מאגר מידע
מאגר מידע > מיישוב למדינה > מפלגות ופוליטיקה


ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: מבוא | מחברת: מרים גטר

אוניברסיטת תל אביב

מבוא

שש שנים בקירוב נאבקה התנועה, שנשאה את השם "עליה חדשה", על דמותה החברתית והאידיאולוגית ועל מקומה בישוב, וללא הצלחה. 60,000 העולים מגרמניה שהגיעו לארץ בשנות השלושים בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, שינו את פני הישוב מבחינה דמוגרפית וחברתית, הזרימו הון רב לתוכו, בנו דפוס חדש של התיישבות חקלאית והעניקו תנופה לפיתוח העיר.

כשליש מהעולים האלה היו "ציונים ותיקים", וביניהם מנהיגי הציונות הגרמנית. למרות זאת לא הגיעו למעמד נכבד במערכת הפוליטית של הישוב. מערכת זו התגבשה בשנות העשרים על בסיס התרבות הפוליטית של יהודי מזרח-אירופה. ואילו הציונות הגרמנית, למרות קירבתה למטרות המוצהרות של תנועת הפועלים ולמדיניותו של וייצמן, צמחה מתוך מערכת פוליטית ותרבותית שונה, ומבחינה מנטאלית היתה רחוקה מהתפיסה המפלגתית שרווחה אז בישוב היהודי. מנהיגיה לא נקלטו במפלגות הקיימות.

מפלגות אלה היו אומנם פתוחות לקליטת העולים כחברים המשתלבים במערכת כפי שהיא, אך לא ככוחות משפיעים ומשנים. מכאן הנטיה בקרב מנהיגות עולי גרמניה, שלא מצאה את מקומה במפלגות הקיימות, לנסות ולבנות כוח עצמאי אשר ייצג את העולים מגרמניה. כך קמה באוקטובר 1942 תנועה בשם "עליה חדשה" כתנועה פוליטית ו"על-מפלגתית", שנתחסלה כעבור שש שנים, בנובמבר 1948.

עד לשנת 1942 לא זכתה התנועה הזאת לתמיכה ציבורית רחבה. ב- 1944 הגיעה לשיא כוחה, וב- 1945 החלה ירידתה. ב- 1948 הודה חלק ממנהיגותה בחוסר היכולת להתקיים ככוח עצמאי והקים את המפלגה הפרוגרסיווית על-ידי איחודה של "עליה חדשה" עם "העובד הציוני" והציונים-הכלליים א'.

החיבור שלפנינו מבקש לסקור את גלגולו של הניסיון הזה, ולעמוד על הגורמים שהביאו להקמת "עליה חדשה", על מניעי התמיכה בה, ועל הסיבות שגרמו לבסוף להתחסלותה.

א. ניסיונות ראשונים

ניסיון להקים ארגון פוליטי – "קידמה"

"התאחדות עולי גרמניה" קמה בשנת 1932 בתל-אביב כארגון קליטה, שתפקידו לקלוט עולים ולסייע בידם על-ידי מתן יעוץ בענייני תעסוקה, הסבה מקצועית, העברת כספים וסחורות מגרמניה, דיור, תרבות ולימוד עברית. בתחילת דרכו נתמך הארגון בידי הפדרציה הציונית הגרמנית, ופעיליו עבדו על בסיס התנדבותי. בה בשנה הוחל בהוצאת הביטאון Mitteilungsblatt.

ב- 1933, בבוא גלי העליה הגדולים, התרחב הארגון ועובדיו היו לשכירים. ה"התאחדות" פעלה אז בשיתוף עם המחלקה להתיישבות עולי גרמניה שליד הסוכנות היהודית, ועימה יחד הקימה מוסדות קליטה כלכליים כגון: רסקו, מקורות, קופת-מלווה של עולי גרמניה: כמו כן שיתפה פעולה בארגון ה"העברה". ביולי 1938 שינתה ה"התאחדות" את שמה ל"ארגון עולי גרמניה ועולי אוסטריה". כעבור שנה, ב- 1939, מנה הארגון 6000 משלמי מסים ב- 26 סניפים. הסניף המרכזי היה בתל-אביב ושלושת הגדולים האחרים בחיפה, ירושלים ופתח-תקווה.

