לקשר בין התפוצה היהודית לארץ ישראל יש כמובן רקע היסטורי של אלפי שנים. אולם ימי הקשר בין שני חלקי העם – שאמונים עליו במידה רבה ארגונים מודרניים ממוסדים, שהם רכיב חיוני בממשל העם היהודי ועומדים במרכז הדיון כאן – הם רק כימי היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית. כדי להבין לאשורו את המצב הנוכחי של הממשל היהודי ושל יחסי ישראל והתפוצה יש צורך לבחון את ההיסטוריה רבת הימים של העם היהודי. אך מכיוון שמוקד העניין בספר זה הוא המצב בראשית המאה ה-21, תוצג כאן סקירה קצרה מאוד של התפתחות קשר זה רק מאז הקמת מדינת ישראל.

מטרה אחת היא לברר את הבסיסים האידיאולוגיים שעיצבו את העמדות ואת המעשים של התנועה הציונית, של ממשלות ישראל, של הסוכנות היהודית ושל ארגונים אחרים שהיו מעורבים בקשרים עם התפוצה היהודית. מטרה נוספת היא לבחון את הפער בין העמדות המוצהרות של המוסדות האלה לבין המציאות המורכבת והבעייתית של יחסי ישראל והתפוצה כפי שהם קיימים בפועל. בהמשך תיבחנה גם מוסדות הציבור הישראלי כלפי התפוצה היהודית.

יש לומר כי ההתייחסות כאן היא להתפתחויות בשתי תקופות קודמות לתחילת המאה ה-21: התקופה הראשונה היא זו שבין הקמת המדינה לסוף שנות השישים של המאה ה-20; התקופה השנייה היא מתחילת שנות השבעים עד ראשית שנות התשעים של המאה ה-20. הצידוק האנליטי לתיקוף הזה ולעיסוק המובחן בתקופות האלה הוא העובדה שבמשך 57 השנים האחרונות התחוללו בהדרגה שני שינויים מערכתיים מובהקים ומשמעותיים ביחסי ישראל והתפוצה היהודית. במילים אחרות, את כל התקופה מהקמת המדינה ועד עתה צריך לחלק לשלוש תקופות משנה. מדינת ישראל והתפוצה היהודית נמצאות עכשיו בתקופה השלישית.

מקובל לחשוב שרוב היהודים הישראלים ורוב ממשלות ישראל העלו תמיד על ראש דאגתם את התפוצה היהודית, בייחוד קהילות יהודיות במצוקה כמו הקהילות היהודיות בארצות הערביות, הקהילה בברית המועצות לשעבר או קהילת יהודי אתיופיה. במבט לאחור נראה שרוב המשקיפים קיבלו את הקביעה שהישראלים וממשלות ישראל חפצו לחזק את התפוצה, להבטיח את המשכיותה, לפתח את קשריה עם מדינת ישראל, לבוא לעזרתן של קהילות יהודיות במצוקה ולהבטיח את האינטרסים של התפוצה.

לעומת זאת כאשר נבדקות היטב עמדות היהודים הישראלים והממשלות הישראליות לדורותיהן מתגלה תמונה שונה מזו המקובלת על משקיפים יהודים ולא יהודים, בכללם חסידי המיתוס של "זקני ציון". כאשר יחסי ישראל והתפוצה נבחנים בגישה ביקורתית, מתגלים עמימות רבה, שינויי גישה ודגשים שונים ולא מוסברים היטב, אינטרסים ישראליים עדיפים, דו-פרצופיות ושיקולים ארגוניים ואישיים של המעורבים (Liebman 1977; Sandler and Elazar 1998; Vital 1990).

את התקופה הראשונה הנבחנת כאן ביחסי ישראל הממוסדת והתפוצה היהודית – מסוף שנות הארבעים עד ראשית שנות השבעים של המאה ה-20 – אפשר לכנות "התקופה של שלילת הגולה". בתקופה זו היתה הגישה הכללית המוצהרת של קברניטי המדינה גישה שדגלה בשלילת הגולה, בהדגשת חיוניות העלייה לישראל ובשניות באשר ליחסי ישראל והתפוצה. הרכיב הראשון בגישה הזאת – רכיב שלילת הגולה – לווה בבוז גלוי ומוסתר כלפי יהודי התפוצה, והוא אפיין את קברניטי התנועה הציונית מראשיתה ואחר כך את קברניטי היישוב היהודי בארץ ישראל. במסגרת המשכיות האידיאולוגיה של האבות המייסדים של מדינת ישראל היה זה רכיב מרכזי בעמדת המנהיגים, הקברניטים והפוליטיקאים הישראלים גם אחרי הקמת המדינה (הורוביץ וליסק 1977). תוצאות מלחמת 1956 ומלחמת 1967 רק חיזקו את התפיסה הזאת.

עד סוף שנות השישים, ובפרט לאחר מה שנראה בזמנו כניצחון הישראלי המכריע שהושג במלחמת1967, רוב הקברניטים הציונים והישראלים, רוב המקצוענים הישראלים ורוב הציבור הישראלי שללו את הגלות וראו בישראל את המרכז הבלעדי של העם היהודי. כך הם גם הציגו בפומבי את המדינה במגעים עם מנהיגי מדינות אחרות וקהילות התפוצה היהודית. ברוח זו ובלא התלהבות יתרה, ובמידה רבה רק מהשפה ולחוץ, נהגו הקברניטים הישראלים להודות על התרומות החשובות של יהודי התפוצה להקמת המדינה ועל הסיוע שהעניקו לה בשנים הראשונות לאחר הקמתה. בפועל הם הדגישו בתקופה הראשונה ההיא שוב ושוב כמה עניינים: את החשיבות העליונה של העמדה הציונית הארץ ישראלוצנטרית, ואחר כך את העמדה הישראלוצנטרית, שמקורה עוד בתקופת היישוב; את חשיבות מגילת העצמאות כמסמך מכונן לא רק של המדינה אלא גם של העם היהודי כולו; את תרומת מלחמת העצמאות להפיכת היהודים לעם מנצח ומוכר, שיוכל לא רק לעמוד לצד יהודי התפוצות אלא גם לבוא להצלתם; את העלייה הגדולה, שסימנה את הפיכתה של ישראל לגורם המרכזי בעם היהודי; את ראשית הצמיחה הכלכלית של ישראל; את התקוות הכלליות הגדולות לעתיד טוב יותר של ישראל, ובעקבות זאת גם של העם היהודי כולו. בכל העניינים האלה ניכר מאמץ מודע לקבוע את ישראל כמרכז העיקרי של העם היהודי ולהמשיך במסורת הציונית של שלילת הגולה. עם זאת, בין השיטין, ניכרה לעתים גם שניות מסוימת ביחסה של האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית היהודית הישראלית לתפוצה היהודית. לראשונה נראה כי דרכם של הקברניטים הישראלים דאז בתחום קביעת מדינת ישראל כמרכז העם היהודי תצלח. יתר על כן, נראה היה כי מדינת ישראל תוכל "למשול" בעם היהודי. תגובתם של יהודים רבים בתפוצה ושל קברניטי הקהילות והמקצוענים שם, שתרמו להצלחת היישוב להקים מדינה ולבססה מבחינה כלכלית, נעה בין הנכונות לשקול מחדש את העמדות השליליות או המסתייגות הקודמות בקשר ליחסי ישראל והתפוצה – זו היתה למשל עמדת הוועד היהודי האמריקני וארגונים לא ציוניים אחרים – לבין הקבלה המוחלטת של מדינת ישראל כגורם המרכזי בעם היהודי. זו האחרונה היתה כמובן עמדתם של הארגונים הציוניים ושל שלוחות המפלגות הציוניות הישראליות בתפוצה.

לנכונותם הזמנית של מגזרים, של ארגונים מסוימים ושל פרטים בתפוצה לקבל את מדינת ישראל כגורס המרכזי בעם היהודי כולו היו משמעויות מעשיות וחומריות: נכונות לגייס ולהזרים לישראל משאבים אנושיים וכלכליים ונכונות להעניק סיוע פוליטי ודיפלומטי לישראל. בכל זאת הסיוע הכספי לישראל גדל גידול של ממש רק במשך מלחמת 1956 ואחריה (Sheffer 1986).

מעמדה של ישראל כגורם המרכזי בעם היהודי התחזק עם הניצחון במלחמה זו, ובעיקר עם הניצחון הצבאי המרשים במלחמת 1967.

עם זאת יש להדגיש כי אף שקבוצות מסוימות וארגונים מסוימים בתפוצה היהודית הכירו במעמדה הבכיר של ישראל בעם היהודי, גישתם לא היתה נחלת כל יהודי התפוצה. מי שקיבל את התפיסה הזאת היו בעיקר חברי הארגונים הציוניים והפרו-ציוניים, שקיימו קשרים עם יחידים, עם משפחות, עם קבוצות רחבות ועם מוסדות וארגונים ביישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

אולם התומכים בישראל לא היו אז רוב בתפוצה. אף על פי שמספרם עלה בעקבות מלחמת העולם השנייה, השואה והקמת מדינת ישראל, הם נותרו מיעוט בעם היהודי. זאת ועוד, קברניטי הארגונים הלא ציוניים, בעיקר בארצות הברית, ניסו להבטיח, בין היתר באמצעות הסכם בן-גוריון-בלאושטיין שנזכר לעיל, שישראל לא תתערב בעניינים הפנימיים של התפוצה היהודית. השניים חתמו על ההסכם המפורש הזה כדי למנוע דילמות קשות בעניין נאמנות יהודי התפוצה למדינות מושבם ובשל הדאגה למצב קהילות התפוצה עצמן. אבל, בהסכם הזה היה רמז גם לדחיית הגישה שישראל היתה ותהיה מרכז העם היהודי.

