| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
פרומה – קווי פנים מפורשים ונקיים, מצח רם מתחת לשיער חלק, אצלו לפניה ביטוי של חומרה; רק בחיתוך הסנטר וזוויות הפה גנוז קו של רוך. לכאורה מתונה, מרוכזת, קרה במקצת, לאמיתו של דבר בעלת לב רוטט, חם – כך נחרתה דמותה אצל מי שהכירה.1 פרומקה נולדה באלול תרע"ד (1914) למשפחה מושרשת בפלוטניצה, עיירה קטנה סמוכה לפינסק, שנודעה כמרכז פעילותו של הרבי מסטולין (Stolin), ויהודיה נמנו על החסידות הקרלינית. בני המשפחה היו סוחרי שוורים, בריאי גוף ונועזים, שלא אחת היו מובילים במו ידיהם את השוורים מפלוטניצה שבדרום רוסיה הלבנה לוורשה ולווילנה – מרחק 500 ק"מ. האב, שהיה חסיד אדוק, והקפיד במצווה קלה כבחמורה, למד בנעוריו בישיבה והוסמך לרבנות, אך קיבל את עצת הרב והמשיך במסורת המשפחתית של מסחר בשוורים. למרות מומחיותו וכישרונותיו במסחר לא הצליח האב להגיע לחיי רווחה, והיו תקופות שהמשפחה חיתה בעוני ובדוחק רב. סיפרו עליו, שנזדמן לו פעם להרוויח מקניית פרה אצל אלמנה אחת, ולמרות פרנסתו הדחוקה ויתר על הכסף, ויעץ לאותה אשה להמתין שהמחירים יעלו. כנגד הנוהג המקובל אז, שמטעות של גוי מותר ליהנות, הקפיד האב גם כאן על הגינות. בימי חול הירבה האב לנסוע לוורשה או לערי השדה לרגל מסחרו, אך כאשר לא היה בדרכים, בעיקר בשבתות, הקדיש שעות מרובות ללימוד גמרא. שש השנים הראשונות עברו על פרומקה בעיירה הקטנה בין ביצות ויערות על גדות נהר קטן, בין עצים וביקתות איכרים, ריחות כפר ושקיעות של קיץ – זה היה נוף ילדותה המוקדמת. עד מלחמת העולם הראשונה היה מעמד המשפחה בעיירה טוב, הגויים התייחסו אליהם בדרך ארץ, אם בגלל יושרם ואם משום שהיה ידוע, כי בשעת הצורך יגנו בכוח על כבודם: "אבא לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים – מספר האח אליהו – "וכאשר נתקל בגוי שפגע בכבודו או בכבוד יהודי אחר, לא נרתע מלחלוק לו מנחת זרועו."2 אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנות המהומות ברוסיה והקרבות בגבול רוסיה-פולין, התערער מעמד היהודים ודמם נעשה הפקר. בסוכות תר"ף (1920) ביצעה כנופיית הפורעים של בולק-בלכוביץ פוגרום בפלוטניצה. במשך שבוע ימים רצחו הפורעים חלק מיהודי העיירה, ואת הנותרים הובילו לקצה היער ודרשו כופר נפש. האב לא ויתר, ונאבק בתקיפות על חיי משפחתו ויהודי העיירה כולה. בסופו של שבוע של רצח, ביזה והצתות נותרו יהודי פלוטניצה בחוסר כל. המשפחה עם כל יהודי העיירה נטשו את פלוטניצה והגיעו לפינסק הסמוכה. האח הבכור אליהו היה אז בן 15, האחות זלטקה – בת 8, לפרומקה מלאו 6 שנים וחנצ'ה, האחות הצעירה, היתה בת שנתיים. בפינסק עברו שנים קשות על המשפחה, והבנות הצעירות לא למדו בבית-הספר, מחוסר אמצעים. האחות הגדולה, שהצליחה להיכנס לגימנסיה בשנה אחת של רווחה כלכלית מסוימת, נאלצה לתת, מאוחר יותר, שיעורים פרטיים כדי להבטיח את לימודיה, וגם לימדה את אחיותיה הצעירות בבית. מדי ערב, ובעיקר בשבתות, היתה זלטקה יושבת עם שתי אחיותיה ומעבירה אליהן מה שרכשה בגימנסיה. "תלמידתי המצוינת היתה אז חנצ'קה, בעלת התפיסה החריפה והמהירה. מן הזמן ההוא אין לי כמעט זכרונות מפרומקה. שתקנית היתה, מכונסת אל תוך עצמה, נחבאת אל הכלים" – כותבת זלטקה.3 למרות המצוקה הכלכלית והעוני לא היו החגים בבית נוגים, בשבת לא חסרו אורחים, והבית היה מתמלא זמירות של חסידים. האב היה עליז מטבעו, לא רק מפני שהיה חסיד. חנצ'קה, הבת הצעירה, ירשה את חדוות החיים והשובבות שלה מהאב, ואילו פרומקה דמתה לאם: תמיד רצינית, שתקנית, ביישנית ומסורה מאוד. ממשכורתה הדלה, שקיבלה כעוזרת לתופרת, היתה פרומקה קונה בד ותופרת לאמה בגד חדש בכל ערב חג. כבר בהיותה בת 16 שימשה פרומקה כתובת לצרות הזולת: "זוכרת אני מעשה בנערה נוצריה מן הכפר שכיבסה לבנים בביתנו וסבלה מאיזו מחלה. במצוקתה לא פנתה הנערה אלי או לאמי אלא לפרומקה" – כך כותבת האחות הגדולה. בראשית שנות ה- 30 פעלו בפינסק כמה תנועות נוער ציוניות. בני הגימנסיות, בעלי ההשכלה הממוסדת, פנו בעיקר ל"שומר הצעיר" ול"נוער הציוני". בני נוער ממוצא עממי יותר, ללא השכלה מסודרת, חלקם נוער עובד, פנו ל"פרייהייט" – ארגון הנוער של מפלגת פועלי ציון צ.ס ול"החלוץ הצעיר". פרומקה וחנצ'קה הגיעו לסניף פרייהייט בעיר, בעקבות אחיהן הגדול אליהו, שלמד נגרות בבית-ספר מקצועי והיה פעיל בסניף המקומי. פרומקה, שהחלה פעילותה בסניף פרייהייט בהיותה בת 17, שימשה גם נציגת תנועתה בוועד "החלוץ" בפינסק.4 "החלוץ" לא היה תנועת נוער במובן המקובל. במקורו היה ארגון של בני 18 ומעלה, שהכשירו את עצמם לעלייה והגשמה בארץ-ישראל, על פי התפיסה, שכל צעיר מישראל, ללא הבדל השכלה או השקפה פוליטית, ראוי להימנות עם המחנה המגשים. בסוף שנות העשרים עבר "החלוץ" משבר שהצמיח שתי תגובות, ששינו את אופיו הארגוני: יצירת קיבוץ ההכשרה הקבוע, שהפך בשנות ה- 30 לצורת הכשרה מרכזית, והקמת תנועת נוער חדשה – "החלוץ הצעיר". תנועת "החלוץ הצעיר" צמחה מתוך ההכרה, שיש הכרח לפתח את הארגון החלוצי על ידי העמקת הפעולה החינוכית. התנועה נתנה מענה לבני נוער בעיירות מזרח פולין, שלא יכלו להצטרף ל"החלוץ" מפאת גילם הצעיר, ואימצה לעצמה את הסממנים הארגוניים של תנועת נוער קלאסית.5 במקביל לגיבוש "החלוץ הצעיר" כתנועת נוער של "החלוץ", קירבה מציאות החיים בפולין את פרייהייט אל "החלוץ", וגם בוגריה הצטרפו לקיבוצי ההכשרה שלו. במהלך שנות ה- 30 התפתחה קירבה בין החלוץ הצעיר ופרייהייט. שתיהן היו קרובות למפלגת פועלי ציון צ.ס. וקשורות לזרם התיישבותי משותף, הקיבוץ המאוחד, והיוו חלק מ"הגוש הכללי" ב"החלוץ". הקירבה האידיאולוגית בין השתיים הולידה שיתוף פעולה, אך היו ביניהן גם מתח וחיכוכים.6 מערכת היחסים בין שתי התנועות בפינסק היתה ייחודית, והקדימה תהליכים כלליים שהבשילו רק בסוף שנות ה- 30. תהליך ההתקרבות בין "החלוץ הצעיר" ופרייהייט, שהיה חזק במיוחד בפינסק, ערש לידתה של מפלגת האם שלה, הגיע לשיאו ב- 1933, ביוזמה מקומית לאיחוד שתי התנועות ויצירת קשר עם מרכז פרייהייט. אנשי "החלוץ הצעיר" בפינסק לא הסתפקו בפעולה זו, ושלחו חוזרים לסניפי הסביבה שיפעלו כמותם, ומרכזי שתי התנועות בוורשה הגיבו על צעדים אלו בהתנגדות מוחלטת, וניסו לכפות על פעילי פינסק פירוד מחדש. למרות הניסיונות לסכל את האיחוד בדרכים אדמיניסטרטיביות המשיך להתקיים איחוד התנועות המקומי, ושימש ראשיתו של תהליך שהגיע לסיומו רק בספטמבר 1938, עם האיחוד הארצי הרשמי של שתי התנועות., אין בידינו ראיות מפורשות על חלקה של פרומקה במאבק על האיחוד שניהלו חברי התנועות בפינסק, אך ידוע על מעורבותה בראשית שנות ה- 30 בסניף פרייהייט וב"החלוץ" בפינסק, והתייצבותה בוויכוחים הנוקבים, שנמשכו חמש שנים, בראש התומכים באיחוד הארצי. לכן יש להניח, שהמאבק בפינסק לא היה מתקיים בלעדיה. ב- 1935, בהיותה בת 21, יצאה פרומקה להכשרה בקיבוץ תל-חי בביאליסטוק.7 חנצ'ה ופרומקה ינקו שתיהן מאותם מקורות של עממיות ותביעה בלתי פוסקת לשלימות אישית, המציינת את חסידות קרלין, אך כל אחת הפנימה השפעה זו בדרכה שלה. חנצ'ה, הצעירה בין השתיים, היתה כולה כשרונות. הכל ניתן לה בשפע ובנקל: כיבוש הלשון, כיבוש הספר, ההשכלה, קול ערב, כושר ביטוי וקשר עם אנשים. לא פעם ביטאה געגועים לייסורי מעשה, בהם ראתה דרגה גבוהה יותר של הגשמה. פרומקה היתה שונה: כל הישג עלה לה במאבק נפשי וגופני אדיר, כולה מרוכזת פנימה ושתקנית, קשה במגע ובקשר עם אנשים, רצינית, כמעט קודרת. העשייה היומיומית, בבית אבא ואחר כך בתנועה, היתה אפיק עיקרי לנפשה הסוערת והמתייסרת.8 הכינוי המשותף "חנצ'ה ופרומקה" – קודם הצעירה ואחר הבוגרת – לא היה מקרי. חנצ'ה תפסה מקום מרכזי והתבלטה מהיום בו דרכה רגלה בסניף התנועה, ואילו פרומקה השתלבה לאט. רק לאחר שנים של עבודה אפורה וחיי עשייה בין חברים, ברגעי הכרעה ומשבר, התגלתה בכוחה המוסרי ובכושר המעשה הנכון. הצטרפותה לתנועה זימנה את התנאים בהם יתעצבו אותן תכונות ייחודיות, שכבר באו לביטוי בתוך המשפחה. מכאן ואילך הביוגרפיה האישית של פרומקה היא במידה רבה הביוגרפיה של התנועה: תחילה בקיבוץ בביאליסטוק, כחברה מן השורה, ללא תפקיד רשמי, נוסעת מסניף לסניף, נמצאת במרכז העשייה וסוחפת עמה אחרים. אחר כך במרכז התנועה, נודדת מגליל לגליל, פעילה בסמינרים ובכינוסים תנועתיים כאיש מרכז התנועה, אך לא מוותרת גם על הפעילות המקומית ועל העשייה היומיומית עם חברים. מה שייחד את דמותה בבית, בקיבוץ ההכשרה ובתנועה היתה היכולת למזג ניתוח נוקב, חסר פשרות, עם לב אוהב ודאגה אמהית. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