אך מהר מאוד הגיעו מנהיגים ציוניים מגרמניה לכלל מסקנה, כי קליטה במלוא משמעות המושג מחייבת גם השתלבות בחיים הציבוריים-פוליטיים של הארץ. חלק מפעילי העליה הגרמנית ניסו לתפוס מקום ראוי במסגרת המפלגות הקיימות, בתקווה למצוא בהן אפשרות לביטוי פוליטי עצמי. אולם רוב חברי ההנהגה המסורתית של ציוני גרמניה חששו מפני היבלעות בתוך הארגונים הקיימים וחתרו ליסוד מסגרת פוליטית עצמאית. על רקע זה נוסד באוקטובר 1934 גוף פוליטי בשם "קידמה", בהנהגתם של ק. בלומנפלד, יושב-ראש הסתדרות ציוני גרמניה מ- 1924, שנת עלייתו ארצה, עד 1933, ו-ג. קרויאנקר, מאנשי המחשבה המדינית המובהקים בציונות הגרמנית.

"קידמה" ניסתה תחילה להצטרף לציונים-הכלליים כגוש עצמאי, במגמה להוות מסד לציונות כללית מתקדמת. אולם הנהגת הציונים-הכלליים דרשה הצטרפות אישית, ולא כקולקטיב. לכן העדיפו מרבית חברי "קידמה", עם קורט בלומנפלד בראשם, להמשיך כקבוצה עצמאית.1

ב- 27 בפברואר 1935, קיימה "קידמה" כנס כללי ב"בית העם" בתל-אביב בהשתתפותו של חיים וייצמן, ובו התייצבה לראשונה בפני הציבור הרחב. בכנס, שהתנהל רובו בעברית, הועלו עמדות-היסוד שאפיינו את "קידמה" בציונות. הדוברים בכנס הסבירו כי "קידמה" אינה תנועה מעמדית: היא אמנם קרובה לתנועת הפועלים, אך מתנגדת לסיסמאות, לסמלים ולאידיאולוגיה הנושאים אופי מעמדי מובהק.

אנחנו חושבים שהפועל היהודי הוא יסוד חיינו החדשים. טעות לדעתנו שהפועל היהודי תפקידו לגדור את עצמו בפני הבורגני היהודי, כביכול
[...].
אין לנו אפשרות לפתור את שאלת היהודים על-ידי רעיונות הסוציאליזם המטריאליסטי, כשם שאין לפתור את שאלת היהודים על-ידי רעיונות הליברליזם של המאה ה- 19. 2

המדינה בדרך היא, לתפיסתם: "לא חלילה מרכז בורגני, אלא מרכז המכיל בתוכו את כל האלמנטים שרצונם לבנות את הארץ בלי אידיאולוגיה מיוחדת ובלי לאומיות נפסדת".3 במדיניות פנים דרשו יתר דמוקרטיזציה ויותר סמכויות למוסדות היישובים; ובמדיניות-חוץ – קואופרציה ברורה עם בריטניה וחיפוש אחר אפשרויות של שיתוף-פעולה עם ערביי ארץ-ישראל. בכנס נמסר על החלטה להשתתף בהקמת גוש פוליטי, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- 19, אשר יחתור להחזרת חיים וייצמן למנהיגות פעילה.

ביסוס יותר נרחב לדרכה היחודית של "קידמה", בין הימין והשמאל בציונות, ניתן בנאומו של ק. בלומנפלד בקונגרס הציוני ה- 19. הוא שלל את הרוויזיוניזם והביע הזדהות עם המגמה של בניין הארץ על יסוד של עבודה ויצירה. עתידה של הארץ, אמר, נטוע בציונות החלוצית: "כל ציוני יראה באיש העמק את נושא החזון". אך כדי שיוכל להזדהות כליל עם תנועת הפועלים בישראל, עליה לנטוש את המגמה לדיפרנציאציה מעמדית. הוא הביע תמיכה בבוררות לאומית בסכסוכי עבודה ודיבר בזכות שיטת חינוך אחידה, שבה ילמדו התלמידים את ערכי העבודה וערכי היהדות. כן קרא לחזק את המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ולעשותם נושאי אוטוריטה מחייבת. בסיום דבריו אמר:

אנו שואפים לקואליציה אמיתית של כל הכוחות היוצרים בתנועה. אנו רוצים שקואליציה זו תהיה – אחדות בעבודה, קשורה בשוויון-זכויות לכל המפלגות הנכנסות לתוך הקואליציה החדשה.4

לקונגרס ה- 20 הופיעה "קידמה" ברשימה משלה, וחמשת נבחריה הצטרפו לסיעה העולמית של התאחדות הציונים-הכלליים. לאחר הקונגרס ה- 20 התפרקה "קידמה" בדממה, ובלומנפלד קיבל על עצמו תפקיד בשירותה של האוניברסיטה העברית. עם חיסולה של "קידמה" גם נסתיימה מנהיגותו הפוליטית של ק. בלומנפלד.5