כאשר הזיכרונות הקשים על השואה החלו להיטשטש בהדרגה, בעיקר אצל חברי התפוצה הצעירים יותר כאשר נמחה רושם הניצחונות הצבאיים הישראליים במלחמות 1948, 1956 ו-1967. וכאשר התחזקה הביקורת שהושמעה מפי חוגים רחבים על הכיבוש הישראלי המתמשך בסיני, בגולן, ברצועת עזה, ביהודה ובשומרון, התחיל להתברר לקברניטים הישראלים שהחל תהליך של שינוי בעמדת התפוצה היהודית כלפי מדינת ישראל. התוצאה היתה שבקרב כמה מהקברניטים, אבל לא בקרב מי שכונו הציונים המקצועיים, האנשים שעיקר עיסוקם ופרנסתם קשורים ליחסי ישראל והתפוצה, התחזקה תחושת השניות כלפי מרכזיות מדינת ישראל בעם היהודי וכלפי זכותה ויכולתה להתערב בענייני הקהילות היהודיות בתפוצה. למעשה, תחושת השניות הזאת, שלא היתה מקרית, ליוותה מנהיגים ישראלים כמו דוד בן-גוריון ומשה שרת עוד מימי היישוב היהודי בארץ ישראל והשואה. נראה שהיא היתה דרך המילוט שלהם מהכרעה חדה בין שלילת הגולה-התפוצה והכרזה חד-משמעית על מרכזיותה של ישראל לבין ההכרה באינטרסים העצמיים של התפוצה היהודית, שלא תאמו תמיד את האינטרסים של מדינת ישראל. גם אם כמה מהמנהיגים הפוליטיים הישראלים, כמו בן-גוריון, לוי אשכול וגולדה מאיר, היו מודעים להתפתחות הזאת, לא קיבלו הקברניטים הציונים המתנדבים והמקצוענים את השינוי הזה, ולכן מבחינת המדיניות שהם קבעו וההחלטות שהם קיבלו הם המשיכו להתנהג כמימים ימימה.

לתחושת השניות הזאת, שהלכה והתחזקה, היה מקור עמוק נוסף – הקושי להגדיר את זהותה של התפוצה היהודית, את מהותה, את מעמדה ואת תפקידיה. השאלות העיקריות שמעולם לא היו ברורות די צורכן לקברניטים בישראל היו קשורות למהותה של הזהות היהודית. הם התחבטו בשאלה אם היהודים מחוץ למולדת הם "גלות" או "תפוצה נורמלית", "תפוצה ייחודית" או תפוצה דומה לתפוצות אתניות-לאומיות אחרות. תמיהות דומות התעוררו בקשר ליכולת התפוצה לשמור על המשכיות קיומה ולמנוע את היעלמותה.

נשאלה גם שאלת אם נכון שהתפוצה תשרת את ישראל או שמא ישראל היא המחויבת לשרת את התפוצה; דובר על נאמנות התפוצה לישראל ועוד. כפי שאפשר היה לצפות, לא רק הקברניטים בישראל התחבטו בסוגיות האלה; גם קברניטי התפוצה היהודית היו חלוקים בעמדותיהם באותן סוגיות (Sachar 1976).

העמדות הבעייתיות האלה, קרי ההדגשה הפומבית והנחרצת למדי של שלילת הגולה מחד גיסא ושל מרכזיות ישראל מאידך גיסא וההכרה בלב ולב באוטונומיה של קהילות התפוצה, התבטאו בבהירות בהצהרות שהשמיעו בן-גוריון ותומכיו בעת הוויכוחים על מעמד ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. בוויכוחים האלה היו מעורבים יהודים ישראלים "מן השורה", ממשלת ישראל, יהודים "מן השורה" בתפוצה, התנועה הציונית ותנועות וארגונים לא ציונים, בייחוד בארצות הברית. בעוד שבן-גוריון ותומכיו במפא"י התנגדו עקרונית לתביעה להעניק לתנועה הציונית ולסוכנות היהודית מעמד של נציגים יחידים של העם היהודי בכל הקשור לישראל ולמדינות זרות וארגונים בינלאומיים – הם ביקשו כמובן להעביר את האחריות לטיפול בנושא הזה לממשלת ישראל – הרי למעשה לא היתה להם אפשרות אלא להתפשר ולקבל הסדר אחר.

ואכן, על פי החוק שנחקק בשנת 1952 בדבר "מעמד ההסתדרות הציונית העולמית-הסוכנות היהודית" ועל פי האמנה משנת 1954, שנחתמה בידי ממשלת ישראל והוועד הפועל (ה"אקזקוטיבי") של ההסתדרות הציונית העולמית, המשיכו ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לשמש, כביכול, מוסדות הממשל העיקריים בישראל בכל מה שקשור לתפוצה. אלה היו בעלי היכולת לקבוע מדיניות, ושימשו נציגי ישראל בתפוצה ונציגי התפוצה בישראל. אולם הלכה למעשה הפכו ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לכלי בידי המפלגה השלטת בישראל – מפא"י – בידי המפלגות השותפות בקואליציה, ולמעשה בידי ממשלות ישראל.

בדיונים שהתנהלו בין ממשלת ישראל וראשי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית הוסכם שתחומי הפעולה של שני המוסדות הוותיקים, ובייחוד של הסוכנות היהודים, יכללו סיוע לפיתוח ישראל, התיישבות, עלייה, קליטת עולים ותיאום הפעולה עם ארגוני התפוצה בתחומים האלה. בפועל הפקידו החוק משנת 1952 והאמנה משנת 1954 בידי התנועה הציונית, ובעיקר בידי הסוכנות היהודית, את תפקיד הצלת היהודים בתפוצה ואחר כך את רווחתם בישראל, וכן את העיסוק בפיתוח מדינת ישראל. בגלל ההתנגדות, בייחוד של בן-גוריון, לתפקידם של מנהיגים ציונים ותיקים, דעתנים ופעלתנים, כמו נחום גולדמן ואבא הילל סילבר, העדיפה ממשלת ישראל כשותפה בכירה את הסוכנות היהודית ולא את ההסתדרות הציונית. בהתאם לכך נקבע הסדר שעל פיו כספי התרומות שנאספו בתפוצה והיו מיועדים לישראל יוזרמו דרך הסוכנות היהודית ושההסתדרות הציונית בישראל תקבל את חלקה באמצעות הסוכנות היהודית. הסדר זה היה אחת ההחלטות בעלות ההשפעה הרבה ביותר על אופי הממשל בעם היהודי, והיא מורגשת עד עצם היום הזה (Stock 1988).

אחד הביטויים המוקדמים של יחס ישראל ה"רשמית" לתפוצה היהודית היה ניסוחם וסידורם של העקרונות המנחים את יעדי מדיניות החוץ של מדינת ישראל, שאושרו בכנסת במארס 1949 וכללו: נאמנות לאמנת האו"ם והפגנת ידידות כלפי כל המדינות שוחרות השלום, בייחוד ארצות הברית; מאמצים להשיג הסכם ישראלי-ערבי המכוון לשיתוף פעולה חברתי, פוליטי וכלכלי בהתאם לעקרונות אמנם האו"ם; תמיכה בכל האמצעים שיגבירו את השלום ואת זכויות האדם בעולם כולו; עמידה על זכותם של כל היהודים להגר מהמדינות המארחות שלהם לישראל; הגנה על עצמאותה של מדינת ישראל ועל ריבונותה. על פי הדירוג הזה נושא יחסי ישראל והתפוצה דורג כרביעי בסדר העדיפויות והתאים לתפיסת הממשלה, שהדגישה, כאמור, את העלייה לישראל. יש לומר כאן כי הגירת יהודים בלא מגבלות לעומת הגירת יהודים סלקטיבית לישראל היתה שנויה במחלוקת רבתי מאז הקמת המדינה.

שניות זו אפיינה לא רק את עמדות המנהיגים הפוליטיים, אלא גם את עמדותיהם של המקצוענים שמילאו תפקידים במוסדות בישראל ובשירות החוץ.

גם המקצוענים, ואולי בייחוד הם, המשיכו לייחס חשיבות ל"טיפול" בתפוצה היהודית. עם זאת הם התנהלו על פי התפיסה הישראלוצנטרית, שהיתה אופיינית בעיקר לזרם הבן-גוריוני. משמעות הגישה הזאת היתה שהמצדדים בה ניסו לקדם ולממש בראש ובראשונה את האינטרסים של ישראל, והאינטרסים הייחודיים של יהודי התפוצה דורגו כמשניים לאינטרסים של המדינה.

למבוכה ולשניות שהפגינו האבות המייסדים של מדינת ישראל כלפי התפוצה הו השפעות מרחיקות לכת על יחסי ישראל והתפוצה. יתר על כן, השניות הזאת שרירה וקיימת מאז ועד עצם היום הזה. היא תרמה לפערים בין הצהרות המנהיגים והמקצוענים לבין התנהלותם הלכה למעשה. לדוגמה, מאז ועד עתה תבעה ישראל מיהודי התפוצה, בנחישות ובעקשנות, שיעלו לישראל וציפתה מהם לסיוע כספי ולתמיכה פוליטית ודיפלומטית. בד בבד גילתה ישראל מחויבות, ואף מימשה אותם לעתים בפועל, להציל יהודים במצוקה ולסייע לקהילות יהודיות במצוקה מתוך ידיעה ברורה שיהודים אלה ימשיכו לחיות בארצות המארחות אותם.

