ב- 1945 עמדה התנועה בשיאו של תהליך התבססות ארגוני ורעיוני: כל הוועדות שהוקמו שנה קודם תפקדו באופן שוטף. התקיימו סמינרים להכשרת מדריכים חדשים, המרכז הארצי התכנס מדי שנה בחג הפסח, התנועה פרסמה עלונים, חוברות ודפי מידע בעברית ובערבית, וחבריה שילמו מס חבר ותרמו לקרן קיימת לישראל. בסוף 1945 מנתה התנועה 1,700 חברים: 1,200 מהם בבגדאד, 340 בבצרה והיתר בערים אחרות.

אך במקביל היה על התנועה להתמודד עם קשיי היום-יום, שהלכו והחריפו לנוכח הנתק הגובר והולך בין עיראק ובין ארץ ישראל, וכתוצאה מהתפתחויות פנים-עיראקיות.

א .החריף שבקשיים היה המחסור בשליחים. החיילים הארץ-ישראלים פונו בהדרגה, גם רוב השליחים ששהו בעיראק ב- 1945 שבו ארצה, וממלאי מקום לא מיהרו להגיע. המחסור נבע בראש ובראשונה משינוי סדרי העדיפויות במדיניות הארץ-ישראלית ומהפניית מרב משאבי השליחות לאירופה, לפעילות בקרב ניצולי השואה, תוך הזנחת השליחות לארצות האסלאם.
לכך נוספו תנאי הפעולה בעיראק, שהלכו והחמירו, והקושי לאתר שליחים מתאימים בעלי חזות מזרחית שישתלבו בנוף האנושי בעיראק. כמו כן הקשו המאבקים בארץ ישראל בין מפא"י ויריביה הפוליטיים, במיוחד התנועה לאחדות העבודה. התוצאה הייתה שבמשך שלוש שנים, 1948-1946, פעלו בעיראק חמישה שליחים בלבד.
ב. בעיה נוספת, מנקודת מבט ציונית, הייתה המצב הכלכלי הטוב והרגיעה הפוליטית היחסית ששררו בעיראק של 1946. כתוצאה מכך רפה המתח וקהתה חריפותה של שאלת הקיום היהודי בעיראק. צעירים רבים התרחקו מן הציונות, בהעריכם שמתח פוליטי וחוסר ביטחון מאפיינים בתקופה זו את ארץ ישראל יותר מאשר את עיראק.
ג. מ- 1946 גברו גם הקשיים בדרך ההעפלה. התנועה לא יכולה הייתה לספק פתרון מיידי לצעירים שביקשו לצאת מעיראק, ואפילו לא הצליחה לאפשר לבוגריה להגשים ולקיים את צו התנועה ולעלות ארצה.>
ד. המחסור במדריכים מקומיים. המחסור נגרם בגלל עלייתם של חלק מן הוותיקים ועזיבתם של אחרים, מאוכזבים, כשבמקביל נמשכה קליטתם של חברים חדשים. גם התחושה שמוסדות היישוב מזניחים את הפעילות בעיראק חלחלה בקרב שכבת המדריכים והחניכים והוסיפה לתחושת האכזבה והתרעומת. "בעיית הדמורליזציה", כפי שכינו אותה השליחים, הדאיגה אותם במיוחד על רקע ההסלמה המתמשכת בסכסוך היהודי-הערבי בארץ ישראל, וההכרה שהתנגשות בארץ ישראל היא בלתי-נמנעת, וכך גם השלכותיה על גורל הקהילה היהודית בעיראק. השליחים בחרו להתמודד עם הבעיה במישורים הארגוני, החברתי והחינוכי. כמו במקרים קודמים, כך גם עתה צמצמו את מספר החברים. נוסף על כך הם פתחו סמינרים חדשים להכשרת מדריכים, הרחיבו את החינוך הספורטיבי וכללו בו מחנות וטיולים, ושמו דגש על חיי חברה פעילים ועל חינוך חברתי וחווייתי, מתוך הכרה בכוחם לחזק את רגשות האחווה, הרעות ושותפות הגורל בין חברי התנועה, על מנת להבטיח את חוסנה.

התנועה הציונית בפריפריה

בד בבד עם מאבקה על שמירת הקיים, ואולי בגלל תחושת הייאוש והעייפות בסניפים המרכזיים, ניסתה התנועה הציונית לפרוץ אל תחומי עשייה חדשים: להרחיב את השפעתה לשכבות אוכלוסייה רחבות יותר, לגילאים צעירים יותר, ואף לקהילות הפריפריה בצפון, בדרום ובמרכז. התנועה קלטה נערים ונערות בני 17-14 מדיירי סמטאות העוני של השכונה היהודית בבגדאד, מהם תלמידים בבתי ספר ומהם נערים עובדים, חלקם חסרי השכלה. בה בעת הגדילה את השפעתה גם בקרב הנוער בשכונות המבוססות, בפתיחת שורות ה"הגנה" בפניהם.