ניסיון להפוך את התאחדות עולי גרמניה לארגון פוליטי

התאחדות עולי גרמניה (להלן ה.ע.ג.) היתה פעילה בארגון הבחירות לקונגרס ה- 19. 6 היא דאגה להפצת השקל בין עולי גרמניה, בהדגישה שכל מי שרוצה להוכיח שהוא ראוי לחיות בארץ-ישראל חייב להיות פעיל בהסתדרות הציונית, לשקול שקל ולבחור לקונגרס.7 דגש מיוחד שמה בעניין גורל יהודי גרמניה. בתזכיר לצירי הקונגרס בלוצרן, היא מסבירה את ההכרח בהגירה מגרמניה, בקליטה מהירה של יהודי גרמניה, בטיפוח ה"העברה" וביצירת משאבים נוספים לביצוע המשימה.8

נראה, כי בתקופה זו היתה קיימת מעין חלוקת עבודה סמויה בין "קידמה" לבין ה.ע.ג. "קידמה" נתפסה כזרוע הפוליטית, ואילו ה"התאחדות" שימשה הזרוע המיבצעית,העוסקת בענייני כלכלה, חברה ותרבות. מנהיגי "קידמה" היו פעילים מרכזיים בה.ע.ג. וראו בעולים החדשים מאגר פוטנציאלי לחברות ב"קידמה". כאשר זו חדלה מלהתקיים, נשמעו קולות בזכות "פוליטיזציה" של ה.ע.ג. ק. בלומנפלד, נשיא התאחדות עולי גרמניה, נטה לראות בה גם גוף פוליטי הממלא את מקומה של "קידמה", בתנאי שתהווה גוף ציוני ותראה עצמה נציגה מלאה של ציבור העולים מגרמניה ומאוסטריה.9

לאחר הקונגרס ה- 19, גברה המגמה לפוליטיזציה של ההתאחדות. שובו של וייצמן לכס הנשיאות גרם סיפוק רב לחלק גדול מאנשי ההתאחדות. עם זאת, גברה בהם המרירות, מפני שלדעתם לא זכה עניין יהדות גרמניה לטיפול ראוי, ביחוד בחודשים שלאחר חקיקת חוקי נירנברג. הם ציפו שבעיית יהדות גרמניה תיהפך לבעייה המרכזית של התנועה הציונית. מכאן מסקנתם כי דרוש גוף ציבורי שיעלה את הנושא הזה למרכז הפעילות, וכי יש "לדחות לפי שעה תפקידים אחרים ולהיות מוכנים להשתמש בכוחם הפוליטי למצוא דרך לפתרון קונסטרוקטיבי."10 יחד עם זה נשמעו דיעות ש-ה.ע.ג., שהוכיחה יכולת אדמיניסטרטיבית, צריכה ליהפך לגוף פוליטי המייצג את העליה הגרמנית ודואג לא רק לענייני קליטה, כי-אם גם לעצם העליה מגרמניה, ולחינוך ציוני של העולים.

הדרישה לטיפול בבעיות החורגות מתחום סיפוק צרכים מידיים של הפרט הפכה להיות נושא שנידון מעתה תכופות בקרב עולי גרמניה. התביעה ל"חינוך מחדש", או כפי שהוגדרה אז כ"ציוניזציה של עולי גרמניה", נבעה מהערכת אופיו של העולה מגרמניה:

גם אם למד קצת עברית, רחוק מכל תרבות יהודית, אין לי שמץ מושג על ההבדל בין ארץ זו וכל ארץ הגירה אחרת ויש ללמדו ולחנכו ולהסביר לו את הסיבות למה שנבנה כאן, את חלקו ותפקידו האקטיבי להמשך הבניין, על מנת ליצור כאן משהו חדש בעתיד.11

אם לא ינקטו פעולה זו, עלולה ההתבדלות להוביל לניכור ולהקמת מחסומים שימנעו השתלבות בעתיד.

