| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ישנה מדינה, בה לא אחוש מיותר...
לנין כינה את התנועה הציונית תנועה ריאקציונית ובורגנית המסיחה את דעת מעמד הפועלים היהודי ממלחמת המעמדות. אין זה פלא כי אחרי המהפכה ניהל השלטון הסובייטי מאבק נגד הציונים, מאבק שהחריף במרוצת השנים. ההגירה מברית המועצות לא הייתה חופשית מעולם, אף על פי כן, לפעמים היא אושרה באופן סלקטיבי מטעמים פרגמאטיים. על-פי נתונים שאינם מלאים, 70.000 יהודים עזבו את ברית המועצות עד מלחמת העולם השנייה, מתוכם כחצי הגיעו לארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי. במהלך חיסולה של התנועה הציונית בשטחים לשעבר של המדינות הבלטיות, פולין ורומניה שסופחו לברית המועצות בשנים 1940-1939, נעצרו פעילים רבים. מיד אחרי המלחמה הותר ליהודים הפולנים ולחלק מהיהודים הרומנים לשוב לארצם ומשם לעלות לארץ ישראל. רבים מבין אלה שלא עלה בידם לעזוב את ברית המועצות באופן רשמי ניסו לחצות את הגבול הסובייטי באופן לא-חוקי. רובם נעצרו ונדונו לתקופות מאסר ממושכות. נאמנותם של היהודים הסובייטיים כלפי השלטון הועמדה במבחן עוד במהלך המלחמה ומיד לאחריה. שנאת היהודים, שהייתה קיימת בברית המועצות מתחת לפני השטח, עלתה ופרצה החוצה בשטחי הכיבוש, בעורף ובחזית, והורגשה במדיניות המינויים של השלטון. לאחר השחרור הציבה ההנהגה הסובייטית מכשולים כנגד שובם של היהודים לבתיהם, ובמיוחד לאוקראינה. השלטונות השתיקו את העובדה כי היהודים היו הקורבן העיקרי של הכובשים הנאצים. השואה והאנטישמיות הביאו להתעוררות לאומית לא רק בקרב האוכלוסייה המסורתית, אלא גם אצל היהודים שעברו תהליך של סובייטיזציה, האמינו באחוות העמים והיו אדישים למוצאם היהודי. זה היה הרקע להקמתן של הקבוצות הציוניות הראשונות. כך למשל, ב- 1946-1945, בעיר ז'מרינקה (מחוז ויניצה), פעלה קבוצה מחתרתית של תלמידי תיכון, "אייניקייט" ("אחדות"), שהפיצה עלונים בעלי תוכן ציוני שנכתבו בכתב יד. חברי הקבוצה נעצרו ונידונו לתקופות מאסר ארוכות. פעילותם לא הייתה לשווא. ב- 1948 פנו יהודי ז'מרינקה לעיתון "פראוודה" בבקשה קבוצתית לקבל אשרת יציאה מיידית לישראל. הלכי הרוח הציוניים בקרב היהודים הסובייטיים גברו גם כאשר ברית המועצות הביעה תמיכה חד-משמעית בהקמת שתי מדינות בארץ ישראל, והייתה הראשונה שכוננה יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. הקמת מדינת ישראל עוררה התלהבות בקרב היהודים. ותיקי המלחמה פנו לשלטונות ולוועד היהודי האנטי-פשיסטי בבקשות לשגר אותם כמתנדבים, כדי ליטול חלק בהגנה על המדינה היהודית שזה עתה נולדה. בקרב היהודים היו מספר ניסיונות לארגן איסוף תרומות למען ישראל. רבים החלו להאמין, שעכשיו יקבלו אישורי הגירה. אך לשלטונות ברית המועצות היו תוכניות אחרות. ב- 21 בספטמבר 1948, במאמר שפורסם ב "פראוודה", הזהיר הסופר הנודע איליה ארנבורג שאין למדינת ישראל קשר ליהודים סובייטיים החיים בשוויון זכויות. השנים 1953-1948 כונו "השנים השחורות של היהדות הסובייטית". בינואר 1948, על-פי הוראתו הסודית של סטלין, נרצח השחקן, הבמאי והפעיל החברתי היהודי הנודע שלמה מיכואלס. באותה השנה פורק הוועד האנטי-פשיסטי היהודי שבראשו עמד והחל מסע המעצרים של חברי הוועד. באוגוסט 1952 הוצאו להורג 13 מהם. בברית המועצות נאסרה לחלוטין הפצת תרבות ביידיש. החל המסע נגד "הקוסמופוליטים", שכוון נגד אנשי-רוח יהודים (1949). לשיא ההסתה נגד היהודים נחשבת "עלילת הרופאים" (1953) שפוברקה על-ידי שירותי הביטחון של ברית המועצות, ולפיה קבוצת רופאים יהודים שעבדו בקרמלין הואשמה בטיפול רפואי "חבלני" זדוני במנהיגי המפלגה, המדינה והצבא. חמש השנים של רדיפת היהודים יצרו תהום בינם לבין המדינה. שוב התארגנו קבוצות וחוגים ציוניים כמו הקבוצה של ויטלי סבצ'ינסקי, מיכאל מרגוליס ורומן ברחמן וחוג הסופרים העבריים (משה חיוג, צבי פרייגרזון ואחרים) במוסקבה, הקבוצה של יוסף חורול ואלכסיי חודורובסקי באודסה, ושל יפים ספיבקובסקי בחרקוב. כולם נתפסו על ידי שירותי הביטחון ונשלחו לגול"ג לתקופות מאסר בנות עשר עד עשרים-וחמש שנה. "ההפשרה" בתקופה שאחרי מותו של סטלין נודעה, בין היתר, גם בטיפות הראשונות של עליית היהודים לישראל: ב- 1954 עלו 53 איש, ב- 1955- 106 , וב- 1956 - 753. בין העולים היו בעיקר אנשים מבוגרים שעלו במסווה של "איחוד משפחות". אחרי הוועידה ה- 20 של המפלגה (1956) שוחררו הציונים שהיו במאסר במחנות וטוהרו הסופרים ביידיש שהוצאו להורג. בשנת 1957 קיבל בית הכנסת הגדול במוסקבה אישור להוציא לאור סידור תפילות ולפתוח ישיבה קטנה. גם במדיניות קבלת היהודים לעבודה הורגשה האנטישמיות פחות. ב- 1957 הגיעה משלחת מישראל לפסטיבל הבינלאומי של הנוער והסטודנטים במוסקבה. המשלחת גרמה להתלהבות של ממש בקרב היהודים הסובייטיים. רבים חיפשו פגישות אישיות, דיברו על רצונם להגר, ביקשו חומר על ישראל וספרי לימוד לעברית. אולם השלטונות הסובייטיים לא נהגו בסלחנות כלפי מי שיצרו קשר עם זרים, במיוחד עם ישראלים. עשרות ציונים הואשמו במגעים עם המשלחת הישראלית בפסטיבל ועם אנשי השגרירות הישראלית ושילמו על כך בשלילת חופש, ביניהם: משפחת פודולסקי, טינה ברודצקי, דוד חבקין, נחום קגנוב במוסקבה, ברוך וייסמן, מאיר דרזנין, הירש רמניק ויעקב פרידמן בקייב, יוסף קמן בדנפרופטרובסק, אנטולי רובין במינסק, גדליה פצ'רסקי, יבסיי דינקין, נתן צירולניקוב בלנינגרד. בית הכנסת הפך למקום המפגש של יהודים בעלי תודעה לאומית - דתיים וחילוניים. ב- 1959, בחג שמחת תורה, התאספו בבית הכנסת הגדול במוסקבה כ- 30,000 איש, בעיקר צעירים. יהודי ברית המועצות קיבלו בהתלהבות עצומה ביקורים של ספורטאים, מוסיקאים, זמרים ואנשי קולנוע מישראל. הופעותיהם של נחמה ליפשיץ, מיכאל אלכסנדרוביץ', סידי טל, אנה גוזיק ואמיל הורוביץ, ששרו ביידיש, זכו להצלחה רבה. המעצרים שנערכו על ידי השלטונות בשנים 1962-1957 לא הצליחו לחסל את התנועה הציונית. במחצית השנייה של שנות ה- 1950 התחיל להופיע ה"סמיזדט" (הוצאה לאור מחתרתית) היהודי. שכפול הסמיזדט הייתה משימה מסוכנת ולא פשוטה -- השלטונות שמרו על הגישה למכונות השכפול. טקסטים רבים הודפסו מחדש במכונות כתיבה או צולמו, ואחר-כך שוכפלו על גבי נייר צילום. בשנות ה- 1960 אחד המפיצים הידועים ביותר של הסמיזדט ושל הספרות הישראלית היה מאיר גלפונד - חבר הקבוצה הציונית בז'מרינקה, שעבר להתגורר במוסקבה. בסאמיזדט יצאו לאור שיריו של ח"נ ביאליק, פיליטונים של זאב ז'בוטינסקי, חיבורים בהיסטוריה של שמעון דובנוב וגם ספרים שתורגמו במחתרת לרוסית כמו "אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, ובמיוחד "אקסודוס" מאת ליאון יוריס, שדור שלם של ציונים בברית המועצות הפך אותו למעין תנ"ך שלו. הציונים מריגה יוסף שניידר, דב שפרלינג, יוסף ינקלביץ', יוסף חורול, לאה ובוריס סלובין, גסיה קמאיסקיה עסקו בשכפול ובהפצה של הסמיזדט בארצות הבלטיות, במוסקבה, בלנינגרד ואפילו בסיביר. בווילנה עבדו מארק ברודני, מארק מויזס, מוניק גולצמן ואשתו. בטומסק – בנימין צוקרמן. את הפעילות הציונית בנובוסיבירסק אירגנו טלמון פצ'בסקי ובני הזוג אסתר וולט לומובסקי. עצרות זיכרון באתרי השמדה המונית של יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה – בברומבולי (ריגה), בבאבי יאר (קייב), בפונאר (וילנה), ב"יאמה" ("בור", בשטח של גטו מינסק), ובדרובניצקי יאר (חרקוב) – תרמו רבות לחיזוק התודעה הלאומית והחינוך הציוני של היהודים הסובייטיים. משתתפי העצרות ניהלו מאבק למען זכותם להקים מצבות זיכרון במקומות אלה, שעליהן יצוין במפורש כי קורבנות ההשמדה היו יהודים ולא סתם "אזרחים סובייטיים תמימים", כפי שדרשו השלטונות. לחלקים אחרים של המאמר:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
