שעה שעיקר המאבק ליציאת יהודי ברית המועצות התנהל מבית ע"י קובץ יהודים אזרחי אותה מדינה, הללו זכו לתמיכה רבת משקל מבחוץ. תמיכה זו לבשה צורות שונות – מדינית, מוראלית, חומרית - והגיעה ממגוון של מקורות, יהודיים ולא-יהודיים, ממלכתיים, קהילתיים וציבוריים אחרים, ואף פרטיים. החל מראשית שנות ה- 70 ועד לפתיחת השערים לקראת סוף 1989, הייתה פעילות זו לאחד המאפיינים של השיח היהודי-ציבורי ברחבי העולם המערבי, בייחוד בארצות הברית, כשבכל מקום הקהילה היהודית נרתמת למאבק למען אחיה מאחורי מסך הברזל, בבחינת "כל ישראל ערבים זה בזה." בד בבד, מצב יהודי ברה"מ וזכותם לצאת את המדינה המפלה אותם לרעה היוו נושא קבוע בדו-קרב הדיפלומטי-פוליטי המתנהל בין ושינגטון ומוסקבה.

העניין בגורלם של יהודי ברה"מ לא נולד בשנות ה- 70. ממשלת ישראל, במגעיה הדיפלומטיים עם מוסקבה, לא הרפתה כמעט מימיה הראשונים, מנושא עלייתם של יהודים המבקשים לצאת את ברה"מ, ובשלהי ימי סטלין ממש הוקם בישראל מוסד מיוחד לטיפול בקהילות היהודיות שמאחורי "מסך הברזל," ובראשן זו הסובייטית. מוסד זה קיבל את הכינוי "נתיב," אף כי פורמאלית היה ידוע כ"לשכת הקשר." הוא היה כפוף ישירות לראש הממשלה, ובראשו עמד שאול אביגור. במחצית השנייה של שנות ה- 50 הוקם במסגרת "נתיב" גוף האחראי להסברה מחוץ לגבולות ישראל בשם "בר." אחת הפעולות הראשונות ש "נתיב" עסק בהן היה משלוח חבילות ליהודים בברה"מ, באמצעות הג'וינט. בד בבד, הוא נטל אחריות לפעילות בקרב יהודי ברה"מ. כמה עובדים בצירות ישראל במוסקבה (שהייתה לשגרירות ב- 1954) התמנו ע"י אביגור ודיווחו לו במישרין על הנעשה בקרב היהודים. בשנים שלאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות במחצית השנייה של 1953, לאחר שנותקו בעקבות "עלילת הרופאים" בפברואר של אותה שנה, צוות של אנשי נתיב בתוך המשלחת הישראלית קיים אלפי פגישות עם יהודים בכל רחבי ברה"מ - בבתי הכנסת שנותרו לפליטה, במקומות קיט, במעט המופעים של תרבות יהודית (בעיקר "קונצרטים" ביידיש), באירועים תרבותיים וספורטיביים בינלאומיים שבהם השתתפה ישראל, ששיאם בפסטיבל הנוער במוסקבה ב- 1957, בכמה ירידים בשנים 1965 - 1966 ובהופעות של הזמרת גאולה גיל שנה לפני מלחמת ששת הימים.

