבה לכך היתה נעוצה לא רק במצבה הכלכלי הירוד של הקהילה אלא גם ביחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים לכל פעולת-התרמה שלא נועדה למטרות צדקה.

תורץ', על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו.⁵⁵ ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני-נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.

ביאנואר 1936 קיימו ציוני-מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי-פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי-גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ-ישראל.⁵⁶

בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני-אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת-העולם הראשונה.

בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן-היסוד והקק"ל מספר שליחים ומורים מארץ-ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב- 1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, וכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו"ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער U.U.J.J. שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק"ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד-מנהל חדש של התנועה.⁵⁷

הבחירות נערכו ב- 19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.

ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז'בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.

"אלציוניסם" מאת א' ואלנסי מתורגם ליהודית-ערבית יצא לאור בתוניס בשנת 1906. ההכנסות ממכירת החוברת הוקדשו לנפגעי פרעות קישינוב.(מאוסף אברהם הטל)

הערות שוליים:

34. Memorandum to Chaim Weizmann: Zionist Position in French Morocco: Z4/2149 (1924)
35. Z4/2331 (1920).
36. ראה לעיל הערה 32.
37. Z4/575: מי. בוחבוט להסתדרות הציונית בלונדון: 31.8.1919.
38. Z4/2574: מי. זוסמן אל ד"ר הרמן (לונדון): 30.1.1923.
39. Fédération … ibid., p.6
40. ראה לעיל הערה 13 (דו"ח כללי).
41. Z4/2574:י 30.1.1923.
42. Fédération, ibid., pp. 8-9
43. ראה La Voix Juive וכן הדו"ח של ד"ר י. בוחמיל אל הוועד המנהל של קרן היסוד: Z4/2486: 16.2.1923.
44. על יחסה של צרפת לציונות בצפון-אפריקה: H. Gallard. "Le Sionisme et la Question Juive en Afrique du Nord", Renseignements Coloniaux Jan-Fev. 1918, pp. 3-7. יחסם העויין של השלטונות הצרפתיים מתבטא גם בסקירה על הפעילות הציונית במארוקו שהוכנה בידי פקיד צרפתי בממשל הפרוטקטוראט ברבאט ואשר למרות עיוותיה וטעויותיה, היא מהווה מסמך חשוב ללימוד הנושא: Etienne Coidan, Le Sionisme au Maroc, Rabat (1948)
45. Z4/2486: 11.1.1924: מהפדראציה התוניסאית לקק"ל, ירושלים.
46. על כל ההתפתחויות הללו ראה הדו"ח אל וייצמן (לעיל), וכן Z4/2011 (1924) וכן S5/3496: דו"ח כללי על התפתחות הציונות במארוקו: 10.3.1938.
    46*ראה מאמרו של א' בשן, "הקשרים המסורתיים בין יהדות המזרח לישוב היהודי בארץ-ישראל" פעמים, א' (1979), ע"ע 22-15.
47. ראה בין היתר: Z4/3262 תלונות על "קיפוח" מאת ראשי הפדראציה התוניסאית: 16.6.1927; 9.1.1928; 27.1.1928; 8.2.1929; Z4/10310: 26.7.1936.
48. ראה למשל בדו"חות של זוסמן ובחמיל (הערות 38 עד 43).
49. על הפרשה הזאת ראה: Z4/2486: 9.6.1922 ו-3.7.1922 (מחאת הפדראציה התוניסאית נגד יוזמת הקק"ל).
50. Z4/3262:י 8.1.1928.
51. שם, דו"ח confidential על הציונות בתוניסיה (ראשית 1928) וכן Z4/2486: 16.1.1925 מהפדראציה התוניסאית להסתדרות הציונית (לונדון).
52. Z4/3245 מד"ר אשר פרל אל הוועד הפועל הציוני, אלג'סיראס 31.5.1927.
53. שם: "French Marocco" (דו"ח כללי) – ראשית 1928.
54. Z4/3245: D: (23.3.1927) Memorandum on the Future Work in North Africa Bensimon-Donath, op. cit. pp. 62-66
55. נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתים: בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf, S. Kagan, S.D. Levy, P. Calamaro
56. על כינוסים אלה ראה: L'Avenir Illustré, Jan. 1936; Jan. 1937; Fev. 1938
57. Z4/3262: 26.4.1927 "דו"ח על ישיבת ההנהלה של הפדראציה הציונית של תוניסיה בנוכחות נ. הלפרן".
58. על הרביזיוניזם בתוניסיה ראה: Revisionist Propaganda in North Africa; Z4/3262: 31.8.1934 (מהקק"ל בפאריס) לוועד הפועל הציוני (לונדון); ראה גם את ברכת ז'בוטינסקי לחברי תנועתו אחרי נצחונם בבחירות: Le Reveil Juif, 2.9.1927
59. Z4/3262: 20.2.1931: ממזכיר השומר הצעיר בתוניס למחלקת הארגון (לונדון): ראה גם. שם: 4.3.1931 (מסגן יו"ר הפדראציה הציונית התוניסאית למחלקת הארגון).
60. S25/5217: 3.7.1939 "מכתב מתוניס".