מאז מלחמת העולם השנייה, בינם לבין עצמם ובאופן לא רשמי, חילקו הקברניטים והמקצוענים הישראלים את הקהילות היהודיות לכמה קבוצות.

מטעמים היסטוריים ברורים, התקפים גם היום, הושמה הקהילה היהודית האמריקנית בקטגוריה משל עצמה, הראשונה במדרג החשיבות של הקהילות היהודיות. בקטגוריה השנייה נכללו קהילות מבוססות ועשירות יחסית, כמו אלה שבבריטניה, בצרפת, בקנדה ובדרום אפריקה. בקטגוריה השלישית נמצאו קהילות במצוקה, כמו הקהילות במדינות ערב, בצפון אפריקה, באימפריה הסובייטית לשעבר, ובמידה מסוימת גם כמה מהקהילות במרכז אמריקה ובאמריקה הדרומית. העמדה הדו-משמעית הבסיסית באשר ליחסי ישראל והתפוצה התבטאה בכך שהישראלים פעלו על פי העיקרון שבכל מקרה לישראל יש הזכות לדרוש סיוע מהקהילות שבקטגוריות הראשונה והשנייה וכי היא נחלצת לסייע לקהילות במצוקה שבקטגוריה השלישית רק אם מצבה הביטחוני והפוליטי והתפתחותה הכלכלית מאפשרים לה לעשות זאת.

היבט חשוב אחר במערכת היחסים הסבוכה בין ישראל לבין התפוצה היה מידת המעורבות וההתערבות המעשית של ישראל בנעשה בקהילות התפוצה גם שלא בעתות מצוקה. למרות ההצהרות וההסכמים הפורמליים והבלתי פורמליים בדבר אי-התערבות ישראלית בעניינים הפנימיים של הקהילה היהודית בארצות הברית, וכמשתמע מכך גם חוסר מעורבות בנעשה בקהילות אחרות והימנעות מטפלול (מניפולציה) בנעשה בהן, לא הותוו קווים ברורים לפעולה, או לאי-פעולה, בתחומים האלה. התוויית הגבולות להתערבות, לאי-התערבות או לטפלול נותרה בידי הקברניטים והמקצוענים הישראלים הרלוונטיים לכל מקרה ובידי שותפיהם מקרב יהודי התפוצה, שהיו מעורבים במישרין במצבים של התפתחויות מיוחדות בקהילות. התוצאה היתה שבתקופות מסוימות ובנוגע להתפתחויות מסוימות היו מדינת ישראל וישראלים פרטיים מעורבים מאוד במתרחש בתפוצה, למשל בקידום מנהיגים, במינויים בארגונים יהודיים, בגיוס כספים ובקבלת החלטות על יעדי השימוש במשאבים. רק לעתים רחוקות הם נמנעו ממעורבות כזאת.

התחום השלישי שגבולות המעורבות וההתערבות נותרו בו לא מוגדרים היה תחום הגדרת הזהות בישראל ובתפוצה. לה היה ברור איזה מוסד ישראלי אמור לנהל את ההידברות בסוגיות מכריעות אלה עם "הצד שכנגד", קרי יהודי התפוצה. כן לא היה ברור לשותפים בשני הצדדים מי אמור לעשות זאת בשם יהודי התפוצה – האם אלה המנהיגים הוותיקים המתנדבים? המקצוענים בארגונים היהודיים הגדולים? מנהיגים צעירים המצויים בשלבי חיזוק מעמדם בקהילות? ואולי בכלל בני השיח הם קבוצות וארגונים קטנים? על פי התפיסה הבן-גוריונית העדיפו הישראלים לקיים מגעים עם המנהיגים הלא ציונים, שמעמדם בקהילות היה חזק ואשר עם הזמן הפכו לתומכי ישראל. בשנות החמישים של המאה ה-20 היו הארגונים החשובים ביותר בארצות הברית הוועד היהודי אמריקני, הג'וינט והדסה. ואכן, נציגי ממשלת ישראל ניהלו עמם שיח וסיג בקשר לסוגיות שהיו על סדר היום באותם ימים. דפוסי הפעולה האלה לא שינו את מעמד הארגונים היהודיים האחרים בתפוצה ואת עמדותיהם, אבל הגבירו את השניות ואת המבוכה שחשו המנהיגים והמקצוענים בתפוצה.

בדיעבד ברור כי העדפתה של ישראל לנהל את מגעיה עם התפוצה באמצעות הארגונים היהודיים המבוססים,שנבעה לא רק מהערכות בדבר חשיבותם היחסית אלא גם משיקולי נוחיות ביורוקרטית, גרמה לניכור שחשו מנהיגים אחרים שלא שותפו במגעים. הדברים אמורים בייחוד בניכור שחשו צעירים רבים, שביקשו להשתלב בפעילויות הקהילתיות ולא זכו לעידוד מצד המנהיגים והמקצוענים הוותיקים. כאמור, למרות השינויים שהתרחשו גם בישראל וגם בתפוצה נשמרו דפוסי היחסים האלה שנים רבות, וחלקם נשמרים עד ימינו אלה ממש.

לסיכום ההיבט החשוב הזה ייאמר כי בהשוואה לתקופת היישוב, הרי בתקופה שלאחר הקמת המדינה הכירו יהודים וארגונים יהודיים רבים יותר בישראל כמרכז חשוב לעם היהודי. ובכל זאת מעולם לא הייתה הכרה במרכזיותה הבלעדית של ישראל. התוצאה היתה שהתפוצה גילתה נטייה חזקה יותר לסייע לישראל, יותר משהיא גילתה עד ערב הקמת המדינה. עם זאת יהודי התפוצה ציפו, ואף תבעו מישראל, שלא תתערב בענייניהם הפנימיים. הם רצו להימנע מבעיות בתחום הרגיש מאוד של הנאמנות למדינות מושבם. עמדתם של רוב המנהיגים, הקברניטים והמקצוענים הישראלים, אשר מקורה בגישה הישראלוצנטרית המובהקת, נותרה עמדה שעיקרה שלילת הגולה, הדגשת מרכזיותה של ישראל וזכותה להיות מעורבת במתרחש בתפוצה, לתבוע ממנה סיוע רב ככל האפשר, לצמצם את השפעתם של יהודי התפוצה ולהגביל את תחומי הפעולה האוטונומית של המוסדות הלאומיים בתפוצה ובישראל. אף על פי כן ניכרה גם שניות בעמדתם של הקברניטים הישראלים, כיוון שהם לא יכלו להתעלם לחלוטין מתרומתה של התפוצה לישראל ומקריאתם של מנהיגי הארגונים היהודיים בתפוצה לסייע להם למנוע תחושות של נאמנות כפולה.

התקופה השנייה ביחסי ישראל והתפוצה היתה בין אמצע שנות השבעים לראשית שנות התשעים של המאה ה-20, וראוי לכנותה "תקופת התעייה והמעברים". לאחר מלחמת 1973 חלו שינויים של ממש הן בדימוי הקודם של מעמדה של ישראל כמרכז החשוב והבטוח של העם היהודי הן במצבו של הממשל היהודי. למרות הזעזוע העז שהמלחמה כולה והביצועים הישראליים הכושלים בראשיתה גרמו, הרי כמו בתחומים חברתיים ופוליטיים אחרים בישראל גם בתחום יחסי ישראל והתפוצה התחוללו השינויים בהדרגה ובמגמת החמרה. וכך, בתקופה זו גדל מאוד מספר יהודי התפוצה שלא קיבלו כמובנת מאליה את התפיסה בדבר מרכזיות ישראל בעם היהודי. הם הביעו במפגיע ספקות בקשר לעוצמה הישראלית וליכולתה לנצח, או לא להפסיד במלחמות עם המדינות הערביות במזרח התיכון. וחשוב לא פחות: ראשי הארגונים היהודיים החלו גם לפקפק במנהיגותה של ישראל בעם היהודי כולו, ובעיקר ביכולתה התרבותית לשמר את העם היהודי ולהביא לשגשוגו.

לפיחות במעמדה של ישראל בעיני התפוצה היהודית, ובעקבותיו לפיחות ביכולתה להתערב ולהשפיע על המתרחש שם, היתה השפעה לא רק על מעמדה של ממשלת ישראל בעם היהודי. לאלה היתה השפעה גם על מעמדן של התנועה הציונית ושל הסוכנות היהודית וגם על מעמדם של הארגונים המסורתיים בתפוצה שהיו מזוהים עם מחויבות חד-משמעית כלפי ישראל ושל הארגונים שהיו קשורים עם מוסדות ישראליים ופעלו בעבור המדינה היהודית. התודעה הזאת בדבר השינויים שחלו במעמד ישראל בעם היהודי ובמעמד הארגונים המסורתיים חלחלה בהדרגה לתודעתן של קבוצות חברתיות רחבות גם בישראל וגם בתפוצה.

התקופה השנייה כולה מכונה כאן תקופת התעייה והמעברים, משום שהיא התאפיינה בניסיונות להערכה מחודשת של יחסי ישראל והתפוצה, בהתגברות השינויים ביחסים שבין שני חלקי האומה ובדרכי הפעולה של המוסדות והארגונים. הפיחות הניכר בתפיסת עליונותה הצבאית-הביטחונית של ישראל, שנגרם בעקבות השלבים הראשונים של מלחמת 1973 ובמידה רבה גם בעקבות תוצאותיה, הגביר את חוסר הוודאות בנוגע לתמיכה ולסיוע שישראל תוכל להעניק לתפוצה ואת חוסר העניין היחסי של התפוצה בישראל. התחושה שישראל אינה בטוחה ולא תוכל לשמש מקום מקלט פוטנציאלי ליהודי התפוצה רווחה אפילו אצל יהודים שהיו קרובים לישראל. השינוי הזה בגישה תרם גם לדירוג מחודש של סדר העדיפויות של היהודים בתפוצה ושל חלק מהארגונים היהודיים, בייחוד בארצות הברית.