באותן שנים פעל "בר" במישור הבינלאומי. הוא החדיר כתבות לעיתונות המערבית על מצבם של יהודי ברה"מ – תחילה בעיקר על אפלייתם לרעה בתחומי התרבות והדת, אך במרוצת השנים גם על אי יכולתם לממש את זכות היציאה המעוגנת בהסכמים בינלאומיים שברה"מ הייתה חתומה עליהם, כגון הצהרת זכויות האדם של האו"ם. "בר" הקים בבריטניה, בצרפת ובארצות הברית "ספריות" אשר הפיצו מידע על יהודי ברה"מ, שמקורו העיקרי היו דיווחים שהגיעו לישראל מאנשי "נתיב" בשגרירות במוסקבה, ושמטרתו היתה ליצור מודעות ציבורית לבעיה. "בר" פעל גם לעורר עניין במצב יהודי ברה"מ בקרב מדינאים ואישי ציבור אחרים לקראת ביקוריהם בברה"מ או לקראת ביקורים של מדינאים ומשלחות סובייטיים במדינות חוץ. כבר בימי חרושצ'וב (1953- 1964) כלל כל מפגש מדיני עם נציג של מדינה מערבית שאלות בנושא יהודי ברה"מ. אנשי "בר" הגיעו לאינטלקטואלים מערביים שהיו ידועים באהדתם לברה"מ; לדמויות מרכזיות בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית ולשורה שלמה של אישים שברה"מ הייתה מעוניינת ביקרם - מתוך הנחה שהללו ישכילו להשפיע על קובעי המדיניות במוסקבה. ב- 1960 עמד "בר" מאחורי מפגש של אינטלקטואלים בפריז שבו השתתפו כ- 40 אנשי- רוח, פוליטיקאים ואישי-ציבור מ- 14 מדינות, ואשר כל מטרתו הייתה למשוך תשומת-לב לגורל יהודי ברה"מ. כעבור כשנתיים עניין אחד מאנשי "בר" את הפילוסוף הבריטי ברטרנד ראסל באנטישמיות בברה"מ, כפי שזו באה לידי ביטוי ב"משפטים הכלכליים" שבהם רוב הנאשמים, ורובם של הנידונים למוות, היו יהודים. בראשית 1963 התפרסמה ההתכתבות בין ראסל לחרושצ'וב בנושא זה. במחצית הראשונה של שנות ה- 60 גוייסו סנאטורים אמריקאים (כמו ג'ייקוב יעבץ ואברהם ריביקוף) למאבק למען יהודי ברה"מ, והתקיימו דיונים בתת-הוועדה של האו"ם למניעת אפליה ולהגנה על מיעוטים אודות מצב יהודי ברה"מ בכלל ועל זכותם להגר מברה"מ בפרט. במרוצת דיונים אלה, הופיעה מדינת ישראל לראשונה בזירה הבינלאומית כלוחמת למען זכויותיהם של יהודי ברה"מ. "נתיב" אף יזם משלחות ותיירות ענפה לברה"מ, אשר הביאה ליהודים שם את דברה של יהדות המערב ומדינת ישראל; ביקורים אלה הולידו, בין השאר, את "יהודי הדממה" של אלי ויזל, ספר שנועד להפר את הדממה של יהודי המערב נוכח המתרחש לאחיהם בברה"מ.

כבר לפני 1967, החלו מתעניינות ביהודי ברה"מ קבוצות יהודיות, בעיקר בארה"ב, אף ללא התערבותם של אנשי "בר". כך למשל ה – Student Struggle for Soviet Jewry (הוקם 1964) וראשוני הארגונים הקהילתיים, שה– Cleveland Committee on Soviet Anti-Semitism אשר הוקמה בתחילת 1963 היתה בבחינת סנונית המבשרת את הבאות. קבוצות אלה, אשר צמחו מתוך הציבור הרחב, ביקשו לדרבן את הממסד היהודי-אמריקאי, שכבר במחצית שנות ה- 60 כונן מספר מוסדות בכדי להפנות את תשומת-הלב של הקהילה לנושא יהודי ברה"מ, וב- 1964 יזם כנס שבו נוסד ארגון גג, ה– American Jewish Conference on Soviet Jewry, ומ- 1971, ה – National Conference on Soviet Jewry. ההיענות של המנהיגות היהודית-אמריקאית למצוקתם של יהודי ברה"מ ולסכנות המאיימות עליהם מצד משטר טוטאליטארי מוסברת במידה רבה ע"י תחושת האשם שליוותה אותה מאז כישלונם של מנהיגי הדור הקודם לבוא לעזרת יהודי גרמניה הנאצית בשנות ה- 30. את מיסוד המסע שהחל מתנהל בארה"ב יש לראות גם על רקע המאבק לשוויון זכויות של השחורים בארה"ב, שהתנהל באותה העת, מאבק שיהודים רבים היו מעורבים בו. ואכן, מנהיגים שחורים כגון מרטין לותר קינג ובייארד רסטין לקחו חלק בפעילות למען יהודי ברה"מ. גם בישראל התנהלה פעילות למען יהודי ברה"מ, ואירוע השיא שלה היה שבוע הזדהות עם יהודי ברה"מ בפברואר 1967, אשר אורגן ע"י הסניף הישראלי של הקונגרס היהודי העולמי כחלק מתוכנית חינוכית להגברת המודעות למצוקת יהודי ברה"מ. כבר בשנים אלה הופעלו לחצים אף מצד חוגים חוץ-ממסדיים כ"מעוז, האגודה לעזרה לעזרה ליהדות ברה"מ" אשר הוקם ב- 1959 וב- 1963 יזם עצומה שנשלחה לכנסת ולממשלה וקראה לניהול מסע גלוי ונמרץ למען זכויותיהם של יהודי ברה"מ תחת הסיסמאות "שלח את עמי" ו"אל תעמוד על דם רעך."

מוסקבה אותתה שהמנהיגות הסובייטית אכן מוטרדת מההתעניינות בנושא מצד מדינאים, פרלמנטים, אנשי רוח ואמצעי התקשורת במספר רב למדי של מדינות. לנוכח הלחץ המערבי, ולצד הכחשות בשורה שלמה של הצהרות כי עדיין קיימת בה "שאלה יהודית", עשתה ברה"מ כמה ויתורים. ב- 1961, כמחווה לאגודת הידידות צרפת-ברה"מ ובעקבות ועידת פריז, התירו השלטונות הסובייטים לפרסם כתב-עת ביידיש – "סאוועטיש היימלנד" (המולדת הסובייטית). במסיבת עיתונאים בפריז בדצמבר 1966, אף הודיע ראש ממשלת ברה"מ, אלכסיי קוסיגין, שמוסקבה תאפשר איחוד משפחות לאלה מאזרחיה המבקשים להגר על מנת להצטרף לבני משפחה בחו"ל. הודעה זו, אשר פורסמה גם בברה"מ, נתנה ביטוי לכך שהקרמלין מודאג במיוחד מהשילוב של פעילות היהודים בתוך ברה"מ עם פעילות האוהדים את עניינם מחוצה לה, וחש צורך לפייס את שניהם. גם בהצעה של ראש הקג"ב יורי אנדרופוב ושר החוץ אנדריי גרומיקו ביוני 1968 לחדש את מתן היתרי היציאה ליהודים המבקשים לצאת לישראל, מצויין, כאחד משלושת נימוקיה, שפעולה זו תזכה להערכה בדעת הקהל העולמית כמעשה הומניטארי.

התנועה היהודית בברה"מ צברה תנופה ב- 1970, וכך גם הפעילות ברחבי העולם. המאיץ היה בלי ספק הניסיון של קבוצת יהודים מלנינגרד וריגה לחטוף מטוס ביוני אותה שנה, והמשפט שהתנהל בעקבותיו. גזרי הדין החמורים, שכללו עונש מוות לשניים מהנאשמים, הסעירו את דעת הקהל ברחבי העולם המערבי. למדינת ישראל כבר לא הייתה שגרירות בברה"מ, מאחר שבעקבות מלחמת ששת הימים וה"תוקפנות הישראלית" כנגד ידידיה הערביים ניתקה מוסקבה (בפעם השנייה) את יחסיה עם ישראל. אולם "נתיב" ו"בר" הוסיפו להיות פעילים ולתזמר חלק נכבד של המאבק בארץ ובחו"ל. בישראל הם מלאו תפקיד מרכזי בהקמת המועצה הציבורית למען יהודי ברה"מ, אשר שיתפה פעולה עם "נתיב" במשך כל השנים. המוסד שמר על מקומו המרכזי גם לאחר שממשלת ישראל שינתה את עמדתה המסורתית ויצאה בראש חוצות כנגד שלטונות ברה"מ במאבק גלוי למען אפשר ליהודיה לצאת את גבולותיה. נקודת המפנה היתה הזדהותה הפומבית של ראש הממשלה גולדה מאיר בשלהי 1969 עם מכתבם של 18 המשפחות מגרוזיה, אשר בקשו ממנה לפרסם את קריאתם בתקשורת ולהעבירה לוועדה לזכויות האדם של האו"מ עם שמותיהם וכתובותיהם.

באותה עת, הדטנט הסובייטי-אמריקאי, שהפך להיות למוקד היחסים בין שתי מעצמות-העל לאחר כניסתו של ריצ'רד ניקסון לבית הלבן בינואר 1969, הרחיב באורח ניכר את האפשרויות של המערב להשפיע על מנהיגי ברה"מ. היוזמה לחלק גדול מהפעילות באה עתה ממקורות שונים. פעילויות רבות לא זו בלבד שלא היו פועל יוצא של דירבון מצד הממסד הישראלי, אלא לא היו קשורות בו מכל וכל, ולעיתים אף ביטאו התנגדות נמרצת הן לדרך הפעולה ולפרמטרים שהוא קבע למאבק למען יהודי ברה"מ והן לניסיונו – לפחות לגבי דידם - לשלוט במאבק זה. הדברים נכונים לגבי מספר קבוצות ותנועות שהתלכדו מסביב לנושא היהודי-סובייטי. בארה"ב ביקש ה–Union of Councils for Soviet Jews, אשר הקים סניפים מחוף לחוף, לדרבן את הממסד היהודי ליתר דינמיות; בקצה הקשת ניצבה "הליגה להגנה יהודית" של הרב מאיר כהנא, אשר נזקקה לפעולות ראוותניות בוטות. בבריטניה "ה- 35," קבוצת נשים אשר הפגינו (בשחור) למען מסורבים ואסירי ציון בברה"מ, עניינו חברי ממשלה ופרלמנט בגורלם ועשו הכל על מנת לעלות לכותרות; תוך זמן קצר היו למרכז בלונדון 19 סניפים בערים שונות, ובמרוצת הזמן קמו קבוצות של ה – 35 בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובאחדות ממדינות אירופה. בישראל הוקם "ועד הפעולה לעזרת יהודי רוסיה" אשר מתח ביקורת על הממסד וניסה להפעיל עליו לחצים ליתר נחרצות בפעילות למען יהודי ברה"מ.

אולם חילוקי הדעות לא נסבו אך ורק על דרכי הפעולה הראויות ועל צדקתה או כדאיותה של ההגמוניה של ממשלת ישראל בתנועה למען יהודי ברה"מ בחו"ל. ככל שחלפו השנים התרבו גם המחלוקות בין מנהיגי הארגונים היהודים-אמריקאים הגדולים, או מקצתם, לבין ממשלת ישראל, בייחוד בהקשר לתיקון ג'קסון – וניק (ר' להלן). הראשונים טענו ל"חופש הבחירה," כלומר שליהודי ברה"מ המבקשים לצאת אותה הזכות לקבוע בעצמם את יעד הגירתם. לא זו בלבד שהסנאטור ג'קסון, שהתנגד עקרונית להגבלת יעד היציאה, לא היה מוכן ללחום למען יציאת יהודים לשם עלייה לישראל, אלא שהחל מ- 1974 פנה חלק משמעותי של יוצאי ברה"מ אל מדינות אחרות זולת ישראל, ועד סוף העשור בחרו ב"נשירה" יותר מ- 70 אחוז מן היוצאים. עם התגברות תנועת ההגירה לארה"ב החלו הג'וינט והיא"ס ((Hebrew Immigrant Aid Society מסייעים לנושרים: הג'וינט, במתן סיוע חומרי בתחנות המעבר באירופה והיא"ס, בקבלת ויזות לארה"ב. בנוסף לעמדה האידיאולוגית, הממסד היהודי-אמריקאי, ובראש ובראשונה הפדרציות (ה – Council of Jewish Federations and Welfare Funds אשר ייצגה קרוב ל- 200 פדרציות), קיבלו מוטיבציה נוספת להתלכד מסביב לנושא היהודי-סובייטי לאחר שיוצאי ברה"מ החלו מגיעים לחופי ארה"ב, וקליטתם הפיחה חיים חדשים במוסדות הקהילתיים שזה מכבר נראו כמאבדים מזכות קיומם. לעומת "חופש הבחירה," עמדה ירושלים על כך שמאחר שהיתרי היציאה מברה"מ ניתנים אך ורק לשם יציאה לישראל, על המהגרים מוטלת אחריות מוסרית להגיע אליה, מה גם שהמרת ישראל במדינה קפיטליסטית מערבית, ובראש ובראשונה בארה"ב, עלולה לספק למוסקבה תירוץ להפסקת היציאה מכל וכל. יתירה מזאת, ממשלת ישראל גרסה שיהודי ברה"מ נחוצים לשגשוגה של מדינת ישראל ואולי אף לקיומה, ומכאן שהעולם היהודי כולו אמור לתמוך בעלייתם ארצה. לבסוף, ובאותה רוח, היא קבעה שסיכוייהם של יוצאי ברה"מ להישאר יהודים גדולים בהרבה בישראל לעומת כל מקום אחר.

הפעילות הענפה יצרה דינאמיקה משלה וכן גם מגוון רחב של פעולות. בנוסף ללחץ הישיר על שלטונות ברה"מ – שהתבטא במספר רב של עצרות והפגנות ליד שגרירויות ברה"מ בבירות המערב ולרגל ביקורים במדינות מערביות של מנהיגים סובייטיים ומשלחות תרבות ולהקות אמנים לשם הופעות -- ראתה התנועה במערב כאחת ממשימותיה החשובות להעניק סיוע ישיר למסורבי העלייה ברמה האישית. התמיכה ניתנה באופנים שונים: עזרה חומרית באמצעות תיירים יהודים, שהייתה חשובה במיוחד למסורבים אשר פוטרו מעבודתם בגין בקשתם להגר; גיבוי מוסרי על-ידי מכתבים ושיחות טלפון הישר לדירותיהם, "אימוץ" מצד קהילות או ארגונים יהודים, וכל דרך אפשרית למגע בלתי-אמצעי עם מסורבים ואסירי ציון להמחשת המודעות בחו"ל למצוקתם ולמאבקם. קשר ישיר זה הוגבר כאשר מסורב או קבוצת מסורבים נזקקו לצעדים חריגים, כגון שביתות רעב.

במרוצת שנות ה- 70 קמו בכמה ממדינות המערב ועדי מדענים למען יהודי ברה"מ, שמיקדו את פעולתם באנשי המדע אשר תפשו עמדות מנהיגות בתנועה היהודית לאחר עלייתם ארצה של הפעילים הוותיקים המרכזיים ב- 1969/1970. ועדים אלה פעלו בבריטניה ובישראל, ומאמציהם היו רבי משמעות עבור עמיתיהם בברה"מ אשר, עקב פנייתם להגר, נותקו מהקהילה המדעית הסובייטית והתקיימו במעין חלל ריק מקצועי. במרוצת שנות ה- 70 וה- 80 הסתמנה פעילות ניכרת ברוב מדינות מערב אירופה, אף כי יכולתה להפעיל לחצים של ממש על מוסקבה הייתה פחותה בהכרח מזו של הפעילות בארה"ב, לאור משקלם הקטן יותר בדו-שיח של ממשלותיהם עם מוסקבה. כך, ועד האקדמאים למען יהודי ברה"מ בארה"ב הגיב בחוזקה ל"מס ההשכלה" שמוסקבה הנהיגה בקיץ 1972 על מנת להרתיע מהגרים פוטנציאליים, אשר דרש כי יהודים בעלי השכלה גבוהה המבקשים להגר, יחזירו למדינה הסובייטית את הוצאות לימודיהם הגבוהים, ותגובתו אכן נשאה פרי. גם כאן לקחו חלק בפעילות לא-יהודים מתוך קהיליית המדענים.

הפעילים היהודים בברה"מ קיבלו עידוד רב מההפגנות, מהמחאות לסוגיהן – שבחלקן היו יצירתיות למדי – ומהצעדות, שהגדולה בהן היתה צעדת הסולידריות השנתית שארגנה ה – New York Conference on Soviet Jewry. עם כינוס ועידת בריסל בפברואר 1971 הונחה גם אבן יסוד לתנועה עולמית. ועידת בריסל אורגנה על-ידי ממשלת ישראל וארגונים יהודיים במערב אירופה ובארה"ב, והשתתפו בה יותר מ- 600 צירים מ- 38 מדינות. הוועידה קיבלה החלטה בדבר זכותם של יהודים סובייטיים המבקשים זאת "לשוב למולדתם ההיסטורית בישראל" וכן לחיות על פי מורשתם הדתית והתרבותית היהודית ולחנך את ילדיהם ברוח מורשת זו. הוועידה גם הקימה נשיאות עולמית למען יהודי ברה"מ, שהתכנסה פעמיים בשנה בהשתתפות נציגי הארגונים הגדולים בארה"ב, ואישים מקנדה, מאמריקה הלטינית, מאירופה ומישראל. הצלחת ועידת בריסל הולידה שתי ועידות בינלאומיות נוספות שהוקדשו לנושא היהודי-סובייטי: ועידת בריסל השנייה ב- 1976, אשר לצד הזכות לשוב למולדת קבעה מפורשות כי ליהודי ברה"מ הזכות לעזוב את ברה"מ, וועידת ירושלים ב- 1983, בהשתתפות יותר מ- 1,500 צירים, שבה נשאה שגרירת ארה"ב באו"ם ג'ין קירקפטריק את נאום הפתיחה מטעם הנשיא רייגן. בכל הארועים הללו הופיעו עולים ידועי שם והגיעו מסרים ממסורבים שעדיין נותרו מאחור.

ברם, גולת הכותרת של הפעילות וההוכחה החד-משמעית למשקל של הנושא היהודי-סובייטי ביחסים הבינלאומיים, היה תיקון ג'קסון – וניק לחוק הסחר האמריקאי משנת 1974. התיקון, שהיה לחוק בינואר 1975, דרש היענות לאמות-מידה ברורות להגירה חופשית על-ידי מדינות שכלכלתן אינה כלכלת שוק כתנאי מוקדם לקבלת טובות הנאה כלכליות ביחסי המסחר עם ארה"ב, לרבות קבלת מעמד של אומה מועדפת וגישה לשירותים פיננסיים. המאבק על התיקון נחשב על-ידי ממשל ניקסון כקורא תיגר על מדיניות הדטנט, והנרי קיסינג'ר, שהיה למזכיר המדינה בקיץ 1973 ודגל בדיפלומטיה שקטה, קבע שדטנט שקול כנגד שאלות של זכויות אדם. מוסקבה מצידה ראתה בתיקון התערבות פסולה בענייניה הפנימיים של ברה"מ. משלחת רמת-דרג הגיעה ממוסקבה לארה"ב על-מנת לשדל את קהילת העסקים האמריקאית להתנגד לתיקון, וברז'נייב עצמו, בביקורו בארה"ב במחצית 1973, ביקש להשפיע על הקונגרס לסגת מן היוזמה, כשהוא מדגיש את התועלת הרבה הצפויה לאמריקאים מהגברת הסחר בין המדינות, וטוען שהתיקון נוגד את מהות הדטנט. חלק נכבד מתומכי התיקון, כולל מנהיגים יהודים, החלו שוקלים מחדש את תמיכתם בו לאחר שברה"מ ניאותה שלא לממש את "מס ההשכלה" ולאור האהדה הכללית של ממשל ניקסון לעניין היהודי-סובייטי ולישראל. בשלב זה תבעו פעילים יהודים בברה"מ משני בתי הקונגרס ומהארגונים היהודים-אמריקאיים לבל יוטעו על-ידי ויתורים לכאורה מצד הקרמלין. לנוכח עמדתם הנחושה של הפעילים בתוך ברה"מ והלחץ מארגוני שטח בתוך הקהילה היהודית מבית, חזרה המנהיגות היהודית בארה"ב לתמיכה בלתי מסוייגת בתיקון. גם אנדריי סחרוב, ראש הוועדה לזכויות האדם בברה"מ, שלח מכתב גלוי לקונגרס שבו עמד על הלגיטימיות של קביעת תנאי למימוש הדטנט לאור חובת הקונגרס לקיים את "אחריותו ההיסטורית כלפי האנושות", ודרש שלא לוותר על "עקרונות דמוקרטיים מול סחטנות." לבסוף אושר תיקון ג'קסון – וניק ברוב גדול בסנט ובקונגרס בדצמבר 1973, כשג'קסון קורא למוסקבה להכיר בעובדה שהעם האמריקאי מחוייב בראש ובראשונה "לדטנט אנושי – לתנועה החופשית של אנשים ורעיונות שעליה חייב להתבסס שלום יציב ועמיד יותר." בשנת 1974, לאחר שהתווסף גם תיקון סטיבנסון אשר הגביל את האשראי שברה"מ תוכל לקבל מארה"ב ל- 300 מיליון דולר ואסר על מתן אשראי להפקת גז ונפט, ביטלה מוסקבה את הסכם הסחר שלה עם ושינגטון.

גם הסכם הלסינקי מילא תפקיד נכבד במאבק למען יציאת יהודי ברה"מ. בקיץ 1973 התקיימה בבירת פינלנד ועידה בהשתתפות שרי החוץ של 35 מדינות –ארצות מערב אירופה, ארה"ב וקנדה –שהתכנסה במסגרת ה"וועידה לביטחון ושיתוף פעולה באירופה" (ובש"א). כעבור שנתיים, ב- 1975, נחתם הסכם הלסינקי אשר, תמורת ההכרה הבינלאומית בשינויי הגבולות שנעשו באירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה כלל "סל שלישי." משמעות קבלתו על-ידי מוסקבה הייתה התחייבות סובייטית לכבד את זכויות האדם, לרבות "תנועה חופשית יותר של בני-אדם ורעיונות." "תהליך הלסינקי," אשר כלל ועידות מעקב בבלגרד (1977– 1978), במדריד (1980 – 1983), באוטווה (1985), בברן (אביב 1986) ובווינה (שלהי 1986 –ינואר 1989), יצר מסגרת קבועה להפעלת לחצים על מוסקבה לאפשר הגירת יהודים.

לקראת חידוש המגעים בין מזרח למערב לאחר עליית גורבצ'וב לשלטון בברה"מ באביב 1985, הפך נושא חופש ההגירה של אזרחי ברה"מ בכלל, ושל אזרחיה היהודים בפרט, לאחד מנושאי הדיון המרכזיים בין שתי הבירות של מעצמות-העל, מעין מבחן לקמוס למוכנות ברה"מ לקיום התחייבויותיה על-פי הסכמי הלסינקי. שעה שמוקד הדו-שיח המתמשך בין ושינגטון למוסקבה היה צמצומו של הנשק האסטרטגי, הנשיא רייגן חזר והדגיש את שאלת ההגירה החופשית, בייחוד בפגישת שני המנהיגים בוושינגטון בדצמבר 1987, פסגה שקדמה לה עצרת של 250,000 איש בבירת ארה"ב. מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ וסגנו לזכויות אדם ולעניינים הומניטאריים ריצ'רד שיפטר מילאו תפקידי מפתח בטיפול בשאלה מול עמיתיהם הסובייטיים. הגידול ההדרגתי בהיתרי יציאה מנקודת השפל של אמצע העשור, והתמורה שחלה במדיניות ההגירה של ברה"מ, היו ללא ספק תוצאה ישירה של מאמציהם - על רקע החשיבות שייחס גורבצ'וב לשיפור היחסים עם ארה"ב כתנאי הכרחי לביצוע הפרסטרויקה. כמו כן, אין ספק שמחוייבות הממשל לעניין והלחצים שהוא הפעיל על מוסקבה היו תולדה ברורה של השפעתה המאסיבית והמתמדת של התנועה היהודית-אמריקאית למען יהודי ברה"מ על כל גווניה.

התנועה למען יהודי ברה"מ בארצות המערב בכלל ובארה"ב בפרט זכתה להיות המסגרת הכוללנית ביותר בעולם היהודי במאה ה- 20. היא איחדה בתוכה את כל הזרמים הדתיים (האורתודוכסים, הקונסרבטיבים והרפורמים למיניהם), את כל הארגונים הגדולים, לרבות כאלה שלא היו מוכנים להתלכד מסביב לישראל, ואת כל ההשקפות הפוליטיות. מהימין, המעוניין להתעמת חזיתית עם מעצמת-העל הקומוניסטית בתקופה של מלחמה קרה, ועד לשמאל הרדיקאלי אשר התנגד לדיכוי זכויות אדם וזכויות תרבותיות של מיעוטים. יתירה מכך, היא זכתה בתמיכה רחבה של אנשי ממשל ואישי ציבור לא יהודים (אנשי דת, אינטלקטואלים, אמנים) בשל הפוטנציאל הטמון בה כאבן- בוחן לכנותה של המנהיגות הסובייטית בעתות משא-ומתן ולנכונותה למתן את נוקשותה המנהלית המתחייבת – כך על פי דעת הקהל המערבית – בעידן הדטנט של ראשית שנות ה- 70, הסכמי הלסינקי במחצית השנייה של העשור, וועידות הפסגה בין רייגן וגורבצ'וב במחצית השנייה של שנות ה- 80. גם בישראל, התנועה למען יהודי ברה"מ איחדה את כל הציבור היהודי - דתיים וחילונים, ימין ושמאל - במידה שלא היתה דומה לה, בתקופה שהפילוג מסביב ל"כיבוש" ול"שטחים" הלך והחריף. לבסוף, חרף כל חילוקי הדעות והתחרות בין ארגונים, התנועה איחדה את העולם היהודי בכל רחבי תבל (למעט במזרח אירופה), בישראל ובתפוצות, ובכל חמש היבשות – גם באוסטרליה הרחוקה הייתה פעילות רבת היקף – בין אם מדובר בקהילות גדולות, רבות השפעה ועשירות כבארה"ב, בין אם מדובר בקהילות בינוניות בגודלן כבבריטניה, צרפת וקנדה, בין אם בקטנות, כבאיטליה, ארצות סקנדינביה, הולנד ומכסיקו.

לא ניתן לקבוע קטגורית שלולא תנועה מרשימה זו לא הייתה מתרחשת יציאת יהודים מברה"מ, אך ללא ספק היא תרמה לשחיקת העמדה הסובייטית הרשמית בנושא הגירת אזרחיה בכלל ואלה היהודים בפרט, והעלתה את נושא יהודי ברה"מ על סדר-היום של המגעים המתנהלים תכופות בין הקרמלין לממשלות אחרות, ובייחוד אלה שבינו לבין הממשל האמריקאי אשר לא יכול היה להתעלם מהלחץ הכבד המופעל עליו מבית. ברם, הצלחת התנועה היתה טמונה בהיקפה הרחב – היא כללה גם פעולות למכביר שאין אפשרות להזכירן ברשימה קצרה ולו ברמיזה; בזירות הרבות שבהן היא פעלה, שאף מקומן לא יכירן כאן, אע"פ שכולן מלאו תפקיד משמעותי בסך הכולל; במגע החי והשוטף שהיא יצרה עם יהודים בברה"מ והמשוב שהיא קבלה מהם; ובמסירות, בנחישות ובתחכום של רבבות תומכים במשך שנות דור.