עלייתה ושקיעתה של קהילת קאהיר : מלחמת הערבים בישראל, 1948

בסוף שנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הלכה וגברה ההתעניינות בסוגיית ארץ-ישראל בקרב הציבור המצרי, בקרב המפלגות השונות, לרבות ה'ופד', ובקרב ארמון המלוכה והממשלה. ביום הצהרת באלפור, ה- 2 בנובמבר, התחוללו – הן בשנת 1942 והן בשנת 1945 – הפגנות אלימות בכל עריה המרכזיות של מצרים. בשנת 1945 פלשו סטודנטים חברי 'האחים המוסלמים', ומה שהבריטים נהגו לכנות 'ערב רב', לרובע היהודי בקאהיר, לאחר הפגנה שלווה. וחיללו שם את בית-הכנסת האשכנזי.⁷⁸ על-מנת למנוע התקפות נוספות אירגן הנוער הציוני יחידות להגנה עצמית, שאומנו בידי מדריכי ה'הגנה'.⁷⁹אחרי מאורעות אלה הציבה הממשלה שומרים בפתחי ה'חארה' והמוסדות היהודיים, ואף הבטיחה לשלם פיצויים לניזוקים.

אחר תקופת-רגיעה קצרה חזר ועלה המתח בסוף שנת 1947, כאשר הניעה החלטת החלוקה של האו"ם את 'האחים המוסלמים' ושאר אירגונים לקרוא למלחמת-קודש (ג'האד), ולשלוח מתנדבים לארץ-ישראל, ללחום נגד הקמת מדינה יהודית.⁸⁰העיתונות יצאה במסע אנטי-ציוני אלים, אשר לעיתים קרובות ניכרו בו רמזים אנטי-יהודיים. היא קראה ליהודי מצרים להוכיח את נאמנותם ואת פאטריוטיותם על-ידי הוקעת הציונות והעלאת תרומות לקרנות למען ארץ-ישראל הערבית.⁸¹ליבראל נודע, מוחמד חוסניין הייכל, הצהיר ב- 24 בנובמבר 1947, בועדת האו"ם לעניין ארץ-ישראל, כי החלטה לטובת החלוקה עלולה לעורר גל של אנטישמיות בארצות ערב, שיהיה מכוון נגד היהודים החיים בהן.⁸²

משפרצה המלחמה, ב- 15 במאי 1948, אכן נכונו צרות צרורות ליהודי מצרים. אולם לא פרץ גל של אנטישמיות.⁸³ הממשלה עשתה שימוש בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ובליל ה- 15 היא אסרה מאות 'קומוניסטים' ו'ציונים', רובם יהודים, וב- 30 במאי החרימה את רכושם. בדצמבר פורק אירגון 'האחים המוסלמים'. עד סוף שנת 1949 שוחררו כל הנעצרים ורכושם הופשר.

אולם הקהילה היהודית במצרים, על אף צהרותיה בדבר נאמנותה למדינה ותרומותיה לקרן-המלחמה הנוצרית, היתה מטרה להתקפות מחודשות מצד העיתונות, ולהתנכלויות אלימות אנטי-יהודיות.⁸⁴ מיוני ועד ספטמבר הושמדו, באמצעות ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות, חלקים אחדים של הרובע היהודי בקאהיר, וכן עסקים, בתי-קולנוע וחנויות כל-בו שהיו בבעלותם של יהודים כמו סיקורל ועאדס.

בשנת 1949 הוסטה שוב תשומת-לב הציבור לבעיה העיקרית – יחסי בריטניה-מצרים. המשא-ומתן האנגלו-מצרי שהתנהל באותו זמן התרכז בשאלת הנוכחות הצבאית הבריטית באזור תעלת סואץ. בשנת 1950 הוגברה לוחמת הגרילה נגד העמדות הבריטיות שם. ב-25/26 ביאנואר 1952 הגיעו סוף-סוף המתחים, שהצטברו כתוצאה מתקרית באזור התעלה, לכלל התפוצצות, כאשר הועלה באש ונבזז החלק המודרני של קאהיר, שבו התגוררו אירופים.⁸⁵ הממשלה לא היתה מסוגלת, או לא היה מעוניינת,למנוע את התקריות האלימות של 'השבת השחורה', אשר אחרי-כן התברר כי הן היו השלב האחרון של מרי, שבסופו של דבר הביא להפלתה.