לכן לא מפתיע כי בתקופה זו עלתה על סדר היום של יהודי התפוצה שאלת המשכיות הקיום היהודי בכל חריפותה. זו לא היתה רק בעיה של תפיסה או של עמדות מופשטות. זו היתה בעיה בעלת משמעויות מעשיות לכל המעורבים.

התקופה התאפיינה גם בהאצת תהליכי השינוי במעמד הקהילות היהודיות במערב מחד גיסא ובמעמד הסוכנות היהודית והתנועה הציונית מאידך גיסא. לכן, ושוב לא במקרה, הועלו במשך התקופה כולה הצעות להנהיג רפורמות מרחיקות לכת בממשל ובמוסדות העם היהודי. יוסי ביילין, אברהם בורג, דניאל אלעזר, ריצ'רד הירש ואריק כרמון – הם ואחרים הציעו תוכניות לרפורמות מסוג זה. הצעותיהם תיסקרנה בהמשך.

לענייננו חשובה העובדה שהתהליכים האלה גרמו לא רק לשינוי בתפיסות ובעמדות, אלא גם לשינויים מהותיים בהקצאת המשאבים למטרות השונות ולצרכים השונים של ישראל ושל התפוצה. הבעיות בגיוס המשאבים הכספיים מהתפוצה ובהקצאתם הורגשו כבר במשך מלחמת יום הכיפורים ואחריה בשל הצרכים הכספיים הדחופים של ישראל בעקבות ההוצאות הגדולות מאוד שגבתה המלחמה. בייחוד בלט אז הצורך הדחוף במערכות נשק חדשות שתחלפנה את המערכות שאבדו במלחמה, בשדרוג מערכות צבאיות, בבנייה מחדש של בסיסים צבאיים וכיוצא בזה.

לנוכח הביקוש הרב לסיוע כספי ובעקבות התגובות הראשונות של יהודים רבים בתפוצה למצב ישראל במלחמה לא היתה למגבית היהודית המאוחדת ולקרן היסוד בררה אלא לצרף זה לזה את שני מסעות גיוס הכספים לשנים 1973 ו-1974. בדיעבד התברר כי מסע גיוס הכספים המאוחד היה מוצלח, וסכומי הכסף שהוזרמו לישראל היו מרשימים. אולם בשנים הבאות חלה צניחה של ממש בהיקף הכספים שהועברו לישראל – משיעור של כ-75% מכל הכספים שגויסו והועברו לישראל לשיעור של כ-25%. הסכומים שהועברו לישראל פחתו מאוד, אף שהסכום הכללי שהקהילה היהודית גייסה לא פחת.

מאותן שנים והלאה גדל סכום התרומות שתרמו יהודים למוסדות ולארגונים לא יהודיים לעומת הכספים שנתרמו לישראל (Stock 1987).

בתחום גיוס המשאבים והקצאתם חלו עוד שינויים חשובים: אמנם לא תמה המסורת שאת עיקר הסכומים תורמים מי שמכונים "התורמים הגדולים" (כ-0.5% מכל בתי האב היהודיים בתפוצה תורמים יותר מ-50% מסך התרומות), אבל התורמים הגדולים האלה שינו את דפוסי התרומה שלהם. הם התחילו להעדיף תרומות מיועדות – תרומות המכוונות למטרות מסוימות ולא למדינת ישראל באופן כללי. השינוי לווה בהתנתקות מסוימת של התורמים הגדולים מהארגונים היהודיים המסורתיים, ומאז הם נוטים לתרום לרווחה ולחינוך בישראל ולא למטרות ביטחוניות. הם נמנעים מתרומות לצורכי סיוע לישראל בתקופות משבר ומעדיפים "השקעות" בתוכניות לטווח ארוך, שתשפענה על התפתחויות מעשיות במדינה. הם גם מבקרים את ריבוי מסעות ההתרמה בקהילות שלהם ואת ריבוי הפניות אליהם ממקורות למיניהם ומעדיפים תרומות מרוכזות ולארגונים ספורים.

לנטיות החדשות האלה נודעה השפעה רבה על דפוסי הממשל ועל כמה ממוסדות הממשל היהודי. למשל, חלה עלייה של ממש בחשיבות מועצת הפדרציות היהודיות (Council of Jewish Federations; CJF) ובעוצמתה, וחל פיחות של ממש בחשיבותה של המגבית היהודית המאוחדת (United Jewish Appeal; UJA עד להכללתה בארגון חדש: איחוד הקהילות היהודיות (United Jewish Communities; UJC). בתקופה זו חל גם פיחות גדול בתרומות לסוכנות היהודית ולהסתדרות הציונית. הנפגעת העיקרית היתה ההסתדרות הציונית, שתלך ותשקע מחמת מיעוט המשאבים הכספיים שהועמדו לרשותה. תהליך זה היה המשכו של הפיחות במעמדה, שממשלת ישראל תרמה לו עוד בימי התקופה הקודמת של יחסי ישראל והתפוצה.

בד בבד חלה ירידה הדרגתית אך מתמשכת במספר התיירים היהודים לישראל. הירידה הזו לא היתה קשורה רק לחשש הביטחוני, אלא גם להתרופפות הקשר בין קבוצות גדולות של יהודים בתפוצה לישראל. לא פחות משמעותי היה הפיחות ההדרגתי, שנמשך לאורך כל התקופה השנייה, בסיוע הפוליטי והדיפלומטי שיהודי התפוצה העניקו לממשלות ישראל. העליות והמורדות ברמות התמיכה הפוליטית והדיפלומטית בישראל גברו לאחר ניצחון הליכוד בבחירות לכנסת בשנת 1977. מנהיגים וארגונים דתיים וימניים בתפוצה המשיכו לתמוך בממשלת מנחם בגין ובממשלות הליכוד שהוקמו אחרי שהוא פרש מהממשלה. יש לציין כי הם לא תמכו בפינוי סיני וההתנחלויות היהודיות בסיני. לעומת זאת מנהיגים וארגונים ליברליים בתפוצה הפחיתו את תמיכתם בישראל ומתחו ביקורת על מדיניות ממשלות הימין לא רק בחדרי חדרים, אלא גם בפומבי. הביקורת הפומבית שהחלה להישמע על מדיניות ממשלת ישראל היתה חידוש ביחסי ישראל והתפוצה. לא שלא נשמעה ביקורת גם לפני כן, אלא שמסוף שנות השבעים ובמשך שנות השמונים של המאה

ה-20 היא החלה להישמע בריש גלי, יצרה חידוש ביחסי התפוצה וישראל וביטאה מצב עניינים בעייתי מנקודת הראות של הממסד הישראלי בכל הקשור לממשל בעם היהודי.

ההתפתחויות האלה לוו בהופעת קבוצות פעילים חדשות בתפוצה. נאמנותן המוחלטת של קבוצות אחדות לישראל, ובעיקר למדיניות ממשלות ישראל, הועמדה בסימן שאלה, ובה בעת החלה להסתמן נטייה לתמיכת חלק מן הקבוצות בימין הישראלי. התמיכה לא היתה מנותקת מתהליכי שינוי פנימי שחלו בקהילות היהודיות בתפוצה. לדוגמה, בארצות הברית גברה תמיכת היהודים במפלגה הרפובליקנית, שבאה לידי ביטוי בהצבעה גוברת של יהודים, שבעבר תמכו רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, בעבור הנשיאים הרפובליקנים רונלד רייגן ואחר כך ג'ורג' בוש הבן. בבריטניה הורגש תהליך דומה: יהודים שבעבר תמכו במפלגת הלייבור החלו להצטרף למפלגה השמרנית ולהצביע בעבורה. הפיחות בתמיכה במדיניות ממשלות ישראל, שהורגש בתקופת ראשות הממשלה של יצחק שמיר ושל בנימין נתניהו, נבלם בשלהי שנות התשעים של המאה ה-20. התמיכה במדיניות הרשמית של ישראל אפילו גדלה במידה מסוימת בתקופת ממשלות אריאל שרון בהשפעת אירועי 11 בספטמבר 2001, המלחמה באפגניסטן, האינתיפאדה השנייה, מלחמת עיראק והתפשטות הטרור במישור הבינלאומי והמדינתי באזורים שונים בעולם.

כצפוי, באותו הזמן חלו גם שינויים של ממש בעמדותיהן של ממשלות ישראל כלפי התפוצה. השינוי המשמעותי הראשון התרחש בתחום הפוליטי-מדיני. חרף ההישגים במלחמת יום הכיפורים, שהושגו אחרי השלבים הראשונים הכושלים והאבדות הרבות שצה"ל ספג, חשו הקברניטים הישראלים ביטחון רב יותר משחשו בעבר ותלות פחותה בתפוצה היהודית. היות שנפתחו ערוצי הידברות ישירים בין קברניטי ישראל וממשלותיה לבין מנהיגי ארצות הברית וממשלותיה, חשו ראשי ממשלה ישראלים, כמו מנחם בגין ויצחק רבין, ואחריהם גם בנימין נתניהו ואהוד ברק, תלות פוליטית ודיפלומטית פחותה בתפוצה היהודית האמריקנית, שמילאה קודם לכן תפקיד מרכזי בתחום הזה. למן ימי ממשלת יצחק רבין הראשונה, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20, ניהלו ממשלות ישראל מגעים ישירים עם הממשלות בארצות הברית ועם ממשלותיהן של מדינות מערביות אחרות. במגעים אלה לא תיווכו, או תיווכו אך מעט, יהודי ארצות הברית ויהודים ממדינות אחרות.

