| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הוויכוח נמשך הוויכוח על אופיה של "עליה חדשה" נמשך גם אחרי ההצלחה בבחירות לאסיפת הנבחרים. פלג נכבד אחד בתוכה, שדוברו היה א. אוארבך,71 רצה לראות בה מפלגה אזרחית מתקדמת, שתשמש מוקד לקבוצות האזרחיות השונות בישוב. לדעת פלג זה, הוכיחו הבחירות שקבוצות אלה חסרות עמוד שדרה, ועל כן ריכזו מספר קולות קטן בהרבה מכוחן הריאלי בישוב. מכאן התפקיד של "עליה חדשה": להיות מפלגה אזרחית מרכזית, המאגדת גם פועלים ופקידים, שאינם דוגלים במלחמת מעמדות, האבחנה ההיסטורית בין פרולטריון ובורגנות איבדה, לדעתו, של פלג זה, כל משמעות. "עליה חדשה" חייבת איפוא להגדיר עצמה כמפלגה השוללת את מלחמת המעמדות כעיקרון פוליטי, ועם זאת תומכת במאבק לשיפור רמת חייהם של הפועלים.72 קבוצה אחרת, שהגיעה ל"עלייה חדשה" מתוך תנועת הפועלים, ובתוכה אנשים מרכזיים כמו לנדאואר, לם, טנה, לופט ואחרים, לא רצו שזו תתגבש כמפלגה המוגדרת כאזרחית, דהיינו – מפלגת בורגנות, ולו גם בורגנות פרוגרסיווית. את ההוכחה לכך ש"עליה חדשה" אינה במהותה מפלגה אזרחית, ראו בעובדה שהיא השתתפה גם בבחירות להסתדרות בקיץ 1944, שהתקיימו סמוך לבחירות לאסיפת הנבחרים, ונשאה את השם "עליה חדשה עובדת". ואכן, בעצם השתתפותה הצהירה המפלגה שאינה רואה את עצמה כמפלגה אזרחית. בעיית הזהות החברתית-פוליטית הוסיפה איפוא להעסיק את המפלגה גם בתקופה שלאחר הבחירות. היא לא ראתה את עצמה כמפלגת פועלים ואף לא כמפלגה אזרחית, וביקשה לאחות את שני הקצוות. ג. קרויאנקר נתן לזה ביסוס אידיאולוגי בכותבו: "הבחנה פרימיטיווית בין עולמו של הפועל מזה לבין עולמו של הבורגני מזה מעולם לא הלמה את המצב המציאותי, ואף נהפכה במשך השנים למקור אסונות בעולם".73 את הוויכוח על אופיה הסוציאלי של המפלגה ניתן לסכם בשאלה שעמדה לפני חבריה: האם להכריז על "עליה חדשה" כעל מפלגה אזרחות, או להשאיר אופציות פתוחות לקראת העתיד, בהנחה שהיא עשויה לשמש מוקד משיכה גם לפועלים, אשר המונח "אזרח" מעורר בהם תגובה שלילית. אנשי תנועת העבודה לשעבר ראו את עתידם ב"עליה חדשה" בתנאי שזו לא תצהיר על עצמה כמפלגה אזרחית, וכך נשאר הנושא פתוח. המאבק נגד תוכנית בילטמור הוסיף להיות אחד מנושאי הפולמוס עם מפא"י. בנצחונה של מפא"י בבחירות לאסיפת הנבחרים ראתה "עליה חדשה" את נצחונה של "רוח בילטמור", המסכנת את עתידו של הישוב. האמונה שתוכנית בילטמור אפשרית ומהווה דרך לעצמאות היא אשליה, ועלולה להביא לתבוסתנות ולפעולות בלתי-מאוזנות, אשר גם מנהיגות מפא"י לא תוכל לשלוט עליהן. עם קבלת תוכנית זו החליפה מפא"י את הרוויזיוניסטים בקיצוניות מדינית והשרתה רוח קיצונית וקנאית בחיי הישוב.74 אף כי גם הסוציאליסטים וגם האזרחים ב"עליה חדשה" ראו במדיניות-החוץ את הדבק המלכד את המפלגה, ואת החייץ המפריד בינה לבין שאר המפלגות, נותרו גם בתחום זה חילוקי-דיעות. "עליה חדשה" התנגדה בראש וראשונה למאבק במנדטור הבריטי, משום שראתה בו שותף למשא-ומתן על עתיד הארץ. אומנם, קיים ויכוח בין הישוב לבין ממשלת המנדט, וממשלת המנדט אינה צודקת בגישתה לעניין העליה וההתיישבות ויש ללחום בספר הלבן, אולם כל זאת צריך לעשות בידיעה ברורה שהמדובר בשותף, ולא באוייב. "עליה חדשה" הטילה ספק, מבחינה עקרונית, בטעם החתירה לעצמאות מדינית. מדינה קטנה בימינו תהיה כדור משחק חסר ישע ביד אינטרסים זרים. לכן רצוי שארץ-ישראל תישאר חלק מן הקומונוולת הבריטי, תוך השגת אוטונומיה יהודית בשטח התרבות, האדמיניסטרציה והכלכלה, ללא שאיפות צבאיות ומדיניות כלפי חוץ ההולמות מעצמה גדולה בלבד. "סבורים אנו כי מן הנכון לומר שרוב היהודים מכירים מה הבל הוא רעיון זה שאנו יכולים להקים כאן מדינה יהודית ולשמור על קיומה אחר צאת האנגלים".75 כחלקים אחרים בישוב, לחמה גם "עליה חדשה" בקבוצות הפורשים, תוך הדגשת-יתר של אופיין הלאומני-פשיסטי והבלתי-מוסרי. מולן עומד, לדעתה, המחנה המבקש לבנות את הבית הלאומי ברוח דמוקרטית, על יסודות של התרבות האירופית ובשלום עם כל העמים. לכן דרשה מאבק אקטיווי בטרוריסטים, תוך שיתוף עם השלטונות, בידודם, נישולם הכלכלי, והטלת חרם עליהם, שכן אין הבדל בינם לבין פושעים פליליים. "מי שלבו להגשמת הציונות יצטרף למלחמה נגד פשע הקנאים התועים והמתעים, כי בנפש האומה המה".76 בעקבות רצח הלורד מוין בידי אנשי לח"י טען ג. קרויאנקר, כי אחריות קולקטיבית מוטלת על הישוב לרצח זה. מעשי הטרור הם מסקנה קיצונית, אך עקבית, מגישה רוחנית שהישוב מתחנך עליה. הנאומים הרבים המושמעים נגד בריטניה וההצהרות מלאות הטינה משפיעים על שכבות רחבות. השנאה לבריטים גובלת בהיסטריה, המביאה לאלימות. על כן אין להצהיר הצהרות פומביות נגד הממשלה. את תביעות הישוב מן המימשל יש להביא בפני המימשל בלבד, ולא מעל במות ציבוריות.77 אולם לא כל אנשי "עליה חדשה" היו שותפים לכל ההבחנות והתפיסות הללו. קבוצה אחת בתוכה, שהתארגנה לאחר הבחירות לאסיפת הנבחרים, ביקשה לשנות את עמדת המפלגה למטרות הציונות.78 חבריה טענו שהם ציפו לתוצאות טובות יותר מן הבחירות. חלקים ניכרים מהעליה הגרמנית, הוסיפו, לא נתנו את קולותיהם למפלגה, וחלק אחר לא השתתף בבחירות כלל. הסיבה העיקרית ל"כישלון יחסי" זה יש לחפש, לדעתם, בוויכוח בענייני מדיניות-החוץ שנמשך שנתיים וחצי, מאז ועידת כפר שמריהו, בלי יכולת להפריד בין המטרות לבין הדרכים. ככל שנקטה המפלגה עמדה נגד דרכים ושיטות פוליטיות, כגון המאבק בטרור, נגד חינוך שוביניסטי, נגד פרווינציאליזם רוחני, נגד עויינות לבריטניה ונגד הערבוב של פוליטיקה בתעמולה, אפילו היה סגנון הוויכוח חריף מדי, הרי עצם המאבק היה נכון ומשותף לכל חברי המפלגה. לא כן לגבי המטרות ובוויכוח על תוכנית בילטמור. הוחלט, אומנם, לא לתמוך ולא להתנגד מסיבות טקטיות, אף-על-פי-כן הופעות ומאמרים משל חברי המפלגה רושם ש"עליה חדשה" והשומר הצעיר הן שתי מפלגות יחידות השוללות את התוכנית. אולם בעוד שלשומר הצעיר יש תוכנית דו-לאומית אלטרנטיבית, הסתפקה "עלייה חדשה" בביקורת בלבד. לאמיתו של דבר יש במפלגה תומכים בכל התוכניות: בבילטמור, בחלוקה, במדינה דו-לאומית וכו'. על-ידי התנגדות לבילטמור, הוסיפה קבוצה זו לטעון, העמידה עצמה "עליה חדשה" נגד מדיניותו של וייצמן. לכן מבקשת הקבוצה לחזור ולהעלות את העניין לדיון במפלגה, שהרי באין החלטה מפורשת מתקבלות בציבור דעותיהם האישיות של ולטש או לנדאואר כדעת המפלגה. הפורום המתאים לקבלת החלטות על המטרות הציוניות היא הוועידה הארצית. הוועידה ברמות-השבים הוועידה הארצית הראשונה של "עליה חדשה" נתכנסה ברמות-השבים ב- 31-29 בדצמבר 1944. בבחירת המקום לוועידה ביקשה המפלגה להדגיש את קשריה עם הישובים החקלאיים שנוסדו בעשור האחרון בידי עולי גרמניה מבני המעמד הבינוני. השתתפו בוועידה 114 צירים, שיצגו 42 סניפים עם 10,000 חברים רישמיים. בנאום הפתיחה סיכם פ. רוזנבליט, נשיא המפלגה, את השנתיים שעברו מאז ועידת היסוד בכפר שמריהו.79 במרכז דבריו הועמדה השואה באירופה והקשר העמוק שבין טרגדיה זו ובין בניין הישוב בעתיד. השואה הוכיחה גם לעולם הגדול את ההכרח בהבטחת חיי חירות לעם היהודי בארץ; נוכח הצהרות האהדה בעולם, עלינו לחזור ולגולל את שאלת היהודים כשאלה עולמית; כדי להבטיח חיי חירות בארץ-ישראל, עליה מירבית והתיישבות רחבה, יש לדאוג לתכנון כלכלי, לשקט ולשלום, למשטר של עליה, ושיתוף-פעולה עם בריטניה.בכך ביטא פ. רוזנבליט את עיקרי מדיניות-החוץ של מפלגת "עליה חדשה" יחד עם תמיכתה הנאמנה במנהיגותו של חיים וייצמן. הרצאה מרכזית אחרת נשא ד"ר גיאורג לנדאואר בנושא: המעבר ממשק מלחמה למשק שלום – תפקידיו החשובים של הישוב.80 הישוב, אמר המרצה, יעמוד בעתיד בפני הצורך הדחוף לקלוט עליה, ואילו מצוקה כלכלית מונעת קליטת עליה: המשאבים מיהדות אירופה שוב אינם עומדים לרשותו; כדי להשיג עזרה גדולה ומהירה, ולהוות חלק חשוב בתכנון כלכלי עתידי של המזרח התיכון, יש להגיש תוכניות משקיות מפורטות; אלה חייבות לכלול את המשק הארצי כולו, היהודי והערבי גם יחד, וחתירה להביא לידי שוויון ביניהם, שוויון בין שני המשקים הכרחי לקיום משותף של שני העמים בארץ, כי הרמה הנמוכה יותר של האוכלוסיה הערבית מוכרחה להביא להתנגשות בין העמים ולקיפוח לאומי; ביסוס המשק הערבי, הקמת בתי-ספר, ושיפורים אגרריים הם תנאי לקליטת עליה יהודית; אינטנסיפיקציה של המשק הערבי היא תנאי להעברת קרקעות למשק היהודי; התוכניות חייבות לקחת בחשבון את המשך הקשר עם המעצמות הדמוקרטיות: אין לבנות על הניגוד בין ארצות-הברית ובריטניה, אלא על הקשרים ביניהן; כל התוכניות חייבות להוכיח כי הציונות היא דבר ריאלי. בהמשך הרצאתו, בחלק שדן בענייני העולם, הביע המרצה את דעתו כי העולם מתפתח לקראת אינטרנציונליזם דמוקרטי. גם התנועה הציונית, שקמה כתנועה דמוקרטית, אמר, יכולה לחיות רק במשטר דמוקרטי. "עליה חדשה" צריכה לראות את עצמה כחלק הארצישראלי של האינטרנציונל הדמוקרטי שיוקם בעולם. מההרצאה נסתבר, כי אין הוא מייחס חשיבות רבה למדינה יהודית. העיקר: חברה ציונית, שותפות יהודית-ערבית, וקשר מתמיד עם העולם הדמוקרטי, שבראשו תעמודנה הארצות האנגלו-סאקסיות. לנדאואר כרוזנבליט ראה את הקשר בין הציונות לבריטניה כעניין חיוני ביותר, אך בעוד שלדעת הראשון קשר זה הוא אורגני ומהותי ויהיה קיים גם בטווח הרחוק, סבר רוזנבליט שהוא צורך ריאלי, בלתי-אמצעי, הנובע מניתוח המציאות בהווה. הוויכוח הכללי נפתח בהרצאתו של פ. רוזנבליט על מקומה של "עליה חדשה" בישוב ובתנועה הציונית.81 את ההצלחה בבחירות תלה בהקמת מנגנון מודרני משוכלל ובמזכירי סניפים בעלי שיעור-קומה. לעומת מסירותם של הפעילים, היתה "רוח ההקרבה" של המון החברים "בלתי מספקת". התרומות לא עמדו ביחס מתאים להוצאות, והארגון שקע בחובות.82 הוא התלונן שחברי המפלגה לא למדו עדיין את השפה העברית ולא התקרבו לתרבות העברית, וכי אופיה של "עליה חדשה" נשאר עדיין "לאנדסמנשפטי" בעיקרו. באשר לאופי הסוציאלי של המפלגה, יש, לדעתו, להכריע בין שלוש שיטות כלליות: אחת – שימור המשטר הרכושני; שניה – מהפכה בולשביקית; שלישית – מהפכה שקטה ברוח הניו-דיל מתוך הסכם בין המעמדות. זו השיטה שהוא מציע לנקוט. "מקומנו במחנה של אלה המבקשים את תיקון החברה לפי הקו הכלכלי של בוורידג'".83 בנוגע לענייני-חוץ, הוא מבקש שלא לדון בהם ולאפשר למנהיגות המפלגה לנהוג באופן טקטי עד אשר יווצר מצב בו תידרש הכרעה. למרות בקשתו זו של נשיא המפלגה נסב עיקר הוויכוח בוועידה על מדיניות-החוץ. בענייני-פנים ניכרו גוונים שונים, אך לא חילוקי-דיעות חריפים. הכל תמכו בצורך בקידמה סוציאלית, תכנון כלכלי, טיפוח העליה, קליטת עולים מוצלחת, והפיכת אסיפת הנבחרים למוסד חזק ומרכזי. ביקורת נמתחה על הגישה ה"לאנדסמנשפטית" של הארגון, על היעדר קשר מספיק עם הבוחרים, ועל דרכי עבודה עם הנוער. הועלתה דרישה לעבד תוכנית חיובית כאלטרנטיבה לשלטון הקיים, ולא להסתפק עוד בגישה של אופוזיציה מתמדת. הביקורת הנוקבת ביותר נגד הנהלת המפלגה נמתחה על חוסר הצלחתה למשוך לפעיליה מספר ניכר מעולי מרכז-אירופה, שלא היו ציונים לפני עלייתם, אלא הסתפקה באלה שהיו מאורגנים עוד בארצות מוצאם. היו גם שביקשו לשנות את שם המפלגה. בסיכום הדיון אושרו כל ההחלטות בענייני-פנים פה אחד. לעומת זאת בלטו בתחום מדיניות-החוץ שלוש גישות. האחת, ובמרכזה ה. קאופמן, ביקרה את דרכה של "עליה חדשה" ודרשה הכרזה ברורה על המטרות הציוניות והכרה בצורך לכונן מדינה עברית. לדעת מצדדי גישה זו, יש להפסיק את המאבק בתוכנית בילטמור ולתמוך במדיניות הציונית הרשמית, כפי שווייצמן ובן-גוריון מבטאים אותה, משמע – להתייצב מאחורי החתירה להקמת המדינה,84 גישה שניה, אשר דוברה המרכזי היה א. סימון, ותמך בה ג. לנדאואר, ביקשה שלא לקבוע את המדינה היהודית כמטרה. היא גרסה חיי שותפות בין שני העמים בארץ, ללא שלטון מדיני של צד אחד על רעהו.85 גישה שלישית, שמבטאה היה פ. רוזנבליט, גרסה שאין צורך לקבל כל הצהרה על המטרות הסופיות. אין טעם לקרוא לכינון מדינה עברית, מפני שאין הזמן מתאים לכך, ואין הצהרה כזו תואמת את הצרכים הפוליטיים של הישוב בהווה. הוא לא הסביר מדוע אין הזמן מתאים לכך. נראה, כי רצה להימנע מהכרעה משום חילוקי-הדיעות שניטשו בנושא זה בתוך המפלגה, ודחיית החלטה נראתה לו כמוצא נוח. הוויכוח על מדיניות-חוץ נסתיים בישיבה סגורה של הוועדה המתמדת, אשר העלתה הצעות לסיכום ברוח הגישה השלישית. בעד ההצבעה הצביעו 82 (כולל בעלי הגישה השניה); נגדה – 28; לא הביעו עמדה – 10. בסך-הכל השתתפו 120 איש בהצבעה. אושרה, איפוא, ההצעה שלא להצהיר על המטרות הסופיות של הציונות. פ. רוזנבליט נבחר לנשיא "עליה חדשה" וג. לנדאואר וא. אוארבך לסגנים. למרות דברי השבח שהמטיר רוזנבליט על לנדאואר, ולמרות העובדה שבדיוני הוועידה לא נתגלו חילוקי-דיעות ביניהם, ניכר שוני רב בהשקפותיהם של שני המנהיגים המרכזיים של המפלגה. שוני זה בא לביטוי בדרך ניסוח הדברים, ביחסם לתנועה, וביחסם לכלל העולים מגרמניה, שאותם יצגו. רוזנבליט, למשל, הבחין הבחנה ערכית בין הנהגת "עליה חדשה", שרמתה גבוהה, לדעתו, לבין המון בוחריה, אותם כינה "מתבוללים". בכך הבדיל בין הציונים הוותיקים לבין העולים שלא היו ציונים לפני עלייתם, ובהיותם בארץ לא רכשו את שפתה ולא השתלבו בתרבותה. ואילו לנדאואר התנגד בחריפות לכינוי "מתבוללים", וטען שאדם עשוי להיות ציוני גם כשהוא מדבר גרמנית. רוזנבליט התנצל אחר כך על השימוש במונח זה.86
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
