החלום והמציאוּת : מאבקים, בדידות וצער: מעמד האישה

דעותיו של הרב קוק בסוגיית זכותן של הנשים לבחור ולהיבחר הן דוגמה נוספת למורכבות תפיסתו, שאותה התקשה היישוב להבין. בי"ז בטבת תרע"ט, לפני שובו לארץ-ישראל, החליטה המועצה הארץ-ישראלית של היישוב הציוני בארץ-ישראל (האספה המכוננת השלישית) על מתן זכות בחירה וייצוג לנשים במוסדות היישוב היהודי. באותה עת ניתנו הזכויות האלה לנשים בבריטניה ובארצות-הברית. התגובה של הציבור הדתי הייתה קשה. תחילה ביקש הציבור הזה לפתור את הבעיה באמצעות התארגנויות חלופיות לציונות, ואחד הפתרונות שהועלו היה הצטרפות להסתדרות הירושלמית של 'דגל ירושלים', שבאותה עת הייתה לה עדנה לתקופה קצרה. המגמה הזאת התחזקה בעקבות נאומו של ראש ועד הצירים חיים ויצמן ב- 1919 - נאום שנשא בבריטניה לאחר שובו מביקור בארץ-ישראל ודחיית הצעותיו בתחום הכלכלי על-ידי רבניה. בנאומו, שבו הביע את עלבונו, נחשף עד כמה עמוק הפער בין ההנהגה הציונית לעולם הרבני. בתגובה נרשמו רבים לסניף 'דגל ירושלים' ביפו, ובהם כמה קיצוניים שביקשו לגבש בתנועה חזית אנטי ציונית. הדבר היה למגינת לבם של המתונים שהבהירו לקיצוניים, לאחר הבחירות הפנימיות בתנועה, כי הם אינם רצויים.

ההצעה לתת לנשים זכות בחירה הייתה בעיני החרדים בירושלים בבחינת הכנסת הפריצוּת וההפקרות המינית של החלוצים הציונים אל עולמו של הציבור הדתי. זו הייתה תגובה רגשית והייתה לה השפעה רבה יותר מאשר לדיון ההלכתי. בנושא הזה ניתן לומר כי הרבנים הלכו אחרי דעת הקהל. הרב י"ג הורביץ, רבהּ של מאה שערים ומראשי המזרחי בירושלים, סיפר כי "בראשונה חככתי בדבר", שהרי מבחינה הלכתית יש מה לדון בנושא זה לחיוב, "אבל באותו יום היתה ירושלים כמרקחה, ואולי יותר מאלף איש באו אל ביתי נרגשים וסוערים: 'האומנם אתיר להשתתף עם נשים?' וראיתי כי הרגש של הקהל הוא נגד זה" (חדשות הארץ, כ"ו באלול תרע"ט). נשים, קבעו אנשי היישוב הישן, לא יבחרו וּודאי שלא ייבחרו. הוכרזה מלחמת חורמה.

גם הציבור הציוני ראה בסוגיה הזאת אבן בוחן: בנימין זאב ז'בוטינסקי (1940-1880) טען כי בסוגיה הזאת תיבחן השאלה האם אנו מתעתדים להקים חברה הנתונה למרותה של הרבנות או חברה בעלת אופי לאומי-ליברלי. אנשי השמאל והליברלים ראו אף הם בסוגיה הזאת עניין קיומי ומסד לעיצוב החברה היהודית כחברה שוויונית ומודרנית.

בתנועת המזרחי הובעו עמדות שונות. סניף ירושלים נטה לראות בכך קו אדום שאין לחצותו, ואילו בסניף יפו נטו לקבל את הרעיון. התנועה הייתה בדילמה: האם להחרים את הבחירות או לעמוד מול העולם החרדי וכתוצאה מכך להיוותר הדתיים היחידים במבנה הפוליטי הציוני-החילוני.