על אף ההוצאות הכספיות הגדולות של ישראל והגירעונות התקציביים שהלכו ותפחו אחרי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת 1982, הידועה כמלחמת הלבנון, ולמרות ההשקעות גדולות הממדים בשטחים הכבושים, חשו הקברניטים הישראלים כי פחת הצורך הדחוף בגיוס תרומות לישראל. עד שנות התשעים של המאה ה-20 העדיפו הפוליטיקאים הישראלים שלא להביע את הגישה הזאת בפומבי ועל ידי כך לוותר במוצהר על ההכנסות מהגביות היהודיות ועל תמיכה פוליטית ודיפלומטית פוטנציאלית מצד מדינות המערב ומדינות דמוקרטיות אחרות. אבל הם חשו שישראל תוכל להתקיים ולשגשג, או לפחות להחזיק מעמד מבחינת ביטחונה הפיזי ומבחינה פוליטית ודיפלומטית, בלא התרומות האלה והשתדלנות היהודית. התחושות הללו התבטאו בבירור ובלא חסך למשל בדברי יוסי ביילין. הוא טען שיש צורך ויש אפשרות שהכספים שגויסו בתפוצה יושקעו בקהילות היהודיות עצמן (ביילין 1999), דבריו עוררו תגובות חריפות מאוד בישראל ובתפוצה. דברים דומים השמיעו קברניטים ישראלים באשר להגירה היהודית, והם גם פעלו לפי התפיסה הזו.

כך, כשהחל גל ההגירה היהודית מברית המועצות לשעבר, כאשר יהודים רבים היגרו למדינות הדמוקרטיות במערב ולא רק לישראל, וכאשר הקהילות במערב נזקקו למשאבים כספיים וחברתיים כדי לקלוט את המהגרים האלה, סברו בישראל שהמשאבים שעומדים לרשות המדינה יספיקו. סברה זו באה לידי ביטוי במענקי הקליטה הנדיבים שממשלות ישראל העניקו למהגרים החדשים, ובייחוד ליהודי ברית המועצות לשעבר.

באותה תקופה חלו גם שינויים חברתיים ופוליטיים מרחיקי לכת בישראל פנימה. מלחמת יום הכיפורים, שהשפיעה מאוד על החברה ועל הפוליטיקה בישראל, כונתה "רעידת האדמה". אחריה החלה נטייה חזקה בציבור הישראלי להצטרף לימין ולתנועות החרדיות, בייחוד לש"ס (Dowty 1998). בה בעת גדל מאוד המתח בין הפלסטינים הישראלים לבין היהודים הישראלים. באופן כללי אפשר לומר כי התקופה ההיא התאפיינה במתח בין נטיות של תמיכה בימין, שמפלגותיו וארגוניו התנגדו להסכמי אוסלו וליוזמה של תהליך שלום, לבין אפשרות של משא ומתן ושל הסכמים לשלום עם מצרים ועם ירדן (Arian 1975; 1980; Weiss 1979; Diskin 1991; Sprinzak 1991). כצפוי, לכל המעברים והשינויים האלה בישראל היתה השפעה רבה גם על היחסים של מוסדות המדינה עם התפוצה היהודית, ואלה גרמו להרחבת הפערים בין ישראל לבין התפוצה. אחת התוצאות הברורות היתה הנמכה נוספת של הציפיות ההדדיות של שני הצדדים. יתר על כן, כל אחד משני חלקי האומה פנה לעסוק בבעיותיו הוא ובאתגרים שניצבו לפניו. לכן לא מפתיע שנוצרו קשיים רבים ומהותיים גם בתחומי הממשל וקביעת המדיניות בעם היהודי.

בייחוד התגלה הקושי הרב של קובעי המדיניות בישראל להעריך כהלכה את הנטיות שהתפתחו בתפוצה ואת כיווני התפתחותן. הסיבה העיקרית לקושי לא היתה קשורה לשיקולים אידיאולוגיים מהותיים בנוגע למעמד התפוצה, אלא להערכה שישראל תוכל לקדם את האינטרסים שלה בלי תיווך ובמידה רבה בלי סיוע רב-ממדי ורב-כמותי של מנהיגי התפוצה המקצוענים שם. כאמור, למעשה, ראשי הממשלה במשך התקופה ההיא – יצחק רבין, מנחם בגין ויצחק שמיר – וגם בתקופה השלישית, שבאה בעקבותיו ותיסקר להלן – בנימין נתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון – כולם השתכנעו ביתר שאת שיש להם גישה ישירה לממשל האמריקני ולממשלות אחרות וכי הם אינם זקוקים למתווכים יהודים מהתפוצה. אחרי הנסיגה מרצועת עזה אף התגברה התחושה בדבר מעמדה המשופר בעולם של ישראל. יתרה מזו, מנהיגים ישראלים אלה חשבו שהם מכירים לאשורם את נבכי התפוצה היהודית, ולפיכך הם סברו שיוכלו לפקח על המתרחש בתפוצה ואפילו להמשיך ולטפלל את מנהיגיה ואת מקצועניה. אבל מתברר כי הנחתם היתה מוטעית.

ההערכה הבלתי מדויקת הזאת גרמה לאי-הבנות אצל פוליטיקאים ומקצוענים ישראלים באשר להתנהגות האפשרית של היהודים בתפוצה. אי-הבנות אלה גברו עוד בגלל העובדה שלבד משמירת הידידות עם ארצות הברית, ישראל לא התוותה מדיניות חוץ ברורה, למשל באשר למדינות אירופיות ולאיחוד האירופי. גם במקרה הזה המנהיגים הישראלים נעו בין התעלמות ממדיניות החוץ של הממשלות האירופיות במזרח התיכון לבין הרצון לשמור בעיקר על קשרים כלכליים ותרבותיים עם אירופה. גם לדברים אלה היו ועדיין יש השלכות על יחסה של מדינת ישראל לקהילות היהודיות באירופה.

יתר על כן, במקרים רבים אימצו ממשלות ישראל מדיניויות סותרות מנקודת הראות של העם היהודי כולו. כך, בעוד שמנהיגי ישראל ניסו לקדם את מה שהם העריכו כאינטרסים החיוניים של ישראל, באותה עת עצמה הם המשיכו להתעלם במידת מה מהחששות ומהצרכים של קהילות התפוצה, בייחוד בכל מה שנוגע לנושאים שהיו קשורים לזהות היהודית ולסוגיית הנאמנות. חוסר הבהירות הזה שימש למשל רקע לפרשת פולארד. נכון שהפרשה היתה קשורה בראש ובראשונה לבעיות של יהדות ארצות הברית ולנאמנותה של יהדות זו למדינה המארחת, אבל היו לה השפעות רבות-פנים גם בקהילות אחרות בתפוצה היהודית. באופן כללי נראה שקבוצות לא קטנות בתפוצה, ובייחוד בארצות הברית, לא התגברו עד עתה על הרשמים הקשים שעורר גיוסו של פולארד לשירותה המודיעיני של ישראל ואשר נתגלו בעקבות הפרשה. על כך נוספה גם פרשת מעורבותה של איפא"ק בעסקי העברת מידע חסוי מארצות הברית לישראל, שהתגלתה בשנת 2005.

מדיניויות אחרות שנויות במחלוקת, שהעידו על חוסר הבהירות הטבוע בעמדת ישראל כלפי התפוצה היהודית ואשר עוררו בעיות בממשל בעם היהודי ובקביעת המדיניות כלפי התפוצה, היו התביעה הישראלית לבלעדיות בהגירת יהודי ברית המועצות לשעבר לישראל, שנדחתה מכול וכול בידי התפוצה היהודית, בייחוד בארצות הברית. דברים אלה אמורים גם בפרשת היחסים בין ישראל לדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שבמידה רבה עמדה בסתירה לאינטרסים ולעמדות הפוליטיות והמוסריות של יהודים רבים בתפוצה, ושוב בייחוד בקהילה היהודית האמריקנית. עם זאת בגלל סיבות שנקל להבינן ואין מקום להרחיב עליהן את הדיבור, היה שיתוף פעולה פורה בין ישראל לבין התפוצה בסוגיית הגירת יהודי אתיופיה אך ורק לישראל (Rosenthal 2001) .

בעיה קשה אחרת ביחסי ישראל והתפוצה היתה קשורה לקוצר הראות של הפוליטיקאים והמקצוענים בישראל באשר להופעת קבוצות חדשות של מנהיגים ופעילים בזירה היהודית בתפוצה. האישים הישראלים האלה התעלמו זמן רב מצעירים בעלי רעיונות וגישות שונות מן המקובל לבעיות העם היהודי, דוגמת הצעירים שהקימו ותפעלו את "הקרן החדשה לישראל", ארגון יהודי אמריקני המגייס כספים בעיקר בעבור מימון פעולות לפתרון בעיות חברתיות בישראל. אלה הפכו לגורם חשוב ולמודל חיקוי ליחידים, לקבוצות ולארגונים חדשים, ובמילים אחרות: דפוסי גיוס הכספים והקצאתם על ידי הקרן החדשה לישראל נעשו מקובלים על יהודים פרטיים ועל ארגונים יהודיים רבים בתפוצה.