בדצמבר 1935 עמדו להיערך הבחירות לעיריית תל-אביב. עולי גרמניה, ללא הבדל מפלגה, שהיו רגילים לרמה גבוהה של מינהל עירוני, היו מאוכזבים מהניהול שנתקלו בו בעיריית תל-אביב. הם היו סבורים כי יש לתרום לשיפור הרמה. לכן ביקשו חלקים מהנהגת סניף תל-אביב, שההתאחדות תופיע ברשימה עצמאית. הם גם סברו כי על-ידי ההתמודדות בבחירות יוכלו לבחון את מידת הפופולאריות של ההתאחדות. בבחירות לעיריה אפשר יהיה להציג מצע, שעיקרו בעיות פנים-עירוניות, כלומר, מצע שעם היותו פוליטי, אין בו כדי לסכן את קיומה של ה.ע.ג. כארגון קליטה כללי. ואכן, ב-14.11.1935 החליט המרכז, לאחר ויכוחים סוערים, להשתתף בבחירות לעיריית תל-אביב ברשימה עצמאית, שבראשה הוצג פ. רוזנבליט, עולה "ותיק", המעורה בחיי הארץ.

בכרוז הבחירות הראשון12 הוצגו הדרישות העיקריות: א. שיכון וחוק דירות (שכר-דירה שווה לכל נפש); ב. בתי-ספר ותרבות (חינוך מתאים לכל ילד ולכל מבוגר); ג. עבודה סוציאלית; ד. העברת רכוש יהודי מארצות הגולה לארץ; ה. דרישות אחרות, הנוגעות לפיתוח כלכלי ותרבותי של העיר. תעמולת הבחירות של ה.ע.ג. התרכזה בענייני פנים, למרות זאת נתקלה הופעתה הציבורית בהתפרעויות אלימות, שאורגנו על-ידי הרוויזיוניסטים. בקושי רב התקיימו שלוש אסיפות מטעם ה.ע.ג.13

הרשימה זכתה ב- 660 קולות מתוך מספר כולל של 900-850 קולות של עולי גרמניה בעלי זכות בחירה. בין עשרים וחמש הרשימות שהתמודדו בבחירות זכתה הרשימה של ה.ע.ג. במקום התשיעי, ופ. רוזנבליט נבחר לנציגה בעיריה. במשך תקופת כהונתו פעל רוזנבליט בדרך-כלל בשיתוף-פעולה הדוק עם האופוזיציה ההסתדרותית.

אחת התוצאות מההצלחה בבחירות לעיריה היתה חיזוק עמדתם של המבקשים להפוך את ה.ע.ג. לארגון פוליטי. אך בשאלה זו היו הדיעות חלוקות. ההתאחדות כללה מיגוון רחב של בעלי נטיות פוליטיות: סוציאליסטים, ציונים פרוגרסיוויים, רוויזיוניסטים ונוטים למזרחי. המוני החברים שנזקקו לשירותי ההתאחדות לא ביקשו לראותה כמסגרת פוליטית.14

במארס 1936, התקיימה אסיפה כללית של הסניף התל-אביבי של התאחדות עולי גרמניה, שבמהלכה השתתפו גם נציגי מקומות אחרים בדיון ובהצבעה, וכך הפכה, למעשה, לאסיפה ארצית. הנושא המרכזי שנידון בה היה "ציוניזציה של ההתאחדות", דהיינו – "פוליטיזציה של ההתאחדות".

בין ההצעות שהובאו לפניה היתה גם אחת שקבעה כי הזכות לבחור ולהיבחר תינתן רק לאותם חברים ששקלו שקל, מילאו חובתם לקרן-היסוד ולקרן-הקיימת, והוכיחו בכך את חברותם בהסתדרות הציונית.15

המחייבים את ה"פוליטיזציה", בשם "ציוניזציה", נמקוה בטעמים אידיאולוגיים, ואילו שולליה ראו בה ניסיון פוליטי לחסום את הדרך בפני מתנגדים פוליטיים לבחור ולהיבחר למוסדות ההתאחדות. בלטו בהתנגדות להצעה הרוויזיוניסטים. אלה יצאו, כידוע, מההסתדרות הציונית, וראו בהצעה זו מגמה להוציאם משורות ההתאחדות. הם נתמכו על-ידי חברים אחרים, שהוסיפו אומנם להשתייך להסתדרות הציונית, אך היו קרובים ברוחם לרוויזיוניסטים, ושללו את הניסיון לכפות עליהם הכרעה.

היריבות ההיסטורית בין חברי ההסתדרות הציונית ובין הרוויזיוניסטים שפרשו ממנה, נמשכה בהתאחדות, והפכה באמצע שנות ה- 30 חלק מהמאבק החריף בתוך הישוב בין תנועת הפועלים לבין המפלגה הרוויזיוניסטית. מתוך נוחות טקטית, כנראה, ובשל הרצון לשמור על אופיה הכללי של ההתאחדות בפעילותה המעשית, העדיפו לנהל את הוויכוח כעניין פורמלי לכאורה. כך ניתן לפרש את הפסיביות שגילו בוויכוח זה חברי תנועת העבודה וההסתדרות הכללית, כמו משה ברכמן, ולטר פרויס, פריץ נפתלי, הנס רובין ואחרים שהיו פעילים בהתאחדות. אך מאחורי הקלעים תמכה מפא"י בהצעת ה"פוליטיזציה",16 ופעלה לקירוב עמדות ההתאחדות למפא"י, ולהבטחת תמיכתם של העולים ממערב-אירופה באמצעות ההתאחדות.

