| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שלטון החירום שכוננו הבריטים בעיראק בעת מלחמת העולם השנייה, תנועות הצבא הבריטי במרחב המזרח תיכוני, בין איראן, ארץ ישראל וצפון אפריקה, ובמיוחד נוכחותם של ארץ-ישראלים ממתנדבי הצבא הבריטי ועובדי "סולל בונה", היו גורמים מסייעים לפעילות הציונית בשלביה הראשונים. בנסיעותיהם התכופות העבירו הארץ-ישראלים דואר שוטף בין השליחים ובין המוסד לעלייה ב', וחומר עבור התנועה: ספרים, עיתונים וכיו"ב. הם סייעו להעברת השליחים לעיראק ולהחזרתם לארץ ישראל, וכן הבריחו לעיראק כלי נשק ומכשיר אלחוט. חשובה לא פחות הייתה תרומתם לכינונה של הפעילות החינוכית בתנועה החלוצית ולביסוסה. החיילים ועובדי "סולל בונה" סייעו לשליחים בהדרכת נוער בבגדאד, ניהלו את הסניף המקומי בבצרה ובמשך תקופה קצרה גם בכרכוך ובמוצל (1942). הם היו מעורבים גם בהברחתם הבלתי-חוקית של מאות עולים מעיראק, ביניהם כמה עשרות יהודים מן הצבא הפולני. יתר על כן, חברת "סולל בונה" סיפקה כיסוי חוקי לשליח המוסד, אנצו סירני, אשר פעל בבגדאד בשליחותה והיה למעשה נציגו הבלתי רשמי של היישוב הארץ-ישראלי. בתנאי המחתרת בעיראק הייתה לתפקידו חשיבות ממדרגה ראשונה: השליח שהה בעיר בגלוי וניהל את התנועה בחשאי. בתוקף תפקידו קשר קשרים עם חוגי השלטון, ביניהם פקידים בריטים ועיראקים, אנשי עסקים ובעלי ממון ואישים בעלי מעמד בקהילה היהודית. הקשרים החברתיים נוצלו לאיסוף מידע מודיעיני, מדיני וביטחוני, אשר הועבר ארצה. בשעת משבר נסתייעה התנועה בקשרים אלה לשם שחרור עצירים, טיוח ראיות מרשיעות ושיחוד פקידים רמי מעלה, שופטים ושוטרים. חשיבותו של התפקיד התגלתה בעיקר בעתות משבר, כשהשליח החוקי היה היחיד שניהל את פעולות החירום, ושמר על קיומה של המסגרת הארגונית עד שתחלוף הסכנה. מעמדה הבלתי-חוקי של התנועה הציונית הקשה על ניהול פעילותה השוטפת. לא ניתן היה לנהל תעמולה ציונית גלויה בעיתונות ובבתי הספר, ולהפיץ ספרות ציונית. הפעולות התנהלו במרתפים של בתי היהודים בבגדאד, ואירועים כגון מסיבות רבות משתתפים וערבי הווי, מסעות וטיולים או חוות הכשרה היו נדירים, לעתים בלתי אפשריים. הצעירים ידעו שהם צפויים לקנסות כבדים או לעונשי מאסר אם יילכדו על ידי השלטונות, ואף על פי כן הלך וגדל מספרם של חברי התנועה. מה היו גורמי המשיכה של בני הנוער היהודי בבגדאד אל התנועה הציונית?