בעיקרו של דבר הנטייה הברורה של ישראל הרשמית היתה להמשיך ולקיים משא ומתן עם המנהיגים ועם המקצוענים המסורתיים והממסדיים בתפוצה.

מבחינה זו התקופה השנייה היתה תקופת המשך של תפיסות, של גישות ושל נטיות מושרשות שהתגבשו בתקופה שקדמה לה. עם זאת על רקע התהליכים והמעברים המצטברים האלה, העמידה במידה מסוימת בקרב קבוצות קטנות של אישים ישראלים ההבנה שיש צורך להנהיג שינויים בתפיסות ובדרכי הפעולה הישראליות בכל הקשור לתפוצה. ואכן, כמה פוליטיקאים ואקדמאים ישראלים הכינו תוכניות מספר לרפורמות בממשל העם היהודי, והן תיסקרנה כאן בקצרה, בעיקר כדי להעיד על כיווני החשיבה בתחום וגם כדי להבין את הלכי הרוח שרווחו אז בישראל.

התוכנית שזכתה לחשיפה הגדולה ביותר וגרמה לתגובות ולוויכוחים הרבים ביותר היתה זו של יוסי ביילין. מטרתו היתה "להביא להצלחת תהליך האמנציפציה והאוטואמנציפציה גם יחד, כאשר קהילת האוטואמנציפציה שבישראל וקהילת האמנציפציה החיה בארצות הברית ובעוד מדינות מעטות מאוד בעם יוצרות את קהילת הגג היהודית שחברים בה כל יהודי העולם החפצים בכך" (ביילין 1999). השינוי העיקרי בממשל העם היהודי שהוא הציע היה יצירת "בית ישראל". לפי ביילין, בית ישראל יהיה מבנה רב-חברים בישראל ובתפוצה. כל אלה שיבקשו להשתתף ב"בית" ישלמו דמי חברות שנתיים סמליים. הארגון יוקם כאשר יצטרפו אליו כמיליון חברים. אז תיערכנה בחירות לגוף יהודי בינלאומי, שמקום מושבו יהיה בירושלים. מכאן שגם ביילין לא השתחרר לחלוטין מהתפיסה הישראלוצנטרית. הגוף הזה ידון בכל הנושאים שיעסיקו את מדינת ישראל ואת העם היהודי, אבל ההחלטות בעלות התוקף המחייב תתקבלנה רק בקשר להגירה ולחינוך יהודי וציוני בתפוצה. לדעת ביילין הגוף הזה יחליף את ההסתדרות הציונית, שהידלדלה, ואת הסוכנות היהודית, שהסתאבה. אחת המטרות תהיה להביא לישראל, באמצעות שובר-כרטיס חופשי, יהודים צעירים רבים ככל האפשר כדי שהם יוכלו להכיר את ישראל, לספוג את תרבותה ואולי גם להחליט להגר אליה. למעשה, הרעיון האחרון מומש בפרויקט "תגלית"-זכות מלידה" – אשר מביא יהודים צעירים מהתפוצה לביקור בישראל.

תוכנית דומה לתוכנית ביילין היתה הצעה קודמת, זו שהציע אברהם בורג בשנת 1996, כאשר כיהן כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. בורג הציע להנהיג רפורמה מקיפה במבנה המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית לרגל יובל המאה לקונגרס הציוני הראשון בבזל שהתקיים בשנת 1897. הוא קרא להקים ארגון יהודי עולמי חדש שייקרא "בי"ת" (ראשי תיבות של "ברית ישראל תפוצות"). לפי ההצעה יתבסס הארגון על שותפות שווה של ישראל ושל התפוצה במאמצים לחיזוק הקשרים ביניהן ולהבטחת ההמשכיות היהודית במאה ה-21. הבסיס להצעה היה ההכרה, שהלכה וגברה בחוגים מצומצמים שהיו מעורבים במדיניות ישראל כלפי התפוצה, בדבר הפער שהתרחב בין החברה הישראלית לבין הקהילות היהודיות בתפוצה. בנתחו את המצב התייחס בורג בעיקר לקהילה היהודית בארצות הברית, שבה התרחשו תהליכי התבוללות ואשר חלק הארי מכספי המגביות שלה הוקצה לצורכי הקהילות, שרק חלק קטן מהם הועבר למדינת ישראל באמצעות הסוכנות היהודית. בורג הציע שהארגון החדש יעסוק בסיוע לקהילות יהודיות במצוקה ולעשירונים התחתונים בישראל וכן יקדם אינטרסים כלל-יהודיים בתחומים שממשלות ישראל היו מנועות מלפעול בהם במישרין. לפי הצעה זו ימשיך הארגון לעסוק בקליטת עלייה, בפיתוח מדינת ישראל ובהתיישבות בה. בורג הציע להקים לצד הארגון הזה את "הקרן היהודית החדשה", שתממן את בי"ת. הוא הציע שלשם כך היא תגייס כספים מיהודים בתפוצה ומישראלים ותגיש תביעות לפיצוי על רכוש ללא יורשים מתקופת השואה. על פי ההצעה, הקרן היתה אמורה לגייס כספים ממכירת נכסים של הסוכנות היהודית ומהשתתפות הממשלה. בורג קיבל ייפוי כוח מהוועד הפועל הציוני ואחר כך גם מהסוכנות היהודית לפתח את הצעתו ולנסות ולהוציאה לפועל, אבל רק כמה מהצעותיו יושמו בסופו של דבר לאחר מכן (Burg 1995).

תוכנית אחרת, טקטית ביסודה, הציע דניאל אלעזר, אחד החוקרים הבולטים של התפוצה היהודית, בייחוד של התפוצה בארצות הברית ושל יחסי ישראל והתפוצה. התוכנית, שהוזמנה בידי הנהלת הסוכנות היהודית, כוונה לארגן מחדש את הסוכנות היהודית ועל ידי כך לחזקה. הסוכנות היהודית היתה, לדעת אלעזר, המוסד בעל המעמד החשוב ביותר בתפר שבין ישראל לעם היהודי, ולכן היה הכרח להפוך אותה למרכז המערכת הפוליטית היהודית המאורגנת מחדש. חלק מהצעותיו של אלעזר הוצאו בסופו של דבר לפועל (אלעזר וארבל 1995).

תוכנית רביעית היתה תוכניתו של אחד מחברי ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית דאז הרב ריצ'רד הירש. הוא הציע למזג את ההסתדרות הציונית ואת הסוכנות היהודית לגוף אחד, שישמש בסיס מוצק לשיתוף פעולה הדוק בין התפוצה לישראל. מבחינות רבות דמתה תוכנית זו לקודמתה, אך היא היתה מפושטת יותר.

גם אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, חש בשינויים שהתרחשו בזירות הישראלית והתפוצתית ובמערכת היחסים בין שני חלקי העם. לפיכך הוא הציע שורה ארוכה של שינויים ארגוניים חלקיים בממשל הישראלי-היהודי, ובכללם ביזור הקשרים בין ישראל לתפוצה באמצעות מגעים שוטפים ישירים ושיתוף פעולה לא מתווך בין רשויות מקומיות בישראל לבין קהילות יהודיות בתפוצה; הפיכת הסוכנות לחברת החזקות מצומצמת בהיקפה ובמספר עובדיה, שתפקידה העיקרי לנהל את המיסוי הרצוני שהישראלים ויהודי התפוצה יקבל על עצמם; יצירת בית עליון של הכנסת – כעין בית לורדים – שיהיה בעל סמכויות ייעוץ לממשלה לענייני העם היהודי ושיהיה מורכב מישראלים ומנציגי התפוצה (כרמון 1994).

ראוי לציין כי בתקופה שבה הוגשו ההצעות האלה עסקה גם מועצת הקהילות היהודיות בארצות הברית בניסוח תוכניתה שלה למיזוג מערכות גיוס הכספים, שקודם לכן נעשה על ידי המגבית היהודית המאוחדת והמגביות הקהילתיות.

בדיעבד מתחוור כי לא נערכה רפורמה כוללנית או אפילו רפורמה חלקית מקיפה על פי אחת מהתוכניות האלה. רק חלק קטן מכל הרעיונות וההצעות שהעלו האישים האלה ואישים אחרים בוצע הלכה למעשה. למשל, מומשה כוונתה של מועצת הקהילות היהודיות בארצות הברית לאחד תחת חסותה את גיוס הכספים; רכיב אחד בתוכניתו של ביילין מומש כפרוייקט תגלית; כמה מהצעותיו של בורג יושמו, למשל, הצעתו בעניין הטיפול ברכוש היהודי שנגזל בזמן השואה; קריאתו-הצעתו של אלעזר לארגן מחדש את הסוכנות היהודית ולייעלה מומשה גם היא רק בחלקה. אחדים מהרעיונות שהועלו בתקופה ההיא ישובו ויועלו לימים בראשית המאה ה-21, ואלה יידונו להלן.

התהליכים המצטברים שתוארו קודם לכן הוליכו לתקופה הנוכחית ביחסי ישראל והתפוצה. את התקופה הזאת אפשר לכנות "תקופת ההבניה מחדש של הממשל ושל היחסים בין ישראל לבין התפוצה". בחלקה ההבניה הזאת מתבצעת במתווה תבוני, ובחלקה היא מתרחשת בלא הכוונה ובהשפעת התהליכים שהתחוללו בתקופה שקדמה לה.

