במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" (1951-1950) עלו לישראל כ- 105 אלף יהודים, לאחר שוויתרו על אזרחותם העיראקית. רוב הנשארים, כ- 6,000-5,000 נפש, נמנו עם המנהיגים והנכבדים. הם הוסיפו לחיות בעיראק, מי מתוך מסירות ונאמנות ל"מולדת העיראקית" ומי ממניעים כלכליים ואחרים. במשך תקופה של קרוב ל- 25 שנה ידעה הקהילה היהודית הקטנה שנשארה בעיראק זמנים של שקט, רגיעה ושגשוג כלכלי, וגם תקופות של פחד וחרדה, כאשר השלטון, מתוך חולשה או במדיניות מכוונת, הסית את דעת הקהל ויזם נגדם הגבלות וגזירות.

המדיניות האנטי-יהודית הברורה שנקטו השלטונות עד סיום מבצע "עזרא ונחמיה" השרתה אווירת נכאים ומבוכה בקרב הנשארים. החוק להקפאת רכוש היהודים שנרשמו להגירה שיתק את הפעילות הכלכלית והוסיף להרגשת הייאוש והדיכאון. תוך זמן לא רב שבו החיים למסלולם התקין ואתם התקווה והאופטימיות. ההגבלות על השימוש בנכסי היהודים בוטלו, והסוחרים היהודים הורשו לשוב לעסקיהם.

כמה שינויים התחוללו במצבה של הקהילה היהודית, וביניהם אפשר לציין את הפיכת היהודים למיעוט כמעט מבוטל בקרב האוכלוסייה העיראקית. גם במחתרת הקומוניסטית, אשר הצליחה ב- 1948 לארגן הפגנות סוערות שאיימו על קיום המשטר, ירד משקלם מאוד. לכל זה אפשר להוסיף שבעיית ארץ ארץ ישראל איבדה במידת מה מחריפותה והעסיקה פחות את השלטונות ואת דעת הקהל בעיראק.

עם זאת נשארה בעינה המדיניות השלילית כלפי היהודים: סטודנטים יהודים לא התקבלו לאוניברסיטאות הממשלתיות ונאלצו לפנות לאוניברסיטת אלחִכְּמַה, שנוסדה ב- 1956 על ידי נזירים ישועים אמריקנים. יציאת היהודים לחו"ל אמנם הותרה, אך האיום בשלילת האזרחות ממי שלא ישוב לעיראק בתוך שישה חודשים נשאר בתוקפו. רבים ניצלו את ההזדמנות, הוציאו דרכונים והיגרו מעיראק. השלטונות שמו להם למטרה להשתלט על רכוש יהודי, פרטי וציבורי.

בעת מבצע "קדש" שוב נקטו השלטונות צעדים נגד הקהילה היהודית. בין השאר הופסקה לזמן מה הנפקת דרכונים ליהודים המבקשים לצאת לחו"ל ורבים מן הפקידים היהודים שעדיין נותרו בשירות הממשלתי פוטרו. משפחות יהודיות החלו להבריח את הגבול מזרחה דרך שט אלערב לאיראן, ומשם ביקשו מקלט במדינות מערביות שונות.

תקופת עבד אלכרים קאסם

ארבע וחצי שנות שלטונו של עבד אלכרים קאסם היו התקופה הטובה ביותר שידעו היהודים בעיראק אחרי העלייה ההמונית. זכויותיהם האזרחיות הושבו להם, שערי האוניברסיטאות הממשלתיות נפתחו בפניהם והם התקבלו לכל הפקולטות והמקצועות. הוסרה ההגבלה על היהודים המבקשים לצאת לחו"ל לשוב לעיראק בתוך חודשים ספורים, והם נהנו בתקופה זו מביטחון יחסי ומשגשוג כלכלי. מרבית האסירים היהודים שוחררו מבתי הכלא וגורשו לישראל. באוגוסט 1958, כחודש אחרי המהפכה, הגיעה לישראל קבוצת אסירים יהודים משוחררים. כעבור זמן מה הגיע לישראל גם יהודה תג'ר, שנידון למאסר עולם בעוון ריגול לטובת ישראל.

