הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כישלונה : בחינה מחודשת : סיכום

טגארט נשלח לארץ-ישראל כמומחה אימפריאלי שהייתה לו 'תפיסת עולם' מגובשת בנוגע לאופי המשטרה הקולוניאלית והמלחמה בטרור. הוא חלק על ווקופ ועל ממשלת ארץ-ישראל בשני מישורים: במישור התפיסתי טען שניתן להכריע את המרד הערבי בכוח, ובמישור המבצעי טען שיש להפעיל את כל האמצעים שיפגעו ביכולת הלחימה של המורדים. שני עקרונות אלה היו מונחים ביסוד המלצתו להקים גדר. כישלון ניסוי הגדר, שהצביע על יעילותה המוגבלת, לא השפיע על טגארט, כיוון שכוונתו הייתה לשפר את מערכת הגדר במידה רבה בהיבטים של תשתית, כוח אדם, פיקוד ואמצעים, גם כחלק מהארגון מחדש של המשטרה בדוח שכתב. נוסף על כך ראה טגארט חשיבות בהשקעה במיזם שיעשה רושם בארץ-ישראל ובסביבותיה, ושיעביר למורדים את המסר שהממשלה נחושה להכריע את המרד. הנציב העליון לא היה מוכן להשקיע בגדר בעלת יעילות מוגבלת ולא בשיפורה, וזאת על רקע תפיסתו שאי אפשר להכריע את המרד בכוח. מפקד הצבא וייוול ומפכ"ל המשטרה סברו שניתן לדכא את המרד בכוח אך טענו כי אין לעשות זאת 'בכל מחיר'. לכן שאלת העלות הכלכלית מול התועלת המוגבלת של הגדר היא שהכריעה מבחינתם.

טגארט חלק על הנציב העליון, על מפקד הצבא ועל מפכ"ל המשטרה גם בהיבט המבצעי של מערכת הגדר, שהועתקה ממערכת הבלוקהאוס בדרום אפריקה, לאחר שיושמה שם בהצלחה. בעוד שהם העתיקו רק את המרכיבים של הבלוקהאוסים/פילבוקסים ודרך הפטרולים ופסלו את מרכיב הגדר, סבר טגארט שמרכיב הגדר הוא תוספת חיונית, וזאת לא רק כמכשול שחבורות המורדים שיבקשו לחדור מסוריה יהיו חייבות להתחשב בו, אלא כ'אובייקט מוחשי', כמו במערכת בלוקהאוס, אובייקט שסביבו ינהל הצבא ביתר קלות מבצעים יזומים וקרבות השמדה נגד המורדים. הקמת הגדר הייתה אחד הלקחים של טגארט מהמבצעים הצבאיים הגדולים שהתנהלו בצפון סמוך לבואו לארץ, בחג המולד של שנת 1937. השיטה שננקטה באותה עת הייתה הנעת טורים שדחפו את החבורות החמושות לשטחים פתוחים כדי לחסלם. כיוון שלא הייתה גדר הצליחו חלק מאנשי הכנופיות להימלט לסוריה. טגארט תכנן מערכת בלוקהאוס מורכבת גם נגד חדירות. הוא הוסיף גדר, מיקש חלקים ממנה, תכנן מצודות גבול – חמש בקו הראשון ושתיים בקו השני – הכפיל את מספר הפילבוקסים לעשרים והוסיף להם תאורה, הכניס כלבים, תכנן את הקמת המשטרה הכפרית הרכובה, שהייתה אמורה לפעול כ'מסך' בין גדר הצפון לכביש עכו-צפת ולפקד על חטיבת הספר הצפונית. גדר הצפון הייתה אחד האמצעים להשגת סגירה כוללת של הגבולות, שעליה המליץ טגארט בעקבות דוח ועדת פיל.

הממשלה תמכה בטגארט והייתה מוכנה להשקיע בבניית הגדר למרות כישלון הניסוי והעלות הגבוהה, וזאת משתי סיבות: כיוון שטגארט סבר שניתן לדכא טרור בכוח ודיכוי המרד הערבי היה חיוני לבריטניה ערב המלחמה הצפויה באירופה, ומפני שסמכה על יכולתו של טגארט לדכא את המרד. לכן קיבל טגארט חופש פעולה נרחב לבצע את המלצותיו, אם כי לא באופן בלתי מוגבל.