בשלהי 1942 הקיפה הפעילות הציונית כ- 500 צעירים, רובם בבגדאד ומיעוטם בבצרה ובכרכוך. הם למדו עברית, היסטוריה יהודית, תולדות הציונות ועוד. חברי התנועה, כשליש מתוכם בנות, היו ברובם תלמידי תיכון ופקידים, אך היו בהם גם כמה סוחרים, עורכי דין ואחרים, בני 17 עד 25, ואחדים בני שלושים. המבוגרים שבהם באו מקרב חברי הגרעין הוותיק "אחיעבר", ועזרו לשליחים בהדרכה ובהוראת העברית. בפסח של שנת 1943 נערכה הוועידה הראשונה של התנועה או, כהגדרתו של השליח שמריה גוטמן, "המועצה המייסדת הראשונה של הסתדרות 'החלוץ' בעיראק". השתתפו בה קרוב למאה חברים, נציגי 35 הקבוצות שהיו קיימות בבגדאד. הייתה זו הפעם הראשונה שחברי הקבוצות השונות נפגשו, והוויתור על עקרון המידור העיד על התגברות ביטחונם של השליחים בעצמם ובתנועה שייסדו. שבועות אחדים לאחר מכן, בעת ביקורו בארץ, סיפר גוטמן לחברי מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות על דרך ארגונו של המפגש:
א"ע, דיווח שמריה גוטמן, פרוטוקול מזכירות הוועד הפועל, 20 במאי 1943. בהחלטות הוועידה לא נזכרה שאלת השתייכותו הפוליטית של "החלוץ" בעיראק. כדי למנוע מחלוקת החליטו השליחים, בהסכמה שבשתיקה, שיש לחנך את בני הנוער בעיראק לקווים הכלליים המשותפים לתנועות ההתיישבות השונות ולהתעלם מן ה"גוונים", ההבדלים האידאולוגיים. אך למרות "כלליותו" של "החלוץ" העיראקי, הוא היה קשור עם הקיבוץ המאוחד. בסיפוריהם ובתיאוריהם קשרו השליחים את הנוער אל שם הקיבוץ שממנו באו, אל נופו הגיאוגרפי והאנושי ואל אורח החיים שלו. בכך נקבעו הרבדים הגלויים והסמויים בזיקה הפוליטית של תנועת "החלוץ" בעיראק. היא הוגדרה ככללית ובלתי-מפלגתית, אך למעשה הייתה נחלתו של הקיבוץ המאוחד. למדיניות זו היה פן פטרנליסטי: לא זו בלבד שמנעה מבני הנוער היהודי בעיראק לבחור את תנועת הנוער הציונית שלהם, היא אף לא יידעה אותם על קיומן של תנועות כאלו.
הפעילות הציונית לא יכולה הייתה שלא לעורר את תשומת לבם של שירותי הביטחון העיראקיים והבריטיים. ככל שגברה השפעתה ורבו הצלחותיה או כישלונותיה התרבה גם המידע שהצטבר אודותיה. בסתיו 1942 החלו להגיע פליטים יהודים-פולנים לאיראן ולעיראק במסגרת פינוי הצבא הפולני מרוסיה לאיראן, ומשם לחזית הים התיכון. עשרות מהם ערקו ממחנותיהם והוברחו לארץ ישראל. מסלול הבריחה עבר ממימי השט אלערב לבצרה, ומשם לבגדאד. כאן הוסתרו העריקים בבתי יהודים במשך ימים או שבועות עד בואה של שיירה צבאית, ואתה יצאו לארץ ישראל. בקיץ 1943 לכדו שירותי הביטחון הפולנים והבריטים חייל ארץ-ישראלי שהיה מעורב בהברחות. כל הפעילים הציונים שהיו מעורבים בפעילות זו, שליחים ומקומיים כאחד, עזבו את בגדאד, חלקם הסתתר ואחרים הועברו לארץ ישראל. הפעילות הציונית שותקה, אך הבריטים לא הצליחו להרוס את התשתית הארגונית שלה. בתחילת 1944 החל אריה אשל (שיל), ממלא מקומו של אנצו סרני, לשקם את התנועה. אשל, שהיה איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, קשר קשרים עם אישים בעלי השפעה בקהילה היהודית ובממשל העיראקי והבריטי, שנוצלו לצורכיהם של התנועה ושל המודיעין הפוליטי של היישוב. מתקופה זו ואילך עסקו השליחים הארץ-ישראלים גם בריגול. שילוב מסוכן זה הביא בסופו של דבר לחשיפתה של התנועה במאי 1951, למאסרים המוניים ולתלייתם של שניים מאנשיה. גישתו של אשל לשיקום הפעילות הציונית התבססה על לקחים אחדים שהופקו