החלום והמציאוּת : מאבקים, בדידות וצער : ועדת חקירה

הבריטים מינו ועדת חקירה (בראשות השופט וולטר שאו) שתבחן את המאורעות, וזו הגיעה לארץ ב- 24 באוקטובר 1929. הרב קוק היה אחד מן העדים שזומנו לוועדה הזאת. הוא ויתר על ההצעה למסור את העדות בביתו מכיוון שהיה מעוניין שדבריו ייאמרו בפומבי. את עדותו החל למסור ביום ו', 1 בדצמבר 1929, בתשע בבוקר. עדותו נמשכה שש שעות. הרב קוק התבקש להציג ראיות לכך שתפילת היהודים ליד הכותל היא מנהג עתיק יומין. הוא סירב. אמנם היו בידיו חומרים שונים בעניין הזה, אולם סבר כי הדרישה מעליבה ולא היה מוכן להתמקח כרוכל בשוק על זכותם של היהודים להתפלל שם. הוועד הלאומי קיבל את דעתו, וההוכחות לא הוגשו לבריטים. במקום זאת הוא דיבר על טיבה של הגאולה; על מועד בניינו של בית המקדש; על ההימנעות, מנימוקים הלכתיים, מעלייה להר הבית עד בוא המשיח; ועל חשיבותו הרבה של הכותל המערבי לעם היהודי. הכותל, הסביר, כה מקודש עד כי אין צורך להביא ראיות לקשר אליו. לעולם לא נוכל לוותר על בעלותנו עליו, ושום ועדה בין-לאומית לא תגרום לכך. בשלב מסוים קם הרב קוק מדוכן העדים ומחה על התעקשותם של חברי הוועדה לעסוק בפרטים חסרי חשיבות - למשל, אורך השופר שבו תוקעים בתפילת יום הכיפורים - כאשר כמה שבועות קודם לכן נרצחו יהודים חפים מפשע בכל ארץ-ישראל. הוא חזר על הצעתו לרכוש את אדמות הווקף של החצרות שמסביב לכותל.

יחסו של הרב קוק לבריטים היה אמביוולנטי. מצד אחד נתפסה בעיניו בריטניה כאומה נאורה, "נס התרבות", המכירה בצדק האלוהי של הציונות, הכרה שבאה לידי ביטוי בהצהרת בלפור; אומה, שלראשיה העניק בהוקרה ספר תורה באדר א' תרפ"א, שלמען שלום מלכהּ חיבר תפילה בא' בטבת תרפ"ט וממנה קיבל אותות כבוד והוקרה. מצד אחר גילתה בריטניה אטימוּת - פִרסמה את "הספר הלבן" שאותו כינה ב- 1930 "יד רשעה, לשון תרמית [...] בגידה גדולה" (זרעים [כתב-עת שהוצא על-ידי בני עקיבא], תרצ"ז, ג); ובשתיקתה גרמה למתחים ואִפשרה את הפרעות בנוגע לכותל. יחסה השלילי של בריטניה עורר בו "יגון וכאב נעכר [לנוכח] רשמי קטנות המוח ואטימת ההרגשה" הנובעות מאיזו תפיסת "איזון קדוש" ששווים בעיניו כ"קליפת השום" (מאמרי הראי"ה,עמ' 357-356).

בתגובה לשאלתו של אחד מחברי הוועדה הביע הרב קוק את אכזבתו: "היה פעם מלך אנגלי אשר תרגם את התהלים שלנו לאנגלית. בימינו תחת שלטון בריטי, שודדים שרפו את ספרי התהלים במקום היותר קדוש ליהודים". איננו צריכים כתב בעלוּת על הכותל, הבהיר הרב, זהו "'כותל הדמעות' על שם דמעות ישראל הנשפכות שם זה אלפי שנים". העובדה הזאת מקנה לישראל בעלות שהיא "מושכל ראשון, וכל הוכחה משפטית יכולה רק לטשטש את הזכות הגדולה הזאת" (שם, עמ' 459).

על אף מאמציו, המלצותיה של הוועדה לגבי היישוב היהודי לא היו חיוביות. הוועדה סברה כי יש להגביל את העלייה היהודית ולהפסיק את רכישת הקרקעות, במוסד המחוקק בארץ צריך להיות רוב ערבי וכן יש לבטל את סמכויותיה של ההסתדרות הציונית. ב- 22 באוגוסט הגיש ג'ון הופ סימפסון דו"ח בעניין ההתיישבות היהודית. מסקנתו הייתה כי יש להגביל את העלייה לארץ, וכך נוצרה התשתית לפרסומו של "הספר הלבן" השני של פספילד (אוקטובר 1930).