הרב קוק הגיע באותה עת מלונדון, וכחודש לאחר מכן התקיימה ועידת המזרחי שהייתה אמורה להכריע בעניין הזה. המחמירים ביקשו לאסור על ייצוג הנשים, ואילו המקילים ביקשו להתייעץ עם הרב קוק בתקווה שיתיר. אפשר היה להניח כי הרב קוק פתוח יותר מכל הרבנים האחרים ביישוב לרעיון הזה, שהרי הרעיון נבע מהתעוררות חדשה שנשבה בתרבות האנושית והייתה קשורה לנאורוּת של העולם המודרני. ניתן היה לראות בכך עוד שלב של התפתחות האדם, ויצירה של אישה מסוג חדש, שנפתח בפניה פתח ללמוד וללמד ולהיות שותפה בהכרעות החברה.

בי"א בתשרי תר"ף כתב הרב קוק לוועד הסתדרות המזרחי: "נתכבדתי בשאלתכם לחוות את דעתי על דבר שאלת בחירת הנשים כאספת נבחרי יהודי ארץ-ישראל, העומדת כעת על הפרק, ועם כל מה שאני איני כדאי ששלחתם לי, הנני מוצא לצורך השעה לבאר את דעתי בזה, בקיצור היותר אפשרי". את התשובה חילק לשלושה חלקים: הדין, התועלת והאידאל המוסרי.

בעניין הדין, תשובתו הייתה חד-משמעית: "אין לי מה להוסיף על דברי הרבנים שקדמוני. בתורה בנביאים ובכתובים, בהלכה ובאגדה, הננו שומעים קול אחד, שחובת עבודת הצבור הקבועה מוטלת היא על הגברים, ש'האיש דרכו לכבש [ולהיות פעיל פוליטית] ואין האשה דרכה לכבש'''. ממילא, הוסיף, תפקידי הפוליטיקה "אינם שייכים" לאישה "וכל כבודה היא פנימה" והחובה לכונן חברה נפרדת "היא כחוט חורז במהלך התורה בכללה, וממילא ודאי שנגד הדין היא כל התחדשות של הנהגה צבורית המביאה בהכרח לידי התערבות של המינים בהמון, בקבוצה ובמסבה אחת, במהלך החיים התדיריים של הכלל". לסיכום אמר: "חלילה לנו להשתתף בבחירות כאלה" (כרוזי הראיה, עמ' 47).

מדוע נקט הרב קוק את העמדה הזאת: האם תשובתו המחמירה הייתה ניסיון לרצות את הרוחות בציבור החרדי ולחבור אליו כדי לכבוש את מקומו כרבהּ הראשי של ירושלים? אכן, אפשר לומר כך, אך המעיין רואה שהכרעתו של הרב קוק - אף כי הייתה מפתיעה - אינה חורגת מהקו ההלכתי שנקט כל חייו. מעולם הוא לא היה מן המקילים; תורת ארץ-ישראל, לטענתו, דורשת שיבה קפדנית אל מקורות ההלכה הפשוטה, הקדומה, הבסיסית. הוא הניח כי בסופו של דבר ההלכה הזאת משקפת ומבטאת את "נפש האומה".

ברוח זו הבהיר את פסיקתו. היא מתבססת על הזיקה בין ישראל לעמים תוך בחינת המושגים "האומה", "האישה", "ההפרדה" וכן "התנועה הציונית". בעניין היחס שבין ישראל לעמים - בקרב אומות העולם, אמר, כבר מתפשט המנהג של בחירות שוויוניות. אך אומות העולם מבקשות מישראל לשוב אל כור מחצבתו מכיוון שרק כך יוכלו הן עצמן להגיע אל יצירתן הלאומית ("האוניברסלית"), התלויה בקיומו של הגרעין של עם ישראל. רק כאשר עם ישראל מתייחס באופן אותנטי לתרבותו היהודית יכולות אומות העולם להתעשר מישראל וליצור את תרבותן באופן מלא. חלק בלתי נפרד אפוא מתמיכתן של האומות בשיבת ישראל לארצו מבוססת על ההיגיון הזה. מתוך היניקה האוניברסלית מהתנ"ך הישראלי הלכה והתעצמה, לדעתו, הגישה הרצינית לצניעוּת. מטרת דיני הצניעוּת היא "רגש הכבוד המיוחד אל האשה" שתוצאותיו הן התמקדות ב"חיי הבית ושפור החיים הפנימיים" והרוחניים. עם ישראל, לדעתו, צריך לשמש דוגמה לחיים פוליטיים המבוססים על הטוהר התנ"כי, בשונה מן הנוהג האירופי המסבך את האישה "בבחירות ובחיים הציבוריים ההומים ורועשים בהמון". לדעתו, אין ספק כי ניסיון עירובה של האישה בחיים הציבוריים סופו אכזבה וכישלון. התרבות האירופית נראתה בעיניו "פושטת את הרגל" בשל רוח השוויון המתפשטת בה בענייני המשפחה וביחסי גברים-נשים. תפקידנו, הוסיף, הוא "להשמיע [...] לעולם כולו את אמרתנו הרעננה הקדושה [...] כפי מה שהיא תשאב ממקורנו פנימה". זו תרומת ישראל לאומות העולם, ואילו "כל חקוי חיצוני [שלהן נובע] מתוך חולשה פנימית" (אגרות, כרך ד, עמ' י-יב).

