| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ב- 11 בנובמבר, יום לאחר אסיפת המחאה בירושלים התכנס ביפו מרכז אגודת המורים. ביומנו הסביר לוריא כי פגישת המרכז השתהתה בשל רצונו להבטיח את בואם של נציגי המורים מירושלים: שלמה שילר, מנהל הגימנסיה העברית, ודוד ילין, פרורקטור (סגן מנהל) של בית-המדרש למורים מטעם חברת עזרה. צעדו זה של לוריא אופייני לדרך ניהולו את המאבק – בזהירות ותוך נסיון להשיג גיבוי רחב ככל הניתן למהלכיו. עם זאת אין להטיל ספק בעובדה שלוריא ביקש להיות מופקד על ההתרחשויות; הוא הודה בפה מלא כי 'המרכז מקבל עליו את סדור המלחמה והנהלתה'.61 בניגוד למהלך אסיפת העם, המורים הרבו לדבר על אמצעי המלחמה, ומיעטו לדבר על מהותה. ההחלטות שהתקבלו באסיפה מצביעות על ניהול המאבק בשלושה כישורים: א. אירגון דעת הקהל הארץ-ישראלית באופן האינטנסיווי ביותר שניתן, הן על-ידי קריאה למוסדות הציבוריים השונים והן על-ידי הפעלת הציבור באסיפות מחאה. עוד הוחלט על פנייה לדעת הקהל היהודי בחוץ-לארץ. ב. מיקוד המאבק בטכניון ובבית-הספר התיכון הצמוד לו, על-ידי החרמת כל המורים אשר יסכימו ללמד שם, ונסיון למנוע ממורים ומתלמידים להתקשר עם מוסדות אלה. ג. תחילת ההכנות להקמת תיכון עברי בחיפה, 'אם יהיה צורך בכך', ופניות ראשונות לשם איסוף כספים עבור המאבק.62 ביומנו הודה לוריא: 'אם רק יעלה בידינו לעכב את פתיחת בתי הספר שבחיפה – יהיה בזה נצחון גדול'. בניגוד לקולות אחרים ביקש לוריא לשמר את אופיו המוגבל של המאבק. דבריו של אהרונוביץ, שהזדרז להגיע לאסיפה מירושלים, ואשר דיווח גם על אסיפת תלמידי הסמינר, לא הביאו להרחבת יעדי המלחמה. אגודת המורים מיאנה לעודד את הסמינריסטים לפרוש מן הסמינר, אך הבטיחה לסייע להם אם יפעלו על דעתם עצמם. הדיונים האחרונים אודות הסמינר כלל לא באו לידי ביטוי בהחלטות האסיפה. היו אלה כידוע מורי יפו אשר בפגישתם למחרת. ב- 12 בנובמבר, קבעו את אופיו המורחב של המאבק. בהטותם אוזן לקולות הקיצוניים הם הסיטו את יעדי המלחמה מן המוסדות החיפאיים אל כל בתי-הספר של חברת עזרה אשר בהם מונהגת השפה הגרמנית כשפת הוראה. הם תבעו כי בכל בתי-הספר של עזרה תשמש רק השפה העברית כשפת הוראה, ולא – יושבתו בהם הלימודים. בו במקום הוחלט על יצירת קרן שביתה, ונאספו הסכומים הראשונים. באותה ישיבה הוחלט אף על הקמת האגודה לחיזוק החינוך בארץ-ישראל – צעד ראשון לקראת ייסוד מערכת חינוך חדשה.63 החלטות אלו, שלוריא ראה בהן תוצאה של סערת רגשות גדולה, התקבלו בניגוד לדעתו המפורשת. האומנם היתה זו סערת רוחות רגעית בלבד? נראה כי הקו הקיצוני שבא לידי ביטוי בדבריו של המורה איתן באסיפת העם בירושלים היה הקו המקובל על מורי יפו, והיה זה אף הלך הרוח שזכה לגיבוי מהרחוב הארץ-ישראלי. על רחשי לבו של 'היישוב החדש' בארץ ניתן ללמוד עוד ממפגש שקיימו נציגי הציבור בחיפה באותו יום שבו התכנסו מורי יפו.64 אנשי חיפה, עיר הנמל המתעוררת, שהטכניון והתיכון הריאלי נבנו בה, היו באורח טבעי רגישים ביותר לכל המתרחש. אין תימה שדווקא ראשי הציבור היהודי על הכרמל היו הראשונים שהקימו ועד פעולה מיוחד שינהל את המאבק. בחיפה, שאוכלוסייתה היהודית מנתה באותה עת כ- 3,000 נפש בלבד, היה מספר לא-קטן של ועדים: ועד העדה האשכנזית, ועד העדה הספרדית, לשכת בני ברית על-שם פאול נתן (שהיה מזכיר חברת עזרה!), המכבים הקדמונים, ועדת בית-הספר הבינוני של חברת עזרה, הסניף החיפאי של ההסתדרות הארץ-ישראלית הכללית, אגודת פועלי הטכניקום, קלוב הפועלים, סניף הפועל הצעיר, סניף פועלי ציון, אגודת מכבי. נציגי כל הארגונים בחרו ועד פעולה, ועד להחזקת בתי-ספר עבריים בחיפה, ומשימותיו היו לערוך אסיפת מחאה המונית ולייסד בית-ספר תיכון עברי חדש.65 בחיפה לא היה עד אותה עת בית-ספר תיכון יהודי, ופסילת מוסדות עזרה הביאה למסקנה הפשוטה כי יש לייסד בה מוסד חלופי. הוועד היה פעיל ביותר ותוך ימים ספורים שיגר מכתבי תעמולה לחוץ-לארץ ואף קשר קשרים עם אגודת המורים. היוזמה לייסוד מוסדות עבריים חלופיים, המהלך הנועז ביותר במלחמת השפות, עלתה מקרב הציבור. מהתפתחות האירועים מכאן ואילך עולה כי רבים בקרב 'היישוב החדש' היו שותפים למאבק ולפעילות הנמרצת להקמת מוסדות חינוך עבריים עצמאיים. ההתארגנות הציבורית הנרחבת בירושלים ובחיפה קיבלה תאוצה רבה עם הצטרפותם של פעילי יפו, שהיתה הבירה הבלתי מוכתרת של 'היישוב החדש'. מרכז אגודת המורים לא התחפר בעמדותיו, אלא להיפך, הוכיח גמישות ונכונות לשתף במהלך המלחמה את כל נציגי הציבור. למחרת מפגשם של מורי יפו הזמינה אגודת המורים את כל נציגי 'היישוב החדש' לשם דיון נוסף במצב. ב- 13 בנובמבר התכנסו ביוזמת מרכז אגודת המורים ביפו נציגי המוסדות הבאים: ועד העיר יפו, ועד תל-אביב, המשרד הארץ-ישראלי, משרד חובבי-ציון. בנק אפ"ק, אגודת מלווה, אגודת הרופאים, האגודה המוסיקלית, אגודת הפקידים, הפועל הצעיר, פועלי ציון, המכבים הקדמונים, המכבי בית העם, מרכז בעלי מלאכה, מערכות העיתונים 'החינוך', 'מולדת' ו'החקלאי' והמו"לים קהלת ולעם.66 ריבוי המוסדות והאישים שנטלו חלק בפעילות בערים השונות שופך אור גם על אופי חיי הציבור בארץ-ישראל ערב מלחמת העולם הראשונה. היה זה ציבור בעל רצון עז לפעילות אך ללא הנהגה מסודרת. ביפו שמנתה כ- 10,000 תושבים יהודים היו בתקופה זו הרבה ארגונים קטנים. מספר נסיונות לארגן את כל היישוב היהודי בארץ במסגרת אחת לא עלו יפה אז. נציגי המוסדות שנענו לקריאות מרכז אגודת המורים ב- 13 בנובמבר, ואשר נועדו בבית המשרד הארץ-ישראלי בתל-אביב ביקשו לייצג את אנשי 'היישוב החדש'. מלחמת הלשונות הוכיחה כי 'היישוב החדש' בשל להתארגנות ארצית. אסיפת נציגי המוסדות הציוניים אישרה את הקו שנקטה אגודת המורים ביפו, והפכה אותו לדגל המאבק. הגישה שראתה במאבק מערכה מצומצמת בטכניון ובבית-הספר הריאלי בחיפה ננטשה, ובמקומה אומצה מטרה כוללת: מלחמה בכל בתי-הספר של עזרה שבהם שפת ההוראה גרמנית. יוזמתם של המשתתפים באסיפה זו 'לסדר קופת שביתה למורים שיתפטרו'.67 מעידה על כוונה לעודד את פיטורי המורים ועל-ידי כך לערער את רשת עזרה. בנוסף לארגון קרן השביתה הוחלט על ייסוד ועדה ציבורית שתנהל את כל ענייני החינוך בארץ-ישראל, 'הוועדה לחיזוק החינוך העברי', וזאת בהתאם להצעת מורי יפו וכדוגמת הוועדה המקומית שהוקמה בחיפה. הוועדה שנבחרה במעמד זה ואשר בראשה עמד מאיר דיזנגוף, ראש הוועד של תל-אביב, אמורה היתה לעבוד בעצה אחת עם מרכז אגודת המורים. בין חברי הוועדה היו כמה מן האישים הידועים ביישוב: מנחם שיינקין איש חובבי-ציון, מטמן-כהן ואהרונוביץ. הקמת הוועדה לחיזוק החינוך העברי לצדה של אגודת המורים היתה צעד נוסף בתהליך הפיכת המאבק לתנועה כלל יישובית, 'לתנועה עממית'. כבר עם הקמתה הציבה לעצמה הוועדה מטרה מעשית – ייסוד בית-ספר עברי לבנים ביפו. תוך פחות משבוע ימים היה המאבק בטכניון שראשיתו בירושלים, בכינוס תלמידי הסמינר, למערכה ציבורית שנציגי 'היישוב החדש' כולו היו שותפים לה. המהירות שבה נחלץ הציבור למאבק הדהימה אפילו את יושב-ראש אגודת המורים. בהתייחסו לסמינריסטים כתב לוריא באותו שבוע: 'איננו מעוררים אותם לשום מחאה. אנחנו משאירים את האינציאטיבה בידיהם'.68 דעת הקהל ודעת חבריו המורים הביאו את לוריא לשנות את המאבק: 'התנועה שהתעוררה בכל הארץ מחזקת בנו את ההכרה שאי אפשר להסתפק רק במלחמה גרידא, אלא מחוייבים אנו לקבל על עצמנו גם עבודה חיובית'.69 התלמידים בפרט והציבור הארץ-ישראלי בכלל קצו בתלות בחברת עזרה, ויוזמתם הניעה את המאבק של 'היישוב החדש' כולו, תוך שהאישים המובילים אותו רואים בהחלטת הקורטריון הזדמנות פז להגשים מאוויים מודחקים להשגת אוטונומיה חינוכית. הערות שוליים
קראו עוד
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