באופן כללי נראה כי ההבניה מחדש של הממשל בעם היהודי, ובייחוד בכל מה שקשור ליחסי ישראל והתפוצה, נעשתה ונעשית יותר בידי הפעילים בתפוצה ופחות בידי ראשי המוסדות והארגונים הישראליים. הווה אומר, המוסדות והארגונים הישראליים נאלצים, במידה רבה, להיענות למהלכי המנהיגים והמקצוענים בתפוצה. אין ספק כי לאחר התקופה הקודמת – התקופה השנייה, תקופת התעייה והמעברים – בתקופה הנוכחית הפעילים בתפוצה שמים דגש חזק בקביעת המטרות שלהם בעצמם ובמימושן בידיהם הם ובידי מוסדות וארגונים ישראליים.

שלא כמו העמדות והגישות בישראל בתחום זה, נראה שבתפוצה יש המעריכים לאשורם את המצב העכשווי, ובעיקר את מעמד ישראל בעם היהודי ואת חוסר יכולתה המובהק של ישראל לתרום להמשכיות התפוצה, לתחייתה ולמימוש צרכיה. נראה שאישים רבים בתפוצה הסיקו זה זמן מה שההשראה והמקור לשינוי במצבה הבעייתי של התפוצה לא יבואו מהממסד הישראלי, השקוע עד צוואר בבעיותיו שלו עצמו. לכן נראה כי בינן לבין עצמם הם החליטו שישראל אינה המרכז הלאומי העיקרי של העם היהודי וכי היא לא תוכל לתרום לפתרון בעיות הזהות וההזדהות של יהודי התפוצה ולתחייה התרבותית של הקהילות היהודיות בתפוצה, שתתרום להמשכיותן ולאי-היעלמותן.

ייתכן שכמה מהפוליטיקאים ומהמקצוענים הישראלים, כמו ביילין ובורג, היו מודעים לתהליכים שהתרחשו בתפוצה, ולכן הם קראו, ועדיין קוראים, לשינויים מהותיים ביחסי ישראל והתפוצה. אבל רוב המנהיגים הישראלים עדיין לא עיכלו כיאות את היקף השינויים העוברים על התפוצה ועל ישראל, את עומקם ואת משמעויותיהם בכל הנוגע לסוגיות הממשל בעם היהודי ולקביעת המדיניות הישראלית כלפי התפוצה. בהקשר הזה יש לציין כי אחד ההיבטים הבעייתיים והמביכים ביותר הוא המשך קיומו של הפער בין ההכרזות לבין המעשים של הפוליטיקאים והמקצוענים הישראלים, וכן המשך קיומן של הסתירות בין היבטים רבים של המדיניות, כגון המשך התביעה הנחרצת להגירה מקפת לישראל מצד אחד וההבנה בדבר הצורך לחזק את הקהילות היהודיות בתפוצה באמצעות חינוך יהודי-ישראלי שם מצד אחר.

תהליכים אחדים שמאפיינים את התקופה השלישית העכשווית החלו למעשה עוד לפני ההתמוטטות הסופית של האימפריה הסובייטית ושל המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, מפני שכבר אז התחילו יהודים לעזוב את ברית המועצות ולהגר לישראל. בד בבד היגרו יהודים רבים מחבר המדינות למדינות המערב, בייחוד לארצות הברית ולגרמניה. יהודים ממדינות אלה ממשיכים בהגירה זו גם היום. ההכרה שהתחזקה עוד בשנות השמונים של המאה ה-20 כי התמוטטות ברית המועצות קרבה ובאה וכי ייתכן שיהודים רבים יבקשו להגר למדינות אחרות הציבה בעיות חדשות לפני ממשלת ישראל ולפני יהודי התפוצות. ואכן, הגירתם של כשני מיליון יהודים מברית המועצות לשעבר – למעלה ממיליון למדינת ישראל והיתר למדינות מערביות אחרות – שינתה את פני העם היהודי מבחינה דמוגרפית, מבחינה תרבותית, מבחינה ארגונית ומבחינה פוליטית. היא שינתה כמובן גם את פניה של מדינת ישראל.

יתרה מזו, הגירת יהודי ברית המועצות לשעבר סימנה את ראשיה המפנה הגדול האחרון בתולדות העם היהודי בתקופה המודרנית. בעקבותיה נפתרו כמה בעיות שהעסיקו את העם היהודי, אבל במקומן עלו בעיות חדשות, המחייבות את המנהיגים בישראל ובתפוצה לבחון מחדש את המצב בישראל ובעם היהודי כולו. הצורך בבחינה מחודשת כזאת רק התגבר לנוכח השינויים שהתרחשו ומתרחשים גם בישראל עצמה בהשפעת התהליכים העולמיים, האזוריים והפנימיים.

יש להבחין בין חמש קבוצות של יהודים החיים בישראל מבחינת יחסם לתפוצה: הקבוצה הראשונה היא הישראלים שיש להם קרובי משפחה בקרב כמיליון הישראלים החיים מחוץ לישראל (שכונו שנים רבות "יורדים"). לישראלים אלה יש הרבה מידע על קרוביהם ועל מעשיהם, ובמידה פחותה הרבה יותר על התפוצה היהודית הכללית (Gold 2002; Sheffer 1998).

הקבוצה השנייה היא הישראלים שיש להם קרובי משפחה בתפוצה היהודית שלא התגוררו מעולם בישראל. גם לאלה יש קשרים עם בני משפחותיהם, המבקרים אותם לעתים בישראל, לאו דווקא לעתים מזומנות, והמבקרים לעתים, גם כן לא מזומנות, את קרוביהם במדינת מושבם. לבני הקבוצה השנייה יש ידיעות מסוימות על הנעשה בתפוצה ומחויבות למה שנעשה בה. לדוגמה, היהודים יוצאי ברית המועצות לשעבר ואתיופיה החיים בישראל פועלים למען קרוביהם בארצות המוצא שלהם. דברים דומים היו אמורים ביוצאי ארגנטינה וביוצאי מדינות דרום אמריקניות אחרות שפעלו למען קרוביהם כשהללו היו נתונים בסכנה.

כאשר בוחנים את הקשרים בין שתי קבוצות הישראלים האלה לבין קרוביהם בתפוצה, מתברר שחברי הקבוצה הראשונה שומרים על קשרים הדוקים יותר עם התפוצה הישראלית. הם מקבלים העברות כספיות חד-צדדיות מישראלים המתגוררים מחוץ לישראל יותר מבני הקבוצה השנייה והם גם נוטים לארח את קרוביהם בעת ביקוריהם בישראל (עם זאת הסכומים המועברים בידי ישראלים לשעבר לבני משפחותיהם הם קטנים בהשוואה לסכומים המועברים בידי מהגרים וחברי תפוצות לאומיות אחרות). מכל מקום, לחברים בשתי הקבוצות האלה ידע בסיסי על המתרחש בתפוצה הישראלית והיהודית, והם מפגינים בדרך כלל עניין רב בכל מה שקשור להתפתחויות שם.

הקבוצה השלישית היא הישראלים, מעטים יחסית, שאף שאין להם קרובים בתפוצה, הם מגלים עניין מתמשך בה. כמה וכמה מהישראלים האלה ביקרו בקהילות בתפוצה ושהו בהן תקופות מסוימות. לעתים הם מארחים יהודים מהתפוצה בעת ביקוריהם של אלה בישראל. הם למדו על המתרחש בתפוצה בעת ביקוריהם שם מפרסומי הממשלה והמוסדות הישראליים והיהודיים, מפרסומים בכלי התקשורת הישראליים והזרים ומהמחקרים האקדמיים המתפרסמים בנושאים אלה. הישראלים האלה נוטים לגלות אהדה לתפוצה בכלל ולקהילות שעם חבריהם הם קיימו קשרים בפרט. הם מגלים נכונות להשתתף בפגישות עם יהודי התפוצה ובכינוסים שלהם ולפעול בכל מיני מסגרות בישראל למען יהודי התפוצה.

על פי סקרי דעת קהל בישראל, הקבוצה הרביעית היא הגדולה ביותר בחמש הקבוצות האלה. מדובר בקבוצת הישראלים המגלים אדישות לבעיות התפוצה. אף שיש בקרב הישראלים בקבוצה זו כאלה המזדהים באופן כללי עם התפוצה היהודית ומביעים את דאגתם לגורלה, הרי למעשה הם מחוסרי ידע מבוסס ושיטתי על המציאות שיהודי התפוצה נתונים בה, ולכן הם גם אינם ערים להתפתחויות החברתיים והפוליטיות בה. אף על פי שההזדהות עם יהודי התפוצה שישראלים אלה מפגינים אינה בהכרח רק מהשפה ולחוץ, הרי שלקרבה הזאת משמעות מעטה בלבד מבחינה תרבותית, מבחינה חברתית ומבחינה פוליטית. ומעל לכול, קרוב לוודאי שישראלים אלה לא יצאו מגדרם ולא ייחלצו לפעולה למען התפוצה.

הקבוצה החמישית היא הקטנה ביותר מכל קבוצות הישראלים. עם זאת היא הפעלתנית והנשמעת ביותר בהקשר הזה כמובן. חברי הקבוצה הזאת הם הפוליטיקאים הציונים המקצועיים, הביורוקרטים המקצוענים וישראלים אחרים המועסקים או פעילים במישרין בארגונים ישראליים שיש להם חלק ונחלה בענייני התפוצה וביחסי ישראל והתפוצה. ישראלים אלה מעורבים, כמובן, בענייני התפוצה יותר מכל חברי הקבוצות האחרות. ברוב המקרים מניעיהם לעיסוק זה הם מניעים מעורבים: מצד אחד הם מונעים על ידי אמונה אידיאולוגית תבונית או רגשית ועל ידי דאגה כנה לעם היהודי, ומצד אחד זהו עיסוקם הפוליטי או המקצועי היחיד או העיקרי, וממנו הם מתפרנסים.

