חוקי הגזע נעשים חוקי המדינה

בשנת 1935, בד בבד עם התבססות שלטונו של היטלר בגרמניה, ניכרה מגמה של הקצנה ביחס אל היהודים. על יהודים נאסר להיכנס למקומות בילוי - למסעדות, בתי קולנוע, מלונות ואתרי נופש. מקומות בילוי אלו הכריזו בשלטים בולטים ובמודעות בעיתונים כי היהודים אינם רצויים בהם. בכמה מקומות הודבקו מדבקות על גבם של אזרחים גרמנים שרכשו מוצרים אצל יהודים, ועליהן היה כתוב: "אני בוגד בעמי, כרגע קניתי אצל יהודי". מעשי אלימות הופנו נגד זוגות מעורבים: הם הותקפו וצולמו - ותמונותיהם הוצגו מעל דפי העיתון האנטישמי דֵר שטירמר. נידוי היהודים החריף כאשר ביוני 1935 אסר החוק על היהודים לשרת בצבא הגרמני - הוֶורְמָאכְט.

רמיסת זכויות היהודים הגיע לשיאה בכנס המפלגה הנאצית בעיר נירנברג בספטמבר 1935, ובו אושרו חוקי נירנברג:

א. חוק אזרחות הרייך: הִפְלָה בין אזרח הרייך לבין נתין. החוק קבע כי רק אזרח הרייך זכאי לזכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, וכי רק בעל דם גרמני יכול להיות אזרח הרייך. בעקבות קביעה זו נשללו זכויות האזרח מן היהודים.

ב. "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני": נועד להבטיח את ההפרדה בין יהודים לגרמנים, ולשמור על "טוהר הדם" של העם הגרמני הארי. לכן אסר נישואין ויחסים מחוץ לנישואין בין יהודים לבין בעלי דם גרמני. כדי לֶאֱכוֹף את החוק חדר המשטר הנאצי לחיי הפרט - זוגות רבים נאלצו להיפרד, והמסגרת המשפחתית של רבים נהרסה או שהמשיכה להתקיים תחת עֲנָנָה כבדה של חששות ומתיחויות.

לאחר פרסום החוקים, פורסמו גם תקנות להבהרת נושאים מסוימים בחוקים. ב- 14 בנובמבר 1935 פורסמה "תקנה לחוק האזרחות", שהבהירה מיהו יהודי בעיני הנאצים. נקבע כי "יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים שהם יהודים גמורים לפי גזעם". ליהודי נחשב גם מי שמוצאו משני סבים יהודים מלאים ואשר בעת פרסום החוק השתייך לקהילה היהודית או הצטרף אליה אחר כך - או אם היה נשוי ליהודי. נקבעו גם דרגות נוספות של "בני תערובת" - יהודים למחצה וְלִרְבִיעַ. כלומר, ליהודים נחשבו גם מי שהמירו את דתם, וזאת בשל השתייכות סביהם או הוריהם לקהילה היהודית.

לאחר שאושרו חוקים אלו, אמר היטלר כי "משמעותם תוכר בכל היקפה רק בעוד מאות רבות של שנים". חוקי נירנברג שמו קץ באופן רשמי לשוויון האזרחי שהאמנציפציה העניקה ליהודי גרמניה. על פי חוקים אלו, ניטלו זכויות האזרח מכל מי שהוגדרו יהודים על פי החוק, ולאור זאת וכך ניטלה מהם ההגנה החוקית והמשפטית. למעשה, העניקו חוקי נירנברג תוקף לעיקרון הגזעני שהנחה את האידאולוגיה של המפלגה הנאצית והיוו את הבסיס לתחיקה האנטי-יהודית של המדינה הנאצית. יש לציין כי ההידרדרות במעמד האזרחי של יהודי גרמניה - שלילת זכויותיהם הפוליטיות ואיסור נישואי תערובת מתוך תפיסה גזענית - החלה עוד לפני פרסום חוקי נירנברג; אבל רק עם פרסומם קיבלו האיסורים הללו תוקף חוקי.

אולימפיאדת ברלין 1936: רגיעה זמנית במדיניות הגזענית

רגיעה זמנית ביחס הַמַפְלֶה יהודים חלה במהלך שנת 1936, לרגל המשחקים האולימפיים בברלין. הוועד האולימפי אישר את קיום המשחקים בברלין, בתנאי שלא יהיה בהם שום מעשה אפליה של יהודים או של ספורטאים אחרים כדי לא לפגוע באחדות האולימפית. משום כך הוזמנו להשתתף בנבחרת האולימפית הגרמנית לתקופת האולימפיאדה שני ספורטאים שהיגרו מגרמניה - הסייפת הלנה מָאיֵיר (זכתה במדליית כסף) ושחקן ההוקי קֶרַח רודי בָּאל - למרות חוקי נירנברג, שלפיהם היו שני הספורטאים האלה רק "חצי יהודים".

היטלר הבין כי האולימפיאדה ככינוס בינלאומי יכולה לסייע להכרה חוקית בינלאומית במשטר הנאצי, ולכן נעשתה האולימפיאדה לאירוע תעמולתי חשוב. מבחינה תעמולתית ניצל המשטר הנאצי את האולימפיאדה כאירוע שעשוי למַתֵן את ההתנגדות בדעת הקהל העולמית למדיניות הגזענית של גרמניה. משום כך הורה היטלר להתיר לארגוני הספורט היהודיים לפעול עד לסיום האולימפיאדה. לדבריו: "כל הגבלה של אימוניהם והכנותיהם של איגודי ספורט יהודיים [...] עלולה להביא תוצאות בלתי נעימות, בייחוד בתחום מדיניות החוץ של הרייך." אף על פי כן הצליחו מארגני המשחקים למנוע את השתתפותם של קבוצות ספורטאים יהודים מגרמניה במשחקים עצמם. במהלך משחקי האולימפיאדה נעלמו ממרכזי הערים ומאתרי התיירות השלטים שאסרו כניסת יהודים למקומות ציבוריים.

לחלקים נוספים של המאמר:
תמונת מצב: היהודים בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון
1933 - 1934: צעדים ראשונים
1935: חקיקה גזענית ברוח האידאולוגיה הנאצית (פריט זה)
1937 - 1939: הקצנה ברדיפת היהודים
יהודי גרמניה בימי המשבר
תגובות למצוקת יהודי גרמניה