יהודים רבים התעשרו בתקופה זו ועברו להתגורר בבתים פרטיים מרווחים המוקפים גינות מטופחות ומוארות. משפחות יהודיות עשירות רבות הצטרפו, לאחר סגירת מועדוניהם בתקופת השלטון המלוכני, למועדונים מעורבים שחבריהם נמנו עם משפחות נוצריות ומוסלמיות מהמעמד הגבוה. על יחסו החיובי של קאסם כלפיהם הגיבו היהודים בהכרת תודה והביעו זאת בהזדמנויות שונות. על תקופת הזוהר בחיי היהודים תחת משטרו של קאסם העיבה הלאמתו של בית קברות היהודי הישן בבגדאד.

תקופת האחים עארף

זמן קצר לאחר הפיכת הבעת' והפלתו של עבד אלכרים קאסם בפברואר 1963 החל המשטר בשורת צעדים נגד היהודים, ובכללם הגבלות על יציאתם מעיראק. החל מ- 1964 נאסרה יציאתם של היהודים מעיראק לחלוטין. חיי היהודים תחת שלטון האחים עארף והמשטרים שבאו אחריו היו ימי רדיפות ודיכוי חסרי תקדים.

מלחמת ששת הימים הייתה נקודת מפנה ביחס השלטונות והאוכלוסייה אל היהודים. עם פרוץ הקרבות ובטרם נודעו תוצאותיהם קראו חכמי הדת, סונים ושיעים, למלחמת מצווה נגד היהודים באשר הם. הציבור העיראקי היה בטוח בניצחון מהיר ומכריע, שיחסל את ישראל וישחרר את פלשתין מהאויב הציוני. משנודעו התוצאות והיקף התבוסה שנחלו צבאות ערב השתלטה אווירת זעם ותסכול, שהופנו כלפי היהודים בעיראק. השלטונות החלו לעצור יהודים. הגבלות חמורות הונהגו בתחום הכלכלי, וקווי הטלפונים של היהודים נותקו בבתיהם ובמקומות עבודתם. הממשלה נקטה אמצעים שתוך זמן קצר הפכו את רוב היהודים למחוסרי עבודה. ב- 23 ביוני יצא הרב ששון כ'צורי, ראש הקהילה בהצהרת גינוי ל"פשעי הציונות", ותרם 15,000 דינר לכוחות המזוינים של עיראק. אווירת האימה והטרור גברה בקרב היהודים כאשר בתיהם סומנו, והתעוררו חששות וחשדות מהתקרבות פוגרום. חששות אלה גברו עוד כאשר שללו השלטונות את חופש תנועתם והגבילו אותה לרבעים שבהם התגוררו ולשווקים הקרובים לבתיהם. כהשלמה למדיניות האנטי-יהודית חוקקה ממשלת עיראק שני חוקים שמטרתם לנשל את היהודים מרכושם ולהצר את צעדיהם הכלכליים.

בחודש יולי 1968 הודח עבד אלרחמאן עארף מהשלטון בהפיכה צבאית של אנשי הבעת'. המשטר החדש נקט מדיניות אנטי-יהודית קיצונית, שלא זו בלבד שהשאירה את הגזירות של המשטר הקודם על כנן, אלא הוסיפה עליהן גזירות חדשות, ובכללן רצח, חטיפות, משפטי ראווה והוצאות להורג בתלייה.

ב- 1974 נאמד מספר היהודים בעיראק בכ- 400 נפש. מספר זה הלך והצטמצם, ובעת מלחמת המפרץ חיו בה כ- 100 יהודים. כיום נותרו בה עשרות ספורות, מרביתם קשישים. אפשר לומר שמאמצע שנות השבעים חדלה להתקיים בעיראק קהילה יהודית ראויה לשמה, וכך הגיעה לקצה גלות בבל המפוארת שהתקיימה בארץ הנהריים קרוב ל- 2,500 שנה, למן גלות בבל.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : התקופה העות'מאנית
היהודים בסביבתם : תקופת הכיבוש והמנדט הבריטי
היהודים בסביבתם : התקופה המלוכנית עד לעלייה ההמונית
היהודים בסביבתם : היהודים בעיראק אחרי העלייה ההמונית (פריט זה)