ממה שכונה "המשבר". הוא הבין שיש לבסס את התנועה על הנהגה מקומית של אנשים צעירים, מוכשרים, מתמידים ונאמנים, אשר תישא בעול הפעילות ובכך תימנע תלות מוחלטת בשליחים הארץ-ישראלים. הכשרת המנהיגים הייתה אמורה להיעשות על ידי הרחבתו והעמקתו של החינוך הרעיוני-האידאולוגי. לקח נוסף נגע למבנה התנועה: המבנה צריך להיות מדרגי (הייררכי) וממודר, ובראשו מוסדות פונקציונליים בהנהלתם של צעירים מקומיים, כדי לאפשר פעילות תקינה ושוטפת גם בעתות חירום ולאחריהן. בכך ביקש להבטיח את עמידותה ועצמאותה של התנועה הציונית בעיראק, תוך הבטחת מחויבותה הרעיונית והאידאולוגית כלפי תנועת האם בארץ ישראל (הקיבוץ המאוחד), כדי שעצמאותה לא תחרוג מעבר לתחומים הארגוניים. תהליך שיקום התנועה התבסס על שלושה יסודות: התרחבות כמותית, פנייה לקבוצות חברתיות חדשות והקמת מוסדות. תוך מספר חודשים הוכפל מספר חברי התנועה והגיע ל- 500, שליש מהם בנות, בגילים שבין 17 ל- 25. צעירים אלה נמנו עם השכבות הנמוכות בקהילת בגדאד, רובם תלמידי תיכון מהמעמד הבינוני והבינוני-הנמוך. מעתה לבשה הפעילות אופי של תנועת נוער. התנועה אמנם לא חדרה אל המעמד הבינוני-הגבוה והמעמד הגבוה והעשיר, אבל נמצאו בה כמה מבני המשפחות האמידות או הנכבדות ובעלות ההשפעה בקהילה. הוקמה מועצה שכללה כעשרה חברים, ביניהם שתי חברות. המועצה הייתה המוסד העליון של התנועה ואמורה הייתה להוות את ה"אקזקוטיבה" (הגוף הביצועי) שלה, אך בשלב זה לא הייתה אלא גוף מייעץ בלבד. השליחים הארץ-ישראלים העריכו שבני הנוער המקומיים אינם בשלים להנהגה מפני שאין להם חשיבה עצמאית. התעניינותם בעולם הסובב אותם, בבעיות כלליות, בחדשות פוליטיות ואחרות הייתה מצומצמת, טענו השליחים, איש מהם איננו קורא עיתון יומי ואיננו מאזין לדשות הרדיו באופן קבוע, והם מתקשים להבדיל בין עיקר לטפל. לצדה של המועצה פעלו כמה ועדות: ועדת ארגון, שתפקידה היה לפקח על קבלת חברים; ועדת עלייה, שחברה מועמדים לעלייה וחיפשה דרכים להברחתם; וכן ועדת קרן קיימת וועדת תרבות, שעסקו באיסוף כספים ובארגון טיולים, בפרסום חוברות וכיו"ב. הוועדות היו אמורות להיות צעד ראשון בהקמתה של שכבת הנהגה עצמאית ובביסוסה, אלא שמספר חבריהן היה קטן וחלק ניכר מתפקידיהן הוטל על חוג מצומצם של מדריכים, שהתבלט ברצינותו ובהתמכרותו לפעילות.
בקיץ 1944, בעיצומה של תכנית ההתרחבות, נקלעה התנועה החלוצית שוב למשבר חמור, לאחר שמכתבים לארץ ישראל נפלו לידי השלטונות עקב הלשנה. במכתבים שנתפסו הוזכרו שמות, כינויים, כתובות ופרטים על דרכי ההעפלה. כך נודע לעיראקים שבתוככי הקהילה היהודית של בגדאד קיים ארגון ציוני מחתרתי, המנוהל על ידי סוכני התנועה הציונית, מקיים קשרים סדירים עם היישוב הארץ-ישראלי וחותר – בעצם קיומו ובקשריו עם גורם עוין – תחת אושיות המדינה העיראקית. השלטון העיראקי ראה בקיום המחתרת הציונית פגיעה בריבונותה של המדינה ופעל לחשיפתה. היערכות התנועה לנוכח המשבר החדש הייתה מהירה: חברים ששמותיהם הוזכרו במכתבים עזבו את בתיהם והסתתרו, ארבעה מהם נשלחו ארצה עם דרכונים מזויפים. ספרייה ובה כ- 1,300 ספרים הועברה למקום בטוח יותר. עבודת התנועה הופסקה, שניים מן השליחים חזרו ארצה ושליח העלייה אריה אברמובסקי נשאר לטפל במשבר. בסיומו של המשבר החלה פעולת השיקום: איחוד קבוצות, הרחבת חוג המדריכים והכנת סמינר להכשרת מדריכים חדשים. את הסמינר ניהל יהושע