החינוך לחלוציות מגיל צעיר ובמשך תקופה ארוכה אמור היה להבטיח את הפנמתם של ערכי "החלוץ" ואת הגשמתם, בהנחה שנערים עובדים בני המעמד הנמוך ייקלטו טוב יותר בהתיישבות העובדת בארץ מעמיתיהם המשכילים והמבוססים יותר. מרדכי ביבי, מן הבולטים במדריכי התנועה, הסביר במאי 1945 עמדה זו::

תחום נוסף שבו גילתה התנועה יכולת מרשימה היה בייסודם ובהפעלתם של סניפים ברחבי עיראק. המשימה תבעה הקצאת מדריכים שיישלחו לעיירות ולכפרים מרוחקים, יארגנו שם גרעיני פעילים וידריכו אותם. לשם כך עוכבה עלייתם של מדריכים ותיקים אשר הגיע תורם להעפיל ארצה. כן נדרשה הקצבה כספית למימון פעילותם של המדריכים, אשר עזבו את בתיהם ומקומות עבודתם ונתבעו להקדיש למשימה את כל זמנם. התפקיד היה כרוך בנסיעות רבות וארוכות, ובשהייה בקרב קהילות יהודיות קטנות באזורים נידחים, שבהם עצם הימצאותו של זר עוררה חשד ועלולה הייתה לגרור חקירות של המשטרה המקומית.

בצרה

סניף בצרה הוקם על ידי צעירים מקומיים וחיילים ארץ-ישראלים בקיץ 1942. בשל הנתק בין בצרה לבין בגדאד התפתחו בה דפוסי התארגנות ייחודיים. אמנם התנועה הייתה מורכבת מרבדים מדרגיים בדומה לבגדאד – "תאים", מדריכים, ועדות שונות ומוסדות הנהגה – אך בהעדר שליח ארץ-ישראלי, קמה בה מנהיגות מקומית בעלת תפיסות ציוניות מקוריות ודעות עצמאיות. בראש התנועה עמדו שלושה צעירים שייסדו אותה ב- 1942: שמואל מוריה (מועלם), יואב בירון (קטן) ודו חכם, נכדו של הרב יחזקאל חכם, מי שכיהן כרב ראשי ואב בית הדין של הקהילה בין השנים 1941-1905.

ההבדלים בין בגדאד ובצרה באו לידי ביטוי בתחום הרעיוני: בבגדאד הושם דגש על חינוך חלוצי, ובבצרה היה קו ציוני כללי, שעיקרו לימוד עברית וחינוך לציונות, לעלייה ולהתיישבות, בלי להתמקד בתחום הרעיוני והאידאולוגי של הציונות הסוציאליסטית מבית מדרשה של ארץ ישראל העובדת. גם החיילים הארץ-ישראלים, שהדריכו את חברי התנועה בבצרה, נזהרו שלא להדגיש נימות פוליטיות ולא ליידע את חניכיהם על קיומם של זרמים ומפלגות בארץ ישראל.

בסוף אפריל 1945 הגיע לבצרה שליח ארץ-ישראלי, ישראל הרץ, אלא שלא היה זה השליח המיוחל. הרץ היה שליח השומר הצעיר, שהובא לבגדאד על ידי חיילים ארץ-ישראלים חברי תנועתו, על אף התנגדות המוסד לעלייה ב'. בואו עורר את התנגדותם של יתר השליחים, וכפתרון ביניים הוחלט לשגרו לבצרה. הוא פעל בעיר שישה שבועות בלבד, ונאלץ לשוב ארצה בעקבות לחץ כבד שהופעל הן עליו אישית והן על תנועת השומר הצעיר בארץ.

לפרשה זו היו השלכות קשות על חברי סניף בצרה, אך לא היה זה המקרה היחיד שבו נאבקה התנועה החלוצית נגד מתחרים ציוניים. בראשית פעולתם בעיראק נתקלו השליחים בשליחי התנועה הרביזיוניסטית, ופעלו נמרצות למנוע את פעילותם. בד בבד התקיים מאבק פנימי בין מפא"י ובין התנועה לאחדות העבודה על השליטה בתנועה החלוצית.

בסוף יולי 1946 יצא שלמה הלל לבצרה כדי לשקם את הפעילות בסניף, לארגן סמינר מדריכים ולשים קץ למתח ולסכסוכים בין סניף בצרה לסניף בגדאד. הלל פתר את הבעיה על ידי הדחתם של המדריכים הוותיקים, בהעמידו בפניהם תביעה אולטימטיבית: לעלות או לפרוש. גם שלושת מייסדי הסניף ומנהיגיו נוטרלו, ואת מקומם אמורים היו למלא המדריכים החדשים שהכשיר הלל מקרב בוגרי הסמינר שערך. אך גם בשנים הבאות לא הגיע שליח ארץ-ישראל לבצרה. השליחים ניסו להתגבר על הבעיה באמצעות ביקורים ממושכים בעיר, ארגון סמינרים למדריכים, שיתוף חברי בצרה בסמינרים ארציים שהתקיימו בבגדאד, וכן שיגור מדריכים ותיקים ומנוסים מבגדאד לבצרה. למרות זאת הוסיפו משברים ופרישות להקשות על פעילות התנועה במקום.

לחלקים נוספים של המאמר:
הפעילות הציונית : הקדמה
הפעילות הציונית : בנייתה של התנועה החלוצית
הפעילות הציונית : מסיום המלחמה ועד הקמת המדינה (פריט זה)
הפעילות הציונית : הפעילות הציונית לאחר הקמת מדינת ישראל