להלן נתונים על התפתחות יחס הציבור היהודי בישראל לתפוצה. הנתונים מבוססים על סקרי דעת קהל שנערכו בשלהי שנות השישים ובמרוצת שנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה ה-20, וכן בראשית המאה ה-21. הסקרים שנתוניהם מצויים בידינו לא נערכו באופן שוטף, דבר המקשה במידה מסוימת על ניתוח התפתחות העמדות בתקופות השונות. נוסף על כך השאלות שנשאלו בסקרים אינן זהות, ובמקרים מסוימים אף אינן דומות. גם עובדה זו מקשה על ניתוחם. אף על פי כן הנתונים מבהירים כמה וכמה היבטים חשובים לענייננו. יש לומר כי רק הישראלים שהשיבו שעמדותיהם "חיוביות ביותר" באשר להשתייכותם לעם היהודי כולו יכולים להיחשב בעלי דעות חיוביות מובהקות על התפוצה, ואילו הישראלים שענו ב"כן" או ב"חיוב גרידא" על השאלות בהקשר הזה מתייחסים לתפוצה כמו ישראלים שאינם מפגינים כל תחושת שייכות לעם היהודי. עד שנות התשעים ערכו את הסקרים מהסוג הזה מכון לואי גוטמן למחקר חברתי שימושי, מכון סמית וכמה ארגונים ישראליים אחרים המעורבים בתחום יחסי ישראל והתפוצה היהודית, למשל הסוכנות היהודית.

בשבוע הראשון של מלחמת יום הכיפורים, קרי באוקטובר 1973, השיבו 66% מהיהודים בישראל בחיוב מלא שהם "מרגישים חלק מהעם היהודי בעולם". לאחר תום המלחמה היתה ירידה תלולה בתחום זה. וכך, באפריל 1974 רק 46% מיהודי ישראל חשו כך. שבע שנים לאחר מכן, בינואר 1981, השיבו על השאלה 58% בחיוב מלא; בשנת 1986 – 67%; בשנת 1992 – 65% (Levi and Guttman 1987, 29; Levi et al. 1993). סקר שנערך באוקטובר 2001, בהזמנת הקונגרס היהודי העולמי, הראה כי חלה ירידה של ממש בשיעור היהודים הישראלים שהעידו על עצמם שהם חשים כחברים בעם היהודי כולו: רק 48% השיבו שהם "שייכים מאוד" לעם היהודי, ו-36% ענו שהם מרגישים שייכות רבה יותר לקבוצה שהוצגה להם כ"אזרחי מדינת ישראל" (ראו את הסקר על "סוגיות של זהות של ישראלים" שערך מכון סמית בהזמנת הקונגרס היהודי העולמי לקראת הכינוס העולמי ה-1 שהתקיים בירושלים בשנת 2001).

משמעות הנתונים האלה היא שלבד מתנודות מסוימות כלפי מעלה וכלפי מטה, עד שנות התשעים כשני שלישים מהיהודים הישראלים הרגישו בעוצמה גבוהה שהם חלק מהעם היהודי כולו. הסקרים המאוחדים יותר מעידים שחל פיחות רב בהזדהות המלאה של הישראלים כחברים בעם היהודי: בתחילת המאה ה-21 רק כ-50% מהנשאלים חשים כך.

פילוח הנתונים של ראשית שנות התשעים מעיד כי ההזדהות היתה קשורה למידת הדתיות שלך הנשאלים. מתוך הנסקרים שהגדירו את עצמם "חילונים" רק 46% הרגישו באופן מובהק מאוד שהם חלק מהעם היהודי. בקרב האנשים שהגדירו את עצמם "דתיים" עלה השיעור ל-83% (Levi et al. 1993). גם הסקר שנערך באוקטובר 2001 מעיד על ממצאים דומים: שיעור של 85% בקרב ה"דתיים" וה"חרדים" חשו כך, 57% בקרב ה"מסורתיים" ו-29% בקרב ה"חילונים". זאת ועוד, סקר 2001 הראה כי התחושה של השתייכות לעם היהודי כולו חזקה יותר אצל ישראלים מבוגרים מאצל ישראלים צעירים. לשם השוואה נציין כי באותה תקופה היה פער ניכר בין תחושות ההזדהות של היהודים הישראלים עם העם היהודי לבין תחושות ההזדהות של יהודי התפוצה. בייחוד ניכר הפער בין עמדות היהודים הישראלים לבין עמדות יהודי ארצות הברית. כך, בשנות השמונים אמרו כ-70% מיהודי ארצות הברית שהקשר עם ישראל הוא רכיב חשוב בזהותם. כלומר, באותה תקופה יהודים אמריקנים רבים יותר מהיהודים הישראלים הזדהו עם האומה היהודית (Cohen 1984). משמעות תחושת השייכות הזאת היא שיש הבדל בין היהודים הישראלים לבין יהודים אחרים בעולם. ביוני 1967 אמרו 55% מהישראלים שהם "מסכימים לחלוטין" או "מסכימים" שיש הבדל בין ישראלים ליהודים.

בשנת 1973 הביעו אותה דעה 62%, בשנת 1981 הצהירו על עצמם כך 43%, ואילו בשנת 1993 השיבו 50% שזו הרגשתם.

כפי שמעידים הסקרים, תחושת השייכות לעם היהודי מושפעת מהיבטים שונים של תפיסת הזהות של יהודי ישראל ושל יהודי התפוצה ומתפיסת הקשר בין ישראל לעם היהודי. היבט חשוב במסגרת זו הוא תפיסת התלות ההדדית בין ישראל לתפוצה. בתחילת שנות התשעים כשלושה רבעים מהישראלים האמינו שליהודי ישראל וליהודי התפוצה זומן גורל דומה. 68% מהנשאלים הסכימו עם ההנחה שישראל לא תוכל להמשיך להתקיים בלי יחסים קרובים עם יהודי התפוצה, ורוב הישראלים (77%) אימצו את התפיסה המקבילה, ולפיה יהודי התפוצה לא יוכלו להתקיים בלי ישראל. שוב, המשמעות היא שרוב היהודים הישראלים חשבו שמדינת ישראל היא העוגן העיקרי להמשכיות העם היהודי. בסקר שנערך בעבור הקונגרס היהודי העולמי באוקטובר 2001 ענו 76% מהנשאלים שהם רואים ביהודי התפוצה בעלי ברית נאמנים של ישראל, ו-86% מהנשאלים אמרו כי על ישראל מוטלת החובה לעזור ליהודים הנמצאים בסכנה באשר הם. אולם אותה תשובה נתנו גם הנסקרים ש"הסכימו מאוד" וגם אלה "שדי הסכימו". במילים אחרות, קרוב לוודאי שהיחס הנכון להיום הוא כיחס העולה מסקר מאוחר יותר. בסקר הזה, שנערך ב-19 ביוני 2002 בעבור פרויקט תגלית, נמצא ש-42% מהנשאלים הביאו עמדה "חיובית מאוד" ו-36% הביעו עמדה "חיובית בלבד" באשר לשאלה אם מדינת ישראל צריכה להגן על יהודי התפוצות במדינות שבהן יש אנטישמיות. פירושו של דבר שחל פיחות רב גם בתחום הזה.

סקרי דעת הקהל שנערכו בראשית שנות התשעים של המאה ה-20 לא בחנו את תפיסות היהודים הישראלים בדבר זכותה של ישראל להתערב בענייני התפוצה היהודית ולהשפיע עליהם. הסקרים שנערכו בשנות השבעים והשמונים הראו שרק 32% - 41% מהיהודים הישראלים חשבו כך. דעות דומות השמיעו הנסקרים על זכותם של יהודי התפוצה להתערב בענייני מדינת ישראל (Levy and Guttman 1987). המשמעות היא שאף הם לא אמרו כך בפירוש, רוב היהודים הישראלים תמכו באוטונומיה דו-צדדית של ישראל ושל התפוצה.

בסקר הקונגרס היהודי העולמי שנערך באוקטובר 2001 השיבו 49% מהנשאלים שישראל פועלת במידה המתאימה למען היהודים בתפוצה, ו-31% השיבו שישראל אינה פועלת מספיק למען יהודי התפוצה. ממצא חשוב אחר היה ש-63% - 72% מהיהודים הישראלים חשו שבזמן שממשלות ישראל מחליטות על מדיניות החוץ הישראלית, עליהן להביא בחשבון את המשמעויות של החלטותיהן לתפוצה.

אף שהסקרים הנדונים כאן לא הבחינו בין יהודים ישראלים "מן השורה" לבין האליטות הפוליטיות והביורוקרטיות המעורבות בתחום, אין ספק כי קיים פער ניכר בין שתי הקבוצות. הפוליטיקאים, הביורוקרטים, המקצוענים והעסקנים האחרים הפעילים בתחום הזה אינם שועים לתחושת הרוב, שלפיה ישראל אינה מרכז העם היהודי, והם אינם נענים לעמדת רוב היהודים הישראלים "מן השורה", שלפיה לישראל ולתפוצה ראוי שיהיה משקל יחסי שווה מבחינת הממשל בעם היהודי. ולפיכך, לאחר שעסקנו כאן את הלכי הרוח של יהודי ישראל באשר ליחסם ליהודי התפוצה היהודית, נבחן בפרק הבא את עמדות המערכת הפוליטית הישראלית ביחס לתפוצה היהודית.