בנסיבות אלה גבר רצונם של יהודי מצרים לצאת את המדינה. השליחים הציוניים ותנועות-הנוער הגבירו את ההכנות לעלייה חשאית, בסיועם של אירגונים יהודיים מבחוץ, נציגים דיפלומאטיים של כמה מדינות אירופיות ואחדים ממנהיגי הקהילה. בשנים שבין 1942 ל-1952 עלו לארץ-ישראל כ- 20,000 יהודים ממצרים, רובם צעירים או עניים, ונותרו בה כ-60,000 יהודים בקירוב.⁸⁶ אלה שיכלו להרשות לעצמם לשלם את דמי הנסיעה היגרו, לרוב, לאירופה המערבית או לאמריקה.

סופה של קהילה

בראשית שנות החמישים כבר פעלו כל הגורמים שהיה בהם כדי לחתור תחת מצב היהודים במצרים – אגיפטיזאציה, פאן-ערביות, פאן-אסלאמיות ובעיית ארץ-ישראל – שבחלקם השלימו זה את זה. בשנת 1947 נכנס לתוקף חוק-חברות חדש, שהגביל הגבלה חמורה את סיכויי העסקתם של מי שאינם מצרים בחברות-מניות: בשנת 1948 סיכנה מלחמת הערבים בישראל את דו-הקיום בין מוסלמים ליהודים במצרים; לבסוף, בשנת 1949 בוטלו 'בתי-הדין המעורבים', כשריד האחרון של זכויות-היתר לזרים. היו רבים שהבינו, כי היהודים לא יוכלו להוסיף ולקיים את מעמדם הבולט בכלכלה המצרית, אולם היו אחרים אשר שיקעו את עצמם בעבר, נתנו את אמונם בהשגחה העליונה, ונשארו במצרים.

הרגיעה חזרה למצרים אחרי מאורעות יאנואר 1952, ומהפיכת 'הקצינים החופשיים' בחודש יולי לא חוללה שינוי לרעה. להפך, הקצינים טרחו והדגישו את אחדות האומה המצרית, וגנראל נג'יב ערך ביקורים במוסדות יהודיים וקופטיים.⁸⁷אולם בשנת 1954 נקטה הממשלה, בראשות נאצר, גישה פאן-ערבית בולטת, ובשנת 1956/57 היא יצאה לדרכה בכיוון הסוציאליזם. המתקפה הבריטית-צרפתית המשותפת, וההתקפה הישראלית שנערכה באותה עת על תעלת סואץ, באוקטובר 1956, הנחיתו על הקיום היהודי במצרים את המהלומה החמורה שבכולן. הממשלה גירשה ממצרים את כל הנתינים הבריטיים והצרפתיים, וגם מספר רב של יהודים חסרי נתינות.⁸⁸ רבים אחרים יצאו, ומספרם הכולל של העוזבים הגיע ל- 30,000 בקירוב. עם פרוץ מלחמת ששת הימים נותרו במצרים 3,000 יהודים, ובמלחמת יום הכיפורים – מאות אחדות בלבד. כיום חיים כ- 360 יהודים בקאהיר, ו- 150 באלכסנדריה.⁸⁹

מסקנות

על החברה המצרית עבר שלב של טראנספורמאציה חברתית-כלכלית ופוליטית שהחלה במאה ה- 19 והיא הולכת ונמשכת עד עתה. יהודי מצרים הושפעו עמוקות מתהליכים אלה כפי שהושפע מהם הרוב המוסלמי, וכן המיעוטים הקופטיים והאחרים. היהודים נהנו מסיכויים כלכליים משופרים ומסובלנות דתית, ששררו במצרים תחת השלטון וההשפעה הקולוניאליים הבריטיים, והם צמחו והיו לקהילה עשירה ומאורגנת כהלכה. אולם כשם שה'מודרניזאציה' של הכלכלה ושל החברה סייעה בראשונה להיווצרות מעמד בינוני רחב ומעמד עליון צר בקרב היהודים, כן היא הוציאה אותם, כזרים משוערבים בעלי זכויות-יתר, מסביבתם המצרית, שלא כמיעוטים הנוצריים, גם נפלו היהודים קורבן לאנטי-ציונות הערבית, שהקשתה עד מאוד על השתלבותם, אפילו של היהודים המזרחיים, בחברה הערבית.