פעיליה המרכזיים של ההתאחדות באותו זמן היו ציונים ותיקים מגרמניה, ברובם מזוהים או מקורבים לציונים הכללים א', ורק חלק קטן מהם היו קרובים לתנועת העבודה. אך הנטיה הכללית היתה נגד התנועה הרוויזיוניסטית. מנהיגים כרוזנבליט, פרדר ונוסבאום, אף כי לא השתייכו לתנועת העבודה, הסתייגו באופן גלוי מהרוויזיוניזם.

חוקת ההתאחדות חייבה שבנושאים כאלה תיפול הכרעה ברוב של 75%. לרוב כזה חסרו בהצבעה הסופית 4 קולות: 224 הצביעו בעד ההצעה, ו- 80 נגדה. ההצעה נדחתה איפוא. אילו נתקבלה, היתה מעמידה את ההתאחדות במחנה הלוחם ברוויזיוניסטים. מאז אותה הצבעה לא נעשה ניסיון נוסף להפוך את ההתאחדות באופן פורמלי לארגון פוליטי. אפשר שאילו נשאלו המוני החברים בסניפים, היו מגיעים למסקנה כי מוקדם עדיין לדרוש מודעות פוליטית מאנשים שעיקר דאגתם היתה נתונה להבטחת קליטתם הכלכלית, ומאמציהם הראשיים מופנים לרכישת מקצוע, מציאת מקום דיור ולימוד השפה העברית, ההתאחדות המשיכה, איפוא, לפעול כארגון קליטה בלבד, אולם חלק מהמנהיגות הוסיף לחפש דרכים להתארגן באופן פוליטי.

ניסיון להקמת מפלגה – "אחדות העם"

בשנת 1938, לאחר פרסום הדוח של ועדת פיל, ועל רקע הדיונים בישוב על עתיד הארץ, העלתה קבוצת מנהיגים של ציוני גרמניה בארץ "תוכנית-ביניים להקמת מפלגה חדשה". לדעתם, אין במפלגות הקיימות בארץ ביטוי להלכי-הרוח האידיאולוגיים המנחים את ציבור העולים מגרמניה,17 ומנהיגותן מהווה קבוצה סגורה, שאינה קולטת לתוכה אנשים חדשים, דבר המונע מראש ממנהיגי העליה הגרמנית להגיע לעמדות מפתח פוליטיות. ואילו הפעילות במסגרת ה.ע.ג. נושאת צביון סיעוד-תרבותי בלבד ואין בה כדי ליצור מרחב מחיה ראוי לפוטנציאל הגלום בקבוצת מנהיגים זו, המסוגלת לתרום לעיצוב דרכה המדינית, החברתית והתרבותית של הציונית.

בפברואר 1937 נתקיימו בחירות לקהילת ירושלים, ושוב זכתה ה.ע.ג. בהצלחה. עובדה זו חיזקה את אישי המנהיגות של ציוני גרמניה בצדקת עמדתם בדבר הצורך בהקמת מפלגה עצמאית, והם פרסמו מסמך פרוגרמטי, המתייחס למכלול הבעיות של הציונות בארץ. עיקריו הם:

א. הרחבת היסודות הדמוקרטיים של הישוב;
ב. תמיכה במדינה יהודית במסגרת החלוקה; דרישה להמשך תמיכה בריטית בציונות ובישוב, והבנה מרחיקת-לכת עם הישוב הערבי והארצות הערביות השכנות.18

הגוף החדש נתכנה "אחדות העם", ומייסדיו ראו עצמם, כאנשי "קידמה" לפניהם, בחינת נציגות פוליטית של המעמד הבינוני כולו, אך שלא כמו "קידמה", שכללה בתוכה גם מנהיגים שאינם ממוצא גרמני, היו הנהגתה וחבריה של "אחדות העם" רובם ככולם ממוצא גרמני. המפלגה ביקשה לשמור על מעמדה העצמאי: לא להתקרב למפלגות הימין, ויחד עם זאת גם הסתייגה באופן ברור ממפא"י וממדיניות ההסתדרות. היא יצאה נגד הרוויזיוניסטים ונגד הטרור,19 וכן ביקרה בחריפות את המדיניות ה"אנטי-יצרנית", לדעתה, השוללת זכויות מתעשיינים ומאנשי המעמד הבינוני.20

במצע כלכלי מפורט מבקשת "אחדות העם" לבדוק יוזמה פרטית ויוזמה קולקטיבית לאור המטרות הציוניות, ללא העדפות. היא תובעת הכרה בהשוואת הזכויות של התיישבות המעמד הבינוני עם זכויותיו של כל זרם התיישבותי אחר, ומדיניות אקטיבית בפיתוח תעשייתי.