גבעוני, אשר מילא תפקיד חינוכי ראשון במעלה בתולדות התנועה החלוצית בעיראק. הוא הנחיל לה את ממד העומק האידאולוגי המיוחל, עיצב את דמותה החינוכית וארגן גרעין של מדריכים ופעילים, שהנהיג את התנועה עד חיסולה ב- 1951. בני נוער מן המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך הוסיפו להתדפק על פתחה של התנועה, דיווח אשל, "לא מפני שעשינו רושם כל כך יפה, אלא מפני שהמציאות הכריחה את הנוער למצוא נקודות אחיזה חדשות ואנו ידועים כנותני פתרון" (את"ה, 20/14, מגולני [אריה אשל], יולי 1944). בדצמבר 1944 התכנסה הוועידה השנייה של תנועת "החלוץ" בעיראק ובין חמישים משתתפיה היו גם נציגים מבצרה וממוצל. התנועה, שהגדירה עצמה כחלק מתנועת "החלוץ" העולמית כבר בוועידה הראשונה (1943), הכריזה על מטרותיה: הגשמה חלוצית, חינוך לשפה העברית, לקוממיות יהודית ולהגנה ולשיתופה השווה והמלא של האישה. התנועה גם הכריזה על זיקתה להסתדרות הציונית העולמית ולקרן הקיימת, ועל מחויבותה לעלייה, לחיי עבודה ולחברות בהסתדרות הכללית של העובדים. ושוב, כמו בוועידה הראשונה, לא ציינה התנועה את זיקתה לקיבוץ המאוחד, וההחלטות נוסחו ברוח ההחלטה של הנהלת הסוכנות להקים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה תנועה חלוצית אחידה. עם זאת, לא ראו מנסחי ההחלטות בעיראק בתנועה חלק מהתנועה החלוצית האחידה. הם המשיכו לחנך את חברי התנועה לראות ביישובי הקיבוץ המאוחד את ביתם. ביטוי לשביעות רצונו מתוצאות הוועידה נתן אריה אשל במכתבו למחרת הוועידה:
השלב הראשון בבנייתה של התנועה החלוצית בעיראק מורה על התפתחות דיאלקטית, תוך מאבק מתמיד בין עליית הפופולריות שלה ברחוב היהודי ובין הרחבת המצוד מצד המשטרה העיראקית; בין שאיפות התרחבות ובין אילוצי הצטמצמות. מתוך הדיאלקטיקה הזו נבנו מוסדות התנועה ונקבעו שיטות פעולתה. עם זאת, יש לזכור שבתקופה זו נהנתה התנועה ממסגרת תומכת: יציבות פוליטית, נוכחות ארץ-ישראלית ניכרת ושהותם של זרים רבים בעיראק. כל אלה הקלו על צעדיה הראשונים ובאו לעזרתה בעתות מצוקה. גם שני המשברים שעברו עליה ב- 1943 וב- 1944 תרמו לחוסנה הארגוני והרעיוני, מאחר שהם חייבו אותה לצמצם את שורותיה ולהעמיק את בנייתה המחתרתית, להתבסס על מוסדות עצמיים ולשים דגש על חינוך אידאולוגי. בתום המלחמה, עם החמרתם של תנאי הפעולה, הייתה המחתרת הציונית מבוססת דייה כדי לשרוד ואפילו להרחיב את השורות. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, במאי 1945, הייתה התנועה בנויה כפירמידה. שכבת המסד מנתה עשרות "תאים" של חניכים ומדריך, שכבת המרכז מנתה מדריכים, המוכשרים והמתמידים בקרב חברי התנועה, והשכבה העליונה – שליחים שהסתייעו בחיילים הארץ-ישראלים ובמדריכי התנועה. מסגרת ממודרת זו נפרצה רק בהתכנסויות השנתיות של הוועידות הארציות, תוך נקיטת אמצעי זהירות מרביים. בנוסף היה חוג אוהדים, שהעמיד לרשות התנועה את קשריו לצורך פעולתה השוטפת, במיוחד בעת משבר. עם זאת אין להתעלם מן הפרופורציות. התנועה הציונית בעיראק הייתה קטנה בהיקפה ושולית בכוחה ובהשפעתה. חבריה נמנו עם חוג חברתי מצומצם ומוגבל של צעירים מבני המעמד הבינוני והבינוני-הנמוך, ופעולתה הייתה מחתרתית, נסתרת מעיניהם הבולשות של הבריטים, העיראקים, הממסד היהודי ולעתים גם של בני משפחותיהם של החברים.
לחלקים נוספים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
