| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המשבר הכלכלי העולמי בראשית שנות ה- 30 פגע קשה בפולין והביא ל"נדידה הגדולה" של קיבוצי ההכשרה מפולסיה ווהלין לחלקי פולין המרכזיים, לערים הגדולות, בחיפוש אחר מקורות פרנסה. התפרסות זאת ברחבי פולין יצרה את התשתית לקליטה ההמונית בשורות "החלוץ" בשלוש השנים הבאות. החמרת המצב הכלכלי של יהודי פולין, המדיניות האנטישמית של ממשלת פולין, ונעילת השערים בארצות ההגירה המסורתיות – שהפכה את ארץ-ישראל ליעד הגירה מרכזי – הביאו לגידול ללא תקדים בשורות "החלוץ". הדיוקן הקולקטיבי של דור הצעירים שהצטרף ל"החלוץ" בראשית שנות ה- 30 היה של חניכי בית הספר הפולני העממי או "החדר", לעתים ללא השכלה מסודרת, ורמה תרבותית, כללית ויהודית, נמוכה בדרך כלל. על פי נתונים מדצמבר 1935 – 76.5% מחברי "הגוש הכללי" בהכשרות "החלוץ" היו בעלי השכלה עממית, ו- 16.5% היו בעלי השכלה "ביתית", דהיינו צעירים שרכשו השכלתם מחוץ למסגרות פורמליות. המניע האידיאולוגי בהצטרפות ל"החלוץ" הלך ונעלם בראשית שנות ה- 30. המניע העיקרי להצטרפות המוני הצעירים ל"החלוץ" היה הרצון להגר מהר ככל האפשר. המוטיבציה הנמוכה להתמודדות אידיאולוגית, השהות הקצרה בסניף לפני היציאה להכשרה, ובהכשרה עצמה, בימי העלייה הגדולה – איימו על אופיו של "החלוץ" כתנועה רעיונית, והוא התקרב למצב קיצוני של ארגון הגירה גרידא. בעיקר נפגעו התנועות שהיו קשורות ל"גוש הכללי": פרייהייט ו"החלוץ הצעיר", כיוון שלא שמרו על קיום אוטונומי ב"החלוץ", ואילו המסורת הארגונית והחינוכית של תנועת הנוער טרם נתבססה אצלן.9 כמו כן עלה שיעור חברי "החלוץ" שלא הגיעו מתנועות הנוער, ונקראו "סתם חלוצים". הגידול ההמוני ב"החלוץ" בשנים 1935-1932, וקליטת אלפי החברים בסניפים ובקיבוצי ההכשרה, עוררו בעיות חברתיות וארגוניות קשות. עם השתרשות ההכשרה בערים הגדולות, קיוו ב"החלוץ" לשינוי בהרכב הסוציאלי ועליית חלקם של פועלים ובני פועלים בתנועה. התשתית החברתית של "החלוץ" התרחבה אומנם, אך מוצאם של רוב המצטרפים היה מהבורגנות הזעירה והבינונית, יוצאי העיירה הקטנה, ורק מקצתם היו בני פועלים יוצאי העיר הגדולה. חלקו של הנוער האקדמי היה מבוטל, שכן רובו היה נתון להשפעות רדיקליות של הימין או השמאל.10 כמו חברים רבים בפרייהייט, גדלה פרומקה ובגרה במצוקה כלכלית, שלא איפשרה לה לבקר בבית-ספר מסודר. היא רכשה את השכלתה בלימוד עצמי, תחילה בבית בעזרת אחותה הגדולה, ואחר כך בקיבוץ ההכשרה ובהנהגת התנועה. פעילותה התנועתית היתה מלווה במאמץ מתמיד ללמוד עוד ועוד. במכתביה היא מרבה לכתוב על החסר הזה, ועל המאמץ להשלים אותו. היא כותבת לחבר: "הודות למפעלי התנועה למדתי קצת. גם כעת בסמינר, שאני מרכזת, הסתדרתי כך שאוכל לקרוא גם בעצמי, וזה מוסיף לי כוח." והיא ממשיכה, על אודות השכלתם של החברים בסמינר: "צר לי עליהם וצר לי על עצמי שאיני יכולה לעזור להם במידה מספקת כי גם אני ילידת העוני והדלות הפולסאית."11 פרומקה החלה את פעילותה בסניף פרייהייט בפינסק בתקופת הפריחה בתנועות וב"החלוץ". ב- 1935 הצטרפה לקיבוץ ההכשרה בביאליסטוק כחברה מן השורה, מבלי למלא עדיין כל תפקיד רשמי. בימים הראשונים בקיבוץ הירבתה לשבת בחדר הקריאה הקטן שליד חדר האוכל, לקרוא ולהקשיב. ההקשבה היתה מתכונותיה הבולטות. חברים פנו אליה בבעיות שונות, ופרומקה היתה מקשיבה ומשיבה בשיקול דעת. בשלהי קיץ 1935 השתתפה בסמינר פרייהייט בקיבוץ בביאליסטוק. בסיום הסמינר קמה ונשאה דברים באידיש עממית: היא דיברה על לבטי אדם וגורלו, ועל לבטי נערה מישראל המחפשת דרכה. המעבר לתנועה חלוצית מגשימה, תוך הינתקות מבית ההורים הדל, הזקוק לה מאוד, עלה לה בייסורים גדולים, שהעמידו את נאמנותה ועקשנותה במבחנים קשים, וחישלו אותה בסופו של דבר. כבר בתקופה זו בקיבוץ ביאליסטוק פעלה כמי שמייצגת את רעיונות התנועה ומשמשת דוגמא לאחרים, וכמי שחשה את מצוקות הזולת, אך נאבקת בחולשות ללא פשרות. היו אלו ימי רעב ויאוש בקיבוץ. היה מקרה שחברים שכבו במיטות, והנה הגיעו שלושה קרונות עור, שצריך היה לפרוק, ואיש לא קם. התגובה של פרומקה: "מה הפלא? חברים עייפים ורעבים, הם אינם יכולים, פה לא שאלה של רצון, אני אעלה תראה – ילכו". וכך אכן היה.12 התגובה של פרומקה העידה על רגישות והבנה של החברים בקיבוץ, אך גם על הכרה בכוח מנהיגותה ויכולתה לסחוף אחריה על ידי דוגמא אישית. ואילו כשהיה מדובר בעקרון תנועתי, גילתה פרומקה קשיחות ללא פשרה. באחד מימי החורף, בתנאים הקשים של הקיבוץ בביאליסטוק – קור, רעב וחוסר עבודה – פנתה חברה חולה למזכירות בבקשה לקבל חופש ולנסוע לבית הוריה לריפוי. המזכירות נטתה לאשר את הפנייה, שכן הבינו שהחברה חולה מאוד. פרומקה היתה היחידה שדרשה מהחברה החולה להישאר בקיבוץ. "הקיבוץ חייב לעשות הכל למען תבריאי, זה ביתך." היתה זו התאכזרות לחברה ומעמסה על הקיבוץ השרוי במצוקה קשה, אך לפרומקה לא נראתה דרך אחרת. למרות ההתמרמרות הכללית התקבלה דעתה. היה כאן ביטוי לאמת פנימית עמוקה, ולנאמנות ללא פשרות למורשת קיבוצי ההכשרה, שהתייחדה בתביעה להגשים בקנאות את עקרונות השיתוף והשוויון, תוך מאבק יומיומי שכוונתו לנתק את היחיד מהוריו ולשרוף את הגשרים עם העבר, עד כדי התאכזרות עצמית.13 מקרה אחר היה בשעת חטיבת עצים, כאשר אשת בעל הבית הציעה לחלוצים מגש עם פירות, ופרומקה סירבה בכל תוקף לקבלו, והנימוק – שמא יש כאן רחמים. עבודת חטיבת העצים היתה קשה לבחורות, ופרומקה היתה מן המעטות שעמדו בה, ולא בגלל כוח יוצא דופן, אלא משום שנאבקה תמיד להשתייך "למעמד הפרולטרי", במעשה ובחוויה, והחשוב ביותר – כדי למשוך את הנוער הפרולטרי היהודי, בני פועלים עירוניים, לשורות התנועה החלוצית. העובדה שהמוני בני פועלים שהתרכזו בביאליסטוק נמשכו דווקא לשורות הבונד האנטי-ציוני, ציערה אותה מאוד; ואוזלת היד דחפה אותה לפעול כדי לשנות את פני הדברים.14 צמצום העלייה לארץ-ישראל, בעקבות מאורעות 1936, הביא משבר חדש וקשה על התנועה הציונית בכלל ועל "החלוץ" בפרט – משבר שגרם להתפוררות רעיונית וארגונית בשורות "החלוץ". מספר החברים בהכשרות "החלוץ" בפולין ירד ב40%-35%, ונע בין 5,500 ל- 6,000 חברים. החרדה שמא יתמוטט המפעל הציוני באה לביטוי חריף במועצת "החלוץ" העולמית, שהתקיימה ביולי 1937. צעירים יהודים, אפילו בוגרי תנועה, לא היו מוכנים ללכת להכשרה, שהיציאה ממנה לארץ-ישראל לא נראתה בעין. ההמתנה הממושכת לעלייה פגעה בתדמית החלוצים; בעיני עצמם ובעיני החברה היהודית. ניתוק רצף העליה לארץ הביא לניוון בשורות "החלוץ", לערעור הבסיס והמוטיבציה של תנועות הנוער החלוציות ולדלדול שורותיהן. חלקם של ה"סתם חלוצים" בהכשרות הצטמצם מאוד בתקופה זו, ואת מקומם תפסו בוגרי תנועות הנוער. הפסקת העלייה פגעה קודם כל בסניפים, שהיו החוליה החלשה ברצף החינוכי של "החלוץ", ובטווח הארוך נפגעו גם קיבוצי ההכשרה.15 המשבר ב"החלוץ" העלה את המתח האידיאולוגי בין "הגוש הכללי" לתנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"גורדוניה". שתי הדרכים עמדו למבחן מחודש. תנועות הנוער צמחו על רקע המרד בעולם המבוגרים והשאיפה ליצור תרבות נוער אלטרנטיבית, שבמרכזה עומד היחיד כחלק מחבורה אינטימית, ואשר במסגרתה מתעצב עולמו מחדש על ידי תהליך חינוכי ממושך. מכאן צמחה התפיסה האליטיסטית של התנועות, והמשבר ב"החלוץ" שימש לאנשיהן הוכחה להיותם הגרעין האמיתי של "החלוץ". "הגוש הכללי" דגל בתפיסה אקטיביסטית והמונית של עלייה, שבמרכזה עמדו לא היחיד ומאווייו אלא היעדים הלאומיים והחברתיים, שרק המון המאורגן במסגרות גדולות יכול להתמודד עמם. מכאן נבעה התנגדות אנשי "הגוש הכללי" לתפיסה האוונגרדיסטית של תנועות הנוער, שהיתנו את כושרו של אדם להיות חלוץ מגשים בחינוך מעמיק וממושך? אנשי "הגוש הכללי" ראו במשבר תופעה חולפת, פרי גורמים חיצוניים, שלא ביטלה את תקפות הרעיון של "החלוץ" המוני ופתוח. שני המחנות לא ויתרו על עמדותיהם הבסיסיות גם בזמן המשבר, אך כל אחד מהם קלט מהצד השני אותם יסודות שחיזקו את יכולתו להתמודד עם המציאות; "הגוש הכללי", למרות הכיוון ההמוני והפתוח, השקיע מאמצים מחודשים ב"החלוץ הצעיר", שאימצה לעצמה יותר ויותר כלים של תנועת הנוער הקלאסית; ואילו תנועות הנוער אימצו את רעיון ההכשרה הקבועה, הצטרפו למסגרות החלוציות והשתלבו במאבק על יעדים לאומיים וחברתיים.16 באותן שנות משבר, 1937-1936, כאשר העיירות התמלאו בעוזבי הכשרה, ופעילות תנועת הנוער הצטמצמה מאוד, נכנסה פרומקה לפעילות אינטנסיבית בהנהגה הגלילית של ביאליסטוק. היא ערכה ביקורים בסניפי הגליל, עברה מסניף לסניף, עודדה, כתבה מכתבים וקשרה קשרים לימים יבואו. לאחר מחזור ביקורים כזה חזרה לקיבוץ בביאליסטוק, מסרה לחברים רשמים, ודיברה באמונה שהדביקה גם אחרים.17 שליח שנכח בפגישת "האקטיבה החלוצית", ההנהגה הפעילה ב"החלוץ", בשלהי 1937, כתב:
כעבור שבועיים, כאשר ערך אותו שליח ביקורים בסניפים והגיע לביאליסטוק, הוא פגש בפרומקה אחרת, עם מאור פנים, חמימות וחיוניות. אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם ההתפוררות בתוך התנועה החלוצית, היתה העלייה הבלתי לגאלית, או כפי שנקראה ביישוב, "העלייה העצמאית המאורגנת", עליה ב'.19 התרחבות העלייה הבלתי לגאלית והתבססותה במהלך 1938 הביאו למפנה: לאחר שנים של ציפיה, משבר ומתיחות החלו קיבוצי ההכשרה להתרוקן שוב, וההכשרה והעלייה – המפעלים המרכזיים של התנועה החלוצית – הניעו מחדש את גלגלי הפעילות התנועתית. נוכח התרוקנות קיבוצי ההכשרה גבר הצורך בחברים חדשים, שתנועות הנוער לא יכלו לגייס רק מתוכן, והיה הכרח להכין מיד רזרבה של מגשימים. השנה הבאה היתה שנה של תנופת פעילות בשורות "החלוץ" וחידוש מערכת הפעילות התנועתית, שהיתה נתונה עד אז במשבר עמוק.20 המציאות החדשה ב"החלוץ", והצורך בריכוז כל הכוחות כדי להתמודד עם המשימה החדשה של מילוי השורות בסניפים ובקיבוצי ההכשרה לאחר שנות משבר עמוק, הביאו לסיום בלתי נמנע של תהליך, שנמשך מזה מספר שנים, והיה כרוך בוויכוחים ולבטים רבים: איחוד שני התנועות המרכזיות ב"גוש הכללי" ב"החלוץ": החלוץ הצעיר ופרייהייט. ב- 18-15 בספטמבר 1938 התקיימה ביוזפוב ועידת האיחוד והוקמה התנועה המאוחדת: "פרייהייט – החלוץ הצעיר" – תנועת נוער חלוצית, הרואה בהגשמה אישית בהתיישבות השיתופית בארץ-ישראל את העיקר, וקושרת את חבריה הבוגרים למפלגת פועלי ציון צ.ס.21 האיחוד בין שתי התנועות: פרייהייט, אחת התנועות הגדולות בפולין מבחינת מספר החברים, והחלוץ הצעיר, התנועה בעלת אחוז ההגשמה הגבוה ביותר – נתן תנופה גדולה לפעולת התנועה ולהתחדשות בסניפים ובקיבוצי ההכשרה. התנועה המאוחדת מנתה 340 סניפים בפולין, ובהם 25,000 חברים וכן 2,000 בוגרי תנועה בקיבוצי ההכשרה.22 ערב האיחוד נדדה פרומקה מסניף לסניף והדריכה בסמינרים של פרייהייט. באופן טבעי היתה גורם מניע ודוחף להשלמת תהליך האיחוד. בספטמבר 1938 כותבת חנצ'ה מלודז': "קבלתי מכתב מפרומקה, היא מקבלת על עצמה את עניין ההרצאה בוועידת האיחוד. חגגנו ניצחון."23 היה זה ביטוי לצמיחה של פרומקה בתנועה, וליחסם של אחרים להכרעתה: האחות הצעירה ברוכת הכשרונות כותבת כמעט בהערצה על אחותה הבוגרת, שכבשה לה כבר מעמד בכורה בתנועה. פרומקה מצדה הזדהתה בכל נפשה עם האירוע:
על הופעתה בוועידת האיחוד כותב טוביה בוז'יקובסקי, חבר ההנהגה, בזיכרונותיו:
כמו בימי הסניף וקיבוץ ההכשרה, כך גם בהנהגה המרכזית, היה בה שילוב של רגש מאופק וחמימות מצד אחד ודביקות רעיונית מצד שני. לאחר האיחוד התגלה פער גדול בין היוזמה ותנופת הפעילות של המנהיגות ובין המציאות של הכשרות מדולדלות וסניפים ללא עבודה רצינית, מורשת תקופת השפל.26 הנסיעות, הפגישות, הביקורים של חברי ההנהגה, הפכו להיות מוקד הפעילות התנועתית. מיד לאחר האיחוד נפתחה פעולה מוגברת על ידי ביקורים של חברי המרכז והמועצות הגליליות – ההנהגות האזוריות – בסניפים. מטרת הביקורים הללו היתה לא רק חיזוק התשתית הקיימת, אלא גם פעולת ארגון בקנה מידה גדול: הוקמו סניפים חדשים, שיכבת המדריכים תוגברה על ידי סמינריונים גליליים וארציים, וזרם היוצאים להכשרה גבר.27 ככל שהתגברה הפעילות המקומית, כן גבר הצורך בביקורי חברי ההנהגה, וזו קיבלה את הכינוי "הנהגה בדרכים": מרכז התנועה ישב בוורשה, אך למעשה היו חברי המרכז והשליחים רוב הזמן בדרכים.28 בנובמבר ובדצמבר 1938 התקיימו ברוב הגלילות ביקורים מיוחדים הקשורים ב"חודש הארגון" בתנועה ובארגון ה"קבוצות": אותם ביקורים נוצלו גם להכנת "שבועות לימודים", שהיו חלק מפעילות החורף.29 לקראת האביב התחילה ההתארגנות לכינוסי האביב הגליליים. להכנת כינוסים אלו שוב יצאו חברי המרכז לביקורים בכל המועצות הגליליות. 15 הכינוסים הללו חתמו את פעילות החורף ועמדו בסימן היציאה להכשרה, וההכנות לקונגרס הציוני הכ"א.30 היציאה להכשרה נשארה גולת הכותרת של הפעילות התנועתית כולה, והנושא לא ירד מסדר היום בכל ביקור מקומי או גלילי. גיוס חברים חדשים להכשרות שהתרוקנו עם חידוש העלייה היה אבן הבוחן למצב התנועה ולהישגיה.31 פרומקה הצטרפה למרכז התנועה המאוחדת, אך סירבה לשבת במרכז בוורשה, והמשיכה, לפחות באופן חלקי, להיות בתפקיד השליחה הנודדת ברחבי פולין: ביקרה בסניפים וארגנה סמינרים גליליים וארציים.32 גם כאשר הצטרפה להנהגת התנועה לא ויתרה על דרכיה העממיות, על הקשר האישי עם החברים בסניפים ובקיבוצי ההכשרה. בתקופה זו נחשף החיצוי שליווה אותה בכל שנות פעילותה: המתח המתמיד בין הצורך להיות חלק מחיי היום-יום של החברים ובין תחושת השליחות והאחריות למרכז התנועה. "בלי התנועה הן לא אוכל לחיות, היא היתה במשך השנים האחרונות תוכן חיי", כותבת פרומקה מיד לאחד האיחוד.33 בתקופה הראשונה לקיום התנועה המאוחדת היה מרכז פעילותה של פרומקה בלודז', יחד עם חנצ'ה, אחותה הצעירה. העבודה בלודז' היתה מלווה בהתלבטות פנימית מתמדת: מצד אחד היתה עבודה חשובה במקום, כפי שפרומקה הבינה אותה, ומצד שני עלה הצורך הדחוף בפעילות ובביקורים במקומות השונים.34 היא כותבת בנובמבר 1938:
המנהיגות של פרומקה אכן היתה דרך המגע הבלתי אמצעי, האישי, עם החברים, לא המילה הכתובה אלא דווקא הקשר האנושי היה היסוד הדומיננטי בעבודתה. השפעתה של פרומקה על הפעילות בגליל לודז' ניכרה כבר בראשית עבודתה שם. בסניפים היתה התעוררות ועבודת המזכירות השתכללה.36 אך הפגישות עם חברי הסניפים השונים העלו אצלה ספיקות לגבי ההרכב האנושי של התנועה. לדבריה, היה פער גדול בין רמת ההכנה הרעיונית של החברים וידיעת העברית שלהם, שהיו תנאי לקבלת אישור עלייה, ובין הרצון לצאת כבר להכשרה, והדבר הציק לה.37 היתה לה תחושה של אחריות גדולה וחוסר יכולת לעמוד בה, כמו בימי קיבוץ ביאליסטוק, היא גילתה רגישות לפער בין מצוקת החבר הבודד לבין דרישות התנועה. האחריות שחשה הביאה את