"אחדות העם" התלבטה מאוד בתחום מדיניות-החוץ. לפני הופעת הספר הלבן היו רוזנבליט ופינר מוכנים לתמוך ללא הסתייגות בתוכנית החלוקה, כפי שהוצאה על ידי ועדת פיל, ואילו מוזס היתנה את תמיכתו ביצירת קנטון יהודי אוטונומי תוך ישוב הבעיה הערבית,21 בהסתמכו על הצעה שעובדה בידי אדווין סמואל ועיקרה – קנטוניזציה של ארץ-ישראל, כתוכנית-ביניים, ואילו תכליתה הסופית היא מדינה דו-לאומית. אך בסופו של דבר הצטרף גם הוא לחבריו, ו"אחדות העם" כולה תמכה בעקרון החלוקה.

לאחר הופעת הספר הלבן, נעשתה "אחדות העם", בניגוד לכל שאר המפלגות הציוניות בישוב, מינימליסטית יותר משהיתה קודם, והסתפקה למעשה בקנטוניזציה, כלומר באותה תוכנית שרוב מנהיגיה דחוה ב- 1938.

לקראת הקונגרס ה- 21 פירסמה המפלגה את תוכניתה הכללית בתחום מדיניות החוץ.22 בראשה מופיעה התביעה לבחירת הנהלה חדשה "אשר לא תסתפק במלחמה בספר הלבן, אלא נוסף על כך תבקש פתרונות חיוביים", משמע: יצירת חבלים אוטונומיים, וביניהם יחסי פדרציה, המבוססים על שוויון פוליטי בין שני העמים והבטחת זכות העליה העברית לארץ. "יש לגשת סוף סוף ברצינות להגשמת הרעיון שכוחות ההון העברי והאינטליגנציה העברית יעזרו לערבים בפיתוח הארצות של המזרח הקרוב."

כלפי הציונות בגולה הציעה המפלגה דרישות מקסימליסטיות:

משטר ציוני בגולה, פירושו [...] התקשרותו האישית של כל פרט עם בניין הארץ על-ידי עלייתו ארצה והשקעת הונו בבניין הארץ [...] הגיעה השעה להכריז בגולה שלא יקרא בשם ציוני כל מי שאינו קושר את גורלו האישי עם גורלה של ציון.23

"אחדות העם" דרשה לבחור בהנהלה בלי וייצמן בראשה. הדרישה הזו הוסברה בדבריו התוקפניים של וייצמן נגד המדיניות הבריטית, המזיקים, לדעתה, למדיניות הציונית. אולם יתכן, כי נוסף לנימוק זה השפיעו על מנהיגי "אחדות העם" התנגדותו של וייצמן לארגון פוליטי נפרד של עולי גרמניה ודבריו על "כפיית טובה למסירות ההיסטורית של הציונות הגרמנית לווייצמן".24 על בסיס אידיאולוגי ומעשי זה התקשתה "אחדות העם" להתאחד עם הציונים-הכללים א' לקראת הקונגרס. מפלגת "אחדות העם" גם הפריזה בהערכת כוחה ודרשה לעצמה 50% מהמנדטים, דבר שנדחה על-ידי הציונים-הכלליים. המשא-ומתן נכשל.25

בבחירות לקונגרס קיבלה "אחדות העם" רק 2 מנדטים, לעומת 10 שקיבלו הציונים הכלליים א'. בעוכרי המפלגה היו המינימליזם שלה במדיניות-החוץ והמקסימליזם כלפי פנים, וכן יחסה האמביוולנטי לווייצמן, יחס שדחה מצביעים פוטנציאלים. היא גם חסרה משאבים כלכליים, ואת הוצאותיה כיסתה מתרומות חברים.26