ווקופ הועבר מתפקידו בהחלטת הקבינט הבריטי בשל גישת 'היד הרכה' שנקט, ובמקומו נבחר נציב עליון חדש, מקמייקל, ונציב זה, שנכנס לתפקידו בראשית מרס 1938, הוא שאישר את הקמת הגדר. אולם אף שווקופ הודח, הפקידות הבכירה בארץ-ישראל נותרה על כנה, והיא המשיכה לראות במרד 'מצב אבוד שמעט מאוד ניתן לעשות [כדי לשנותו]'. אנשי הפקידות גם ראו בהקמת גדר הצפון סכנה של פגיעה באינטרסים הבריטיים מול הערבים, ולכן היו חסרי מוטיווציה לקדם את בנייתה. מסיבות אלה מסר טגארט את מיזם הגדר לידי 'סולל בונה' ללא מכרז, בניגוד לכל הנהלים אך בגיבוי מלא של משרד המושבות. נוסף על כך הוא פעל לאתר קצין מתאים לפיקוד על המשטרה הכפרית הרכובה, קצין שאמור היה להיות מופקד גם על הפעילות המבצעית השוטפת של חטיבת הספר הצפונית ועל עיבוי הקו הצפוני על ידי שוטרים בריטים שהועברו מהערים.

מכל המלצותיו של טגארט התקדם כראוי מימושן של שתיים בלבד: הקמת הגדר בצפון וסגירת הגבול המזרחי. ההתקפות החוזרות ונשנות של המורדים על גדר הצפון והרס חלקים ממנה לא הצליחו לעצור את בנייתה. לעומת זאת בניית מצודות הגבול לא התקדמה באופן משביע רצון, טגארט נכשל בניסיונו למנות את נורתפילד מהלגיון הערבי למפקד המשטרה הכפרית הרכובה, ובמקומו התמנה בלית בררה הרינגטון, קצין חסר כישורים. שוטרי הערים לא עמדו מבחינה מנטלית בתנאי הבידוד בגדר הצפון, וחטיבת הספר הצפונית לא הצליחה לשמור על שלמות הגדר ולמנוע חדירות. הממשל לא שיתף את וינגייט בשמירה על הגדר למרות בקשותיו, כדי שלא לאפשר לו להשתמש בשיטותיו האכזריות נגד הכפריים הערבים. גם המתיישבים היהודים התלוננו על וינגייט בפני הרשויות והעדיפו לבקש הגנה ממושל הצפון ולא מווינגייט, אף ששהה ביישובים עצמם. אנשי היישובים ביקשו את כניסת הצבא לאזור. בחודשים מאי ויוני 1938 נפגעה הגדר פעמים רבות, והחדירות והחבלות בה הגיעו לכדי עשרות קילומטרים. מאחר שחטיבת הספר הצפונית של המשטרה לא עמדה במשימת ההגנה על הגדר, הוטלה האחריות לגדר החל מחודש יולי על הצבא.

הטלת האחריות לשמירת הגדר על הצבא לא פתרה את כל הבעיות. מניתוח שלוש אבני הבוחן ליעילות הגדר עולה שהיא לא עמדה ביעדים שלשמם תוכננה: היא הייתה חדירה, היא לא הצליחה להגיע לרמת ההישגים של מערכת הבלוקהאוס בדרום אפריקה, ומאז סיום בנייתה לא נעשו בסמוך אליה מבצעים צבאיים כפי שתכנן טגארט.

למרות זאת גדר הצפון לא הייתה כישלון. חשיבותה הייתה בראש ובראשונה בעצם קיומה, ולא ניתן היה לוותר עליה.¹⁴⁵ הגדר אמנם הייתה חדירה, אך הצבא הוריד את היקף החדירות לאורך גדר הצפון באופן קבוע לחדירות של בודדים ולא של חבורות חמושות גדולות. די היה בכך כדי ליצור בחסות הגדר לחץ על הכפרים הערביים בגליל העליון ולמנוע את תגבורם מחדש על ידי חבורות מורדים כפי שהיה בעבר. כתוצאה מכך עבר כובד המשקל של המרד לדרום.

הכינוי 'חומת טגארט' איננו יומרני, הוא מעיד שמיזם הגדר עשה רושם רב על סביבתו. הוא אף משקף את מקומו המרכזי של טגארט ואת השפעתו הניכרת על דימוי המציאות הביטחונית בתודעת כל הצדדים. ערביי ארץ-ישראל והארצות השכנות ראו בחומת טגארט כעין 'חומת סין'; היא קבעה את גבול הצפון וסיכנה את עתידה של ארץ-ישראל כארץ ערבית. האדמיניסטרציה שהתנגדה לטגארט כינתה את הגדר חומת טגארט מתוך הערכה לטגארט והכרה בכוחו הרב וביכולתו לאלץ את המערכת להוציא אל הפועל את הגדר למרות כישלון הניסוי, העלות הגבוהה והתנגדות ראשי הצבא והמשטרה. היישוב היהודי כינה את הגדר חומת טגארט מתוך ביטחון מוצק שבנחישות ובאמונה 'ניתן לנצח את הטרוריסט הארץ-ישראלי'.

הערות שוליים:

דוגמה טובה להשוואה עכשווית היא 'ציר פילדלפי', שנועד לעצור את ההברחות ממצרים לרפיח. ההברחות נמשכו ואף על פי כן תקופה ארוכה סירבה מדינת ישראל לוותר על הנוכחות בו. רק עם הנסיגה מרצועת עזה היא העבירה את האחריות לידי המצרים.