שיקומם של הסמלים התרבותיים השונים עורר בנייה-מחדש מרחיקת-לכת של חלק מהנושאים הקבועים בציוויליזציה היהודית ושל המתחים ביניהם. החזון הציוני נשען מטבע בריאתו על חלק מהנושאים הקבועים של הציוויליזציה היהודית ושב וניסח אותם במונחים המעוגנים באוריינטציות הבסיסיות שלו עצמו. ההדגשה החזקה של השיקום והרנסנס הלאומיים נשענה בהכרח על הנושאים המשיחיים העתיקים יותר של הגאולה, אפילו אם אלה שבו והוגדרו במונחים חילוניים, מדיניים או חברתיים, כניסוחו של דוד ויטל: "גולה, שיבה, גאולה".⁽²⁴⁾ ההדגשה הזאת שבה והפעילה את המתח בין הממדים הפרגמטיים-פוליטיים ובין הממדים האסקטולוגיים של החזון הציוני.

תהפוכה חילונית זו של האמונות המשיחיות הולידה לכאורה טיפוס מיוחד של פתרון לדילמות הקבועות של הציוויליזציה היהודית. מעל לכל, היא הדגישה את יכולתם של היהודים לשוב ולהיכנס לזירה ההיסטורית כסוכנים אוטונומיים. התנועה הציונית גם הדגישה את הנושא של הסולידריות היהודית, שנעשה לבולט בימי-הביניים, וריוותה אותו במימד פוליטי חזק.

הציונות נתקלה גם בסיטואציה בין-ציוויליזציונית חדשה. האנטגוניזם עתיק-היומין של דתות ושל ציוויליזציות אחרות נחלש מאוד לפני כן, עם עלייתו של העידן המודרני שניכר בהנחות-יסוד חילוניות יותר, ולכאורה שפירות ועם זאת כאלו שכללו בתוכן פנימה את הזרעים של האנטישמיות הגזענית המודרנית, שהגיעה לשיאה בשואה.⁽²⁵⁾ האידיאולוגיה הציונית נטתה אפוא לחפש גישות יהודיות ספציפיות לציוויליזציות אחרות, במיוחד מערביות, בכל הנוגע לשאיפות הציוויליזציוניות המשותפות שלהן.

כך פיתחה התנועה הציונית, מתוך קשר הדוק לנושאים אלה של המסורת היהודית, בנייה-מחדש במקביל של היסודות השונים של הזהות הקיבוצית היהודית: הפוליטיים, הלאומיים והקמאיים. כל הנושאים האלה היו שזורים זה בזה במהודק וכן עם מה שהיה אולי המוטיב המרכזי של הציונות, השלילה העקרונית של הגלות, מוטיב שהיה קיים גם בימי-הביניים, ועם התקווה שכינונה-מחדש ולידתה-מחדש של האומה היהודית בארץ-ישראל יבטלו גם את השעבוד הפוליטי (שעבוד מלכויות) וגם את הפגם המטאפיסי המובלע בגלות.

בראשיתה של התנועה הציונית, ואחר-כך עם ההתיישבות בארץ-ישראל, החזון הציוני של תחייה לאומית המצרף את כל הנושאים המגוונים האלה יחדיו צויר תדירות כמיישב רבים מן הדילמות והמתחים הקבועים של המסורת היהודית. הדבר היה אמור להיעשות באמצעות הכללה של הדילמות והמתחים האלה בתוך דפוס חדש של יצירתיות ציוויליזציונית וריווי של היצירתיות הזאת במשמעות אוניברסלית רחבה, תוך עשיית העם היהודי לחלק ממשפחת האומות והחזרת היהודים אל תוך ההיסטוריה. זה היה חזון נאיבי ואוטופי, את הביטוי הטהור ביותר שלו אפשר אולי למצוא בכתביו של אחד העם (אשר גינצברג, 1927-1856), מתנגדו האידיאולוגי של הרצל, וכן ברומן האוטופי של הרצל, אלטנוילנד, שהיה מעין תוכנית-אב למימוש הליברלי ושוחר-השלום של החזון הזה.⁽²⁶⁾

המאמצים להגשים את החזון הזה חשפו את המתחים והסתירות המובלעים בו, וכך התפתח ניסוח-מחדש של רבים מהמתחים הבסיסיים של הציוויליזציה היהודית: בין הגישה האוניברסליסטית ובין הגישה הפרטיקולריסטית; בין הפרגמטי ובין האסקטולוגי; בין ההסתגרות בסימן של התבוננות-פנימה ובין האוריינטציות הפתוחות יותר, עם מבט חזק והתבוננות-החוצה; בין הסולידריות הפוליטית ובניית המוסדות ובין הממדים התרבותיים האוניברסליסטיים של החזון הציוני; בין השאיפה להיות לאומה "נורמלית" ובין החתירה למדינה או לחברה יהודית מיוחדת שתהיה "אור לגויים"; ובין הזיקה האמביוולנטית לפזורה ובין התלות של התנועה הציונית בה. הגשמת החזון הולידה בהדרגה טווח שלם של בעיות הקשורות בשיקום היסודות השונים של המסורת היהודית ושל הזהות היהודית על הרקע המודרני. כל סוגי הקוטביות הללו היו קשורים עם המתח הבסיסי בין הבעיה של הביטחון הפיסי ובין ההיבט הציוויליזציוני של הקיום היהודי, בין הממדים הפוליטיים ובין הממדים החברתיים והתרבותיים של הפעילות הציונית.

מקצת המתחים והניגודים הללו נותרו רדומים לאורך זמן רב והתגלו בעוצמות שונות לגמרי רק עם ההתפתחות המאוחרת יותר של היישוב ושל מדינת ישראל. מצד אחר, אלה שהיו קשורים עם אוריינטציות אידיאולוגיות, ובמידה קטנה יותר עם מציאות מוסדית, הופיעו כבר בשלבים הראשונים של התנועה הציונית.

המתח בין המעשה והאידיאולוגיה הפוליטיים ובין הכינון של מוסדות כלכליים ותרבותיים הופיע ממש בראשיתה של התנועה. הדגש שהושם ביישות היהודית המדינית האוטונומית היה אחד מעיקרי האמונה החשובים ביותר של התנועההציונית ולימים של מדינת ישראל. אבל הנסיונות ההתחלתיים למציאת פתרון פוליטי מהיר לא זכו להצלחה גדולה. מאמציו של הרצל להשיג צ'רטר מהסולטן העות'מאני עלו בתוהו; מכאן הוליכה הדרך לתוכנית אוגנדה ב- 1903, שדיברה על כינון טריטוריה אוטונומית של היהודים בחסות ממשלת בריטניה במזרח אפריקה. ההצעה הזאת פיצלה את הנועה הציונית הצעירה (הטריטוריאליסטים, כדוגמת זנגביל, יסדו ארגון משלהם) והחלישה מאוד את הדגש שתנועה זו שמה במימד המדיני. במקומו באה הדגשה עזה של התיישבות קונסטרוקטיבית ובניית מוסדות בארץ-ישראל, בצירוף אוריינטציות אוניברסליסטיות, לעתים אסקטולוגיות. גם אם ההדגשה הזאת לא ביטלה את ההשתמעות המדינית והפוליטית, הנה היא הרחיקה מאוד מן הקידוש של פעילות מדינית בפני עצמה ומראיית ההשגה המיידית של היעדים המדיניים כמאמץ העיקרי של התנועה הציונית.⁽²⁷⁾ לפחות בשלבים הראשוניים של התפתחות התנועה הציונית וההתיישבות בארץ-ישראל לא בלטו לא המשיחיות המדינית ולא שימת הדגש בפעילות מדינית בלעדית. אבל כל אחת מהן הוסיפה להתקיים, ולו רק בהיחבא, בתוך התנועה הציונית ובתוך התהליך של יישוב ארץ-ישראל.

המימד הפוליטי של הפעילויות הציוניות התעצם בשלהי שנות השלושים, כתוצאה מהעימות הפוליטי הגובר והולך גם עם הערבים וגם עם הבריטים. חשיבות הפעולה המדינית הודגשה כבר לפני כן, בעיקר בשנות השלושים בתנועה הרוויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, והגיעה למלוא ביטויה בשנות השלושים,⁽²⁸⁾ תוך התנגשות עם ההדגשה החזקה של בניין המוסדות על-ידי תנועת העבודה. אך למרבה הפרדוקס, תנועת העבודה, ששמה בתחילה את הדגש במימד של בניית המוסדות הקונסטרוקטיבית, התייצבה בבוא הזמן בראש המדגישים את חשיבות המעשה הפוליטי.

המתח בין ההדגשות הללו, והמתח בין החזונות המדיניים הגדולים והאוריינטציות האסקטולוגיות, מצד אחד, ובין הדגש של הפוליטיקה המעשית ובניית מוסדות, מצד אחר, נמשך במרוצת כל תולדות התנועה הציונית ומדינת ישראל. העימות בין השאיפה להיות חברה או אומר "נורמלית" ובין השאיפה להיות אומה "מיוחדת" כמעט ולא נראה לעין במבט ראשון, בראש ובראשונה מפני שהחתירה לנורמליות הייתה בפני עצמה תגובה אידיאולוגית-מהפכנית, שחלוצי העליות הראשונות הדגישו אותה במיוחד כנגד המציאות של החיים היהודיים באירופה. אבל עם ההתגבשות של המבנה החברתי של היישוב ושל מדינת ישראל נעשתה הסתירה בין שתי הנטיות הללו גלויה יותר ויותר. המתחים צפו גם במישור האידיאולוגי ובמישור המוסדי, כתוצאה מהתהפוכות הפוליטיות של היישוב ומדינת ישראל, מההתנגדות הערבית והבריטית להתיישבות הציונית בארץ-ישראל, מהצורך להשקיע משאבים גדלים והולכים בביטחון ובהגנה, ומההשפעה הגדלה של המציאות האופיינית למדינה קטנה ולחברה קטנה.

מתחים נוספים התפתחו בין היסודות האוניברסליסטיים ובין היסודות הפרטיקולריסטיים, בין הסולידריות המתבוננת-פנימה ובין הגישות הפתוחות יותר המתבוננות-החוצה, בין החזונות הגדולים שהיו צריכים לכאורה להתפוגג כתוצאה מהגשמת החזון הציוני. ובין הפוליטיקה הפרגמטית, הגשמת אותו חזון גם חשפה, במגוון דרכים, רבות מן הסתירות הפוטנציאליות בין הרכיבים השונים קמאיים, אתניים, פוליטיים ודתיים של הזהות הקיבוצית היהודית, והדגישה אותן כל אחת בפני עצמה, או במצורף, לעתים קרובות בכיוונים מפתיעים למדי.

לחלקים נוספים של המאמר:
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : הקדמה
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : ציונות כתנועה לאומית : המימד המהפכני
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : ממדים ספציפיים של הלאומיות הציונית : טריטוריה, שפה והיסטוריה
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : מאפיינים ספציפיים של האוריינטציות הציוניות המהפכניות
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : התנועה הציונית וחזרת היהודים להיסטוריה
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : החזון הציוני והנושאים הבסיסיים של הציוויליזציה היהודית: גולה, שיבה וגאולה
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : הפזורה באידיאולוגיה הציונית
תנועות לאומיות יהודיות מודרניות והתנועה הציונית : הבנייה-מחדש של זהות קיבוצית ומסורות קיבוציות: ציונות ודת