כשם ש"קידמה" חדלה להתקיים לאחר הקונגרס ה- 20, כך חדלה "אחדות העם" להתקיים לאחר הקונגרס ה-21. כמוה היתה גם היא מפלגה אזרחית, אשר תוכניתה, ניסוחיה, ושיטת הפעולה של מנהיגיה תאמו עילית צרה של אינטליגנציה, המעוגנת בחברה האירופית. חוסר התייחסות לצרכים היומיומיים של ציבור הפועלים ושכבות-הביניים מנע מהמפלגה את הסיכוי להגיע לפריפריה27 המונית אוהדת. בעוד שהבעיה המרכזית של מרבית העולים ממערב-אירופה היתה חיפוש דרך להתקיים, השגת יום עבודה, הסבה מקצועית ודיור תואם, עסקו מנהיגי "אחדות העם" בבעיות פוליטיות כלליות. הציבור הרחב של העולים לא נתפנה לעסוק בבעיות של מדיניות-חוץ, וגם אילו הסכים לדרכה של "אחדות העם", לא ראה במפלגה זו גורם ציבורי המייצג את האינטרסים הבלתי-אמצעיים שלו.

ב- 1939, לאחר הופעת הספר הלבן, קשה היה למצוא אוזן קשבת בישוב לתוכנית מינימליסטית כגון זו של "אחדות העם". הציבור נשאר נאמן למפלגות ההיסטוריות, אשר ביטאו כלפי חוץ עמדה תוקפנית נגד הספר הלבן, גם כאשר פעלו לאמיתו של דבר בדרך דיפלומטית להמשך המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית. מסיבה זו גם לא היה ל"אחדות העם" כל סיכוי לגייס לשורותיה נוער בישוב. התכנים שהציגה לא הצדיקו קיומה של מפלגה. "אחדות העם" היתה לאפיזודה נוספת בתולדות ההתארגנות הפוליטית של עולי גרמניה.

לחלקים נוספים של המאמר:
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: מבוא (פריט זה)
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ב. התארגנות פוליטית ב"עליה חדשה"
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ג. צעדים ראשונים
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ד. המאבק על דמות התנועה
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ה. המשך המאבק על הדרך הפוליטית
ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: ו. קיצה של התנועה