האומות, לטענת הרב קוק, סובלות ממבנה משפחה בעייתי, הגורם בסופו של דבר לאומללות של כל הפרטים בו. לעומת זאת, בישראל "המשפחה שלנו היא [...] קדושה בצורה הרבה יותר עמוקה [...] וזהו היסוד של אשרה וכבודה של האשה בישראל". המשפחה בקרב אומות העולם אינה עומדת במרכז האומה. ממילא הם אינם נרתעים משינוי מבנה המשפחה. ואולם כל השינויים נובעים בסופו של דבר מ"מעמדן האמלל של הנשים ההמוניות אצל העמים האלה". אילו המצב המשפחתי היה הרמוני לא הייתה עולה הדרישה לשינויים כאלה מצד הנשים ואנשי המדע והמוסר. אותן "זכויות" לנשים עלולות רק "לקלקל את שלום הבית" וכתוצאה מכך יהיה בהכרח "רקבון גדול באחרית לחיים המדיניים והלאומיים". איננו זקוקים לכך. "אנחנו לא ירדנו ולא נרד למעמד כזה, ולא נרצה לראות את אחיותינו במעמד ירוד כזה". השוויון רק יזרע מחלוקות פנימיות במשפחה על כל הניוון התרבותי הכרוך בכך (שם, עמ' נ-נג).

נראה כי בסוגיה הזאת הביע הרב קוק את דעתו האמיתית בלא שהושפעה מהחלטה פוליטית כלשהי. אם הייתה זו תשובה פוליטית, כלל לא ברור שהייתה נבונה. החרדים לא התרשמו מתשובתו - לשורותיהם הוא לא התקבל. תנועת המזרחי קיבלה את עמדתו באופן מסויג, ובסופו של דבר דחתה אותה. היישוב הציוני החילוני לא היה מוכן בשום אופן לקבל את התכתיב הדתי, ואכן המערכת הפוליטית קיימה בחירות שוויוניות על אפם וחמתם של הדתיים, תוך דחיית כל הצעות הפשרה וההשהיות מצד הציבור הדתי. בסופו של דבר אילצו שיקולי החיים את החברה הדתית - על כל פלגיה - לאפשר לנשים להצביע, שהרי אם לא כן היה מצטמצם לחצי כוחם האלקטורלי.

החילוניים היו מזועזעים מעמדתו של הרב קוק בעניין הזה. הם ראו בה חשכה תרבותית, ופשוט התעלמו ממנה. ז'בוטינסקי טען כלפי הרב קוק בהקשר הזה כי הוא "אקסטרן בעל השכלה מעוקלת [מעוכלת] למחצה". תגובות נזעמות נשמעו מהחוגים השונים של היישוב החלוצי. הרב יהודה לייב מימון (פישמן), מראשי המזרחי, דרש, לאחר שהרב קוק נתן את תשובתו, להבחין בין תפקידי הפוליטיקאים לתפקידי הרבנים. לטענתו, מוטב כי "בענייני איסור והיתר [...] נשאל את הרבנים. אבל בענייני החיים שבשוק עליהם לשאול אותנו"(דאר היום, ח באייר תר"ף, 19.4.1920).

במכתב לאחיו כתב הרב קוק כי תשובתו ניתנה על שאלה שנשאל, ו"כשנשאלתי מצאתי לי לחובה להודיע טהרת דעתי". ואולם, ציין, גם אם המגמה היא של בחירות מעורבות, לא תשתנה דעתו. "וברי לי שיבואו ימים והכל יכירו את עומק הצדק, כי ישראל צריך שיבנה את מדינתו מתוך ביתו ומשפחתו פנימה והדברים עתיקים" (אגרות, ד, עמ' מט).

אמנם בנושא הזה הצטייר הרב קוק כבעל עמדה לא פופולרית, ואף שובניסטית, אולם לשיטתו דבריו נבעו באופן טבעי ממשנתו ההגותית וההלכתית. התבוננותו במציאוּת לא הייתה "בעיניים יחפות". מושגים של "צניעות" והבחנה עמוקה בין "גבר" ל"אישה" לא כדמויות ריאליות אלא כדמויות אידאליות – הם, לשיטתו, המפתח להבנה נכונה של המציאוּת. ההבחנה הזאת היא גם המפתח לפסיקה בדבר דרכי ההתנהגות הנאותות של האישה בעולם וטיבם של גדרי הצניעוּת הנדרשים. זהו המקור לקריאתו נגד "מפלצת [תחרות] מלכת היופי" שהיא חלק "מתוך הבולמוס של 'נהיה ככל הגוים' [...] שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו" (כרוזי ראיה, עמ' 93). זה גם המקור לעמדתו בעניין גבולות יכולתה של האישה להשתלב בחיי העשייה, בלימוד התורה וכדומה. על-פי גישתו של הרב קוק, המציאות נגזרת מהתמונה האידאלית העומדת ביסוד הכול. לא ניתן להבין את האומה הישראלית ואת ההיסטוריה שלה אם לא מבינים את האידאות המניעות את האומה הזאת וסוללות את דרכה.

על-פי ההיגיון הזה, ההבחנה בין גברים לנשים עמוקה ומוחלטת. הנשים פטורות ממצוות רבות וגם אינן חייבות במצוות לימוד התורה בשל המבנה הנפש שלהן. "מדת הנפש זורחת בהן", כתב ביומנו, ו"על כן רשמי הקודש קבועים בהן". די במספר קטן של מצוות כדי להשביע את רוחן, מה שלא אפשרי לגבר הזקוק לעשייה רבה כדי להגיע לרמתן. הגברים "עלולים הם מאד לירידות, כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחית רוח של תורה" (שמונה קבצים, מחברת א, פסקה תכא). "התכונה של הגבר היא בנויה לבוא לאשרו על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי [ולעומת זאת], התכונה של האשה היא בנויה להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים". עתה, לדעת הרב קוק, ניתן להבין את דברי חז"ל: "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תִפְלוּת". והוא המשיך והבהיר: "כל קלקולי החיים באים [או] [...] רבים מהם מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבש". בסופו של דבר הבלבול הזה עתיד להיעלם. גם אומות העולם עתידות להבין את הטעות בכך (שם, מחברת א, פסקה תקיד). כל ניסיון להכניס את הנשים והגברים לתחומי חשיבה לא להם יגרום רק לעיוותים והם יֵלכו ויתפתחו. ביטוי לכך נמצא במכתב, שמעולם לא הופיע בדפוס, שכתב הרב קוק לבנו ולבתו הבכורה פרידה חנה (ב' בשבט תרס"ז); זה המכתב הארוך והמהותי ביותר המופנה לבתו שהייתה באותה עת מאורסת לישראל רבינוביץ. במכתב הבהיר לבתו את ההבדלים בין המינים. לא בכדי כתב לפרידה ולא ליתר בנותיו (אם כי גם כאן חש צורך לכסות זאת בפנייה משותפת לה ולצבי יהודה). פרידה נמשכה ללימודים, וממכתבים אחרים (מב' בכסלֵו תר"ף) עולה כי עודדה את אחותה בתיה ללמוד ולשמוע שיעורים. ואולם פרידה לא מצאה מסגרת מתאימה ולא תמיכה בשאיפותיה. הרב קוק כתב לה את המכתב הזה שכן ביקש לרצותה, ולכן טרח להסביר לה את תפיסתו בעניין ההבחנה בין גבר לאישה. לטענתו, ההבחנה אינה מובנת על-ידי השכל הפשוט. "ההבדל, בתי היקרה, העיקרי שבין הנפשות של האשה והאיש, הוא רק ביחס אל צורך הלימודים. הספרים אינם מצד עצמם מזון טבעי לרוח האדם [...] הטובים [שבספרים] [...] [הם] סמי מרפא לאדם שכבר נחלה משנות קדם". לעומת זאת, "הרגש הפנימי הבריא, היוצא בטבעו הטהור על ידי חינוך בלתי נשחת צריך הוא ללמד את האדם מה שיש בו די". החינוך התרבותי, הספרותי והאינטלקטואלי הוא תוצאה של חטא וירידה.

מצב האדם כיום, תיאר הרב קוק בהמשך מכתבו - ובדבריו ניכרה השפעת הספר אמיל של ז'ן ז'ק רוסו - הוא ש"ירדנו אמנם הרבה, נתעוותו המעשים, ונתדלדלו החיים". החולי החומרי תוקף את בני-האדם ולכן קשה להם לנהל את חייהם כראוי והם נדרשים ל"רופאים ורפואות מלומדות מן הספרים". כך הגענו ל"מצב האומלל" [ש]אנו מוכרחים לכלא את ילדינו האהובים, משחר טל ילדותם, שעות רבות בכל יום בחדרים בבתי ספר, לקשרם אל הספרים ואל האותיות, כמו שאנו מוכרחים להכניס את החולים אל חדרי המשכב ואל תאי השמירה הקשים של הרפואה הלימודית". כל זה נכון ביחס לעולם הגברים. לא כך ביחס לנשים: "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, שחנן את האשה בינה יתרה מן האיש על ידי מה שחושה הביתי הוא יותר עמוק אף על פי שמצד זה דוקא אינו כל כך מתרחב כלפי חוץ". האישה נמצאת ברובד אחר של המציאוּת. אין היא נזקקת לכל מערכות הלימוד וההשכלה התומכות בגבר. "אין תועלת לאשת חיל להיות צופיה הליכות עולם של שרים ומלכים ובמלחמותיהם האכזריות, שהם הוסיפו גם כן פרקים רבים בספרים". התערבות בעולם גברי כזה רק עלולה להשחיתה:

ובמדה לא מועטת להכניס ברוחם זוהמא על רצח ושנאת הבריות שמביא להחשיך את זוהר החיים. אשת חיל פטורה היא מכל הקטסטרופה הזאת, היא נוצרה כדי להיות צופיה הליכות ביתה לפרש כפה לדל ואביון, להלביש ביתה שני [...] ואלה המעשים יפים הם נעימים הם וריח לבנון ואידיאליות קדושה וטבעית ומקיפם מכל צד".

במצב האידאלי כל התכונות הפוטנציאליות יכולות להתממש אצל האישה בלי "שום למוד כלל". ואולם עם נפילת הדורות, יותר ויותר נזקקות הנשים ללימודים. ובכל זאת, אסור לאישה להחליף את עולמה עם זה של הגבר:

חלילה לה לבת עדינה הנועדת להיות אשת חיל באמת וביותר בת ישראל [...] להחליף את עולמה החי על הספרים, את המזון על סמי המרפא [...] המהומה האירופית שכלאה גם כן את הבנות בכלא דמתקרי בית הספר [...] גורמת היא לגדל דורות חלשים ברוח.

מצב זה גורם לכך שהאישה "שוכחת את ערכה", והוריה משום מה "מבקשים רק דוקא ללמדה, כמובן בקביעות, לקשרה אל החדר, אל בית המרפא, אל הספר, הרי הוא כאילו מלמדה תִפלוּת. כשם שיש הפרדה בין ישראל ואומות העולם, טען הרב קוק, כך יש הפרדה בין נשים לגברים, ובשני המקרים ההבחנה צומחת באופן אינהרנטי מתוך משנתו. לא כל תופעה באומות העולם היא חיובית, אולם בסופו של דבר יתאים העולם את מעשיו לתורת ישראל. הכול תלוי במידת ההתחברות של ישראל אל מקורות התורה וביישומם בארץ-ישראל.