האנטי-ציונות הערבית-מוסלמית היוותה מיזוג מורכב ביותר של מוטיבאציות ויעדים. היא שימשה להפעלת רגשות-איבה דתיים סמויים נגד היהודים, כלא-מוסלמים; הרגשות נעשו ארסיים בשילוב עם גורמים אחרים, פוליטיים וכלכליים. את הגורמים האלה סיפקו הלאומנות והאנטי-קולוניאליזם, שראו את היהודים כ'בני-חסות' של הקולוניאליזם הקאפיטאליסטי המערבי מבית, ושל 'הציונות האימפריאליסטית' מחוץ, ב'מולדת הערבית הרחבה'. הסיכסוך הארץ-ישראלי סיפק את המכנה-המשותף למגמות שונות אלה.

הערות שוליים:

78. אצ"מ S25/5218, 3 בנובמבר ו-21 בנובמבר 1945, שם מצויים דו"חות מפורטים מנקודת-ראות 'האחים המוסלמים' ראה שם, 10 בנובמבר 1945.
79. ראיונות עם יוסף לוי, תל אביב, 5 ביוני 1980, ועובדיה דנון, ירושלים, 3 ביולי 1980.
80. מיטשל, עמ' 229: על ההפגנות של דצמבר 1947, ראה FO 371/62994, 4 עד 8 בדצמבר 1947: 'אל-אהראם'. דצמבר 1947, במקומות שונים.
81. האלים ביותר היה 'צות אל-אומה' ('קול אומה') ה'ופדיסטי', בסדרת מאמרים שהופיעו באפריל, מאי ויוני 1947, וכן 'אל-בלאח', במאי 1948, בגליונות שונים.
82. 'אל-אהראם', 25 בנובמבר 1947; לנדסהוט, עמ' 33.
83. לנדסהוט, עמ' 34: FO371/62959, 2 ביוני 1948 (מצב היהודים במצרים). חקיקה ובה שמות רבים מהעצורים מופיעה אצל פייס, Vol. 3; Conflit Palestinien, 1 Legislation Speciale: 1948, 1949, 1950, pp. 5-21; II Proclamations: 1948, pp. 10-15, 22ff.
84. 'צות אל-אומה' פירסם 'רשימות שחורות' של עסקים ושל יחידים יהודיים, על-מנת לאלצם לתרום לקרן (28 במאי, 11 במאי ו-8 ביוני). ב- 31 הוא הכריז כי הסכום שנתרם, 20,907 לי"מ, הוא נמוך עד כדי גיחוך. ראה גם כהן, עמ' 51. על התקפות באמצעות הנחת פצצות מדווח ב-FO371/69254, 20 ביולי 1948; FO 371/69182, 23 ביולי 1948; FO 371/69260,3 באוגוסט 1948, ראה גם לנדסהוט, עמ' 30 ואילך.
85. על 'השבת השחורה' ראה, למשל, מיטשל, עמ' 92 ואילך. פרטים נוספים אצל מוחמד אניס, חריק אל-קאהירה, ביירות 1972.
86. ראיון עם עובדיה דנון, 3 ביולי 1980. מיספרים רשמיים מופיעים במדינת ישראל, הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה, מיפקד האוכלוסין והדיור, 1962, פירסום מס' 22, ירושלים, 1964, לוח 8, עמ' 24; עלייה ממצרים ומהסודאן. סה"כ (עד שנת 1961) – 35,570; עד שנת 1931: 890; 1932 עד 1939: 1,145; 1940 עד 1947: 1,985; 1948 עד 1951; 14,895; 1952 עד 1954: 2,655; 1955 עד 1957: 12,625; 1958 ואילך: 1,375.
87.מזרחי, עמ' 53.
88.על החקיקה ראה פייס Etat de siége 1956, 1957, pp. 71-96. ה'טיימס', לונדון, 25, 27 ו- 28 בנובמבר 1956, 22 במארס 1957.
89. כהן, עמ' 52, ובאשר להווה – ראיונות אחדים עם בני הקהילות היהודיות בקאהיר ובאלכסנדריה, שנערכו בשנת 1979 ו- 1980.