הערות שוליים

  1. בלומנפלד אל מוזס, 9.9.1934 Kurt Blumenfeld, Im Kampf umaden Zionismus – Briefe aus fünf Jahrzehnten, Stuttgart 1976 (להלן ק. בלומנפלד, מכתבים): בלומנפלד אל מוסנזון, 7.11.1934, שם, עמ' 135-134. בדצמבר מדווח בלומנפלד לחברו כי ימשיכו להתקיים כארגון עצמאי, בלומנפלד לחברים, 2.12.1934, שם. שם.
  2. בלומנפלד, "מטרתה של קידמה", דבר, 1.3.1935.
  3. קרויאנקר, "תוכניתה ודרכה של 'קידמה' ", דבר, 8.3.1935.
  4. בלומנפלד, דו"ח הקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן. הקונגרס נערך בימים 20 באוגוסט עד 6 בספטמבר 1935. בלומנפלד נאם כחבר ה"התאחדות העולמית". "קידמה" לא הלכה לבחירות לקונגרס הציוני ה-19 ברשימה נפרדת, וחברים אחדים מתוכה נבחרו ברשימת ההתאחדות.
  5. בלומנפלד המשיך להיות חבר בוועד-הפועל הציוני. את דחיקתו הסביר בעויינות שנוצרה נגדו במפא"י מפני ש"אילץ" את אנשיה להכריע למען וייצמן. בלומנפלד אל וולטש, 3.1.1935, ק. בלומנפלד, מכתבים, עמ' 140.
  6. בראש נשיאות ההתאחדות עמד קורט בלומנפלד. חברי הנשיאות היו: לוי ברגר, הרברט פרדר, זיגמאר גינצבורג, מיינהולד נוסבאום, לודוויג פינר, ולטר פרויס. מזכיר ההתאחדות היה מאקס קרויצברגר. הסניף המרכזי והגדול ביותר היה סניף תל-אביב. עד 1936 ריכז אותו ד"ר ת. זלוציסטי. ב-1936 עבר זלוציסטי לחיפה וד"ר ארנסט לוי קיבל את התפקיד. עימו פעלו ד"ר פרד וד"ר נוסבאום. בטאון ההתאחדות "ידיעות" (Mitteilungsblatt) החל להופיע במארס 1933. להלן: מ"ב.
  7. כרוז להפצת השקל, מ"ב, מאי 1935.
  8. שם, אוגוסט 1935.
  9. בלומנפלד אל מוזס, 16.12.1935, ק. בלומנפלד, מכתבים, עמ' 145.
  10. ד"ר פרדר, מ"ב, נובמבר 1935.
  11. שם, ינואר 1936.
  12. שם, דצמבר 1935.
  13. גרלינג, "אחר הבחירות", שם, ינואר 1936.
  14. בשאלון עמדות, אשר נשלח בשנת 1976 ל- 200 חברי ההתאחדות לשעבר, נשאלו בין היתר: האם רצו באמצע שנות ה- 30 בארגון פוליטי משלהם? 185 מהנשאלים ענו כי לא היו פנויים לעניינים פוליטיים.
  15. פרוטוקול אסיפת התאחדות עולי גרמניה באולם יאשה חפץ, 3.3.1936, תל-אביב, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ) 1518/2.
  16. ליכטהיים, קולינזר, קאופמן, רוזנבליט, שון, דנציגר, שם, שם.
  17. מכון ליאו בק, ארכיון פינר. ראה גם: מכתב מוזס אל בלסקי ואל קרויאנקר, 3.11.1938, אצ"מ S7/699. אחד השיקולים למען מיסוד מפלגתי היו אפשרויות מימון טובות יותר, שם: בנו כהן אל קורט בלומנפלד, 9.11.1937, אצ"מ A222/101; קורט בלומנפלד אל בנו כהן 9.12.1937 שם, שם. בין המתנגדים למשא-ומתן מיידי עם הציונים-הכלליים היו עלי הירש, זלמן שוקן, זיגפריד מוזס.
  18. בנושא זה היו מגעים עם ד"ר מגנס. מכתב מוזס אל בלסקי ואל קרויאנקר, 3.11.1938, אצ"מ S7/699.
  19. "אחדות העם", ספטמבר 1938, מכון ליאו בק, תיקי אחדות העם; קרויאנקר, "המערכת הפנימית", שם, שם.
  20. קרויאנקר-מדזיני, חליפת מכתבים, שם, שם. מ. קידני "קואופרטיבים הסתדרותיים ותעשיה פרטית", שם, שם: א. אורבך, "בעיות הפוליטיקה הקרקעית" שם, שם. שיחה עם פינר, "התישבות המעמד הבינוני", שם, שם. ב-1938 קם המדור להתיישבות המעמד הבינוני ובראשו ל. פינר.
  21. מוזס אל מרטין רוזנבליט, 21.10.1938, מכון ליאו בק, ארכיון פינר.
  22. חתום "אחדות העם", "תביעותינו מהקונגרס", 30.6.1939, שם, שם.
  23. שם, שם.
  24. מוזס אל קרויאנקר ואל בילסקי, 3.11.1938, אצ"מ S7/699.
  25. מוזס מדווח על שיחה עם רופייזון, 21.6.1939, מכון ליאו בק, תיקי אחדות העם. וכן בישיבה מיום 30.6.1939, פרוטוקול, שם, שם. מכתב רופייזון אל מוזס, 29.5.1939, שם, שם; מצד "אחדות העם" – רוזנבליט, בילסקי, מוזס – דיווח לשוקן, 9.6.1939, שם, שם; סיכום בין שוקן למוזס, 10.3.1939, שם, שם; תוכנית מצורפת למכתב אל רופייזון, 11.6.1939, שם, שם; שוקן אל מוזס, 14.6.1939, שם, שם.
  26. ד"ר מ. בילסקי העמיד לרשות הקבוצה את ביתו. בישיבה ב- 20.4.1939 מחלקים ביניהם חברי הנשיאות תשלום חוב של 155 לי"ש. שם, שם.
  27. "מפלגת 'אחדות העם' מתחרה בברית-שלום" (הבוקר, 25.6.1939) מציין בין היתר כי המנהיגים של "אחדות העם" כולם "בעלי מישרות גבוהות [...] ד"ר בילסקי – עורך-דין יועץ, ד"ר ז. מוזס – מנהל כללי של ה'העברה', ד"ר פרדר – מנהל רסקו, וד"ר הורוביץ – חבר נשיאות קרן-היסוד".

ביבליוגרפיה:
כותר: ההתארגנות הפוליטית הנפרדת של עולי גרמניה: מבוא
מחברת: גטר, מרים
תאריך: תשמ"ב , גליון ז
שם כתב עת: הציונות : מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל
הוצאה לאור : הקיבוץ המאוחד
בעלי זכויות: אוניברסיטת תל אביב
הערות: 1. א-כג, תש"ל-תשס"ב‬ .
2. שנתון.
| גרסת הדפסה | העתק קטע למסמך עריכה | הצג פריטים דומים |

אטלס תולדוט | לקסיקון תולדוט

תולדוט אתר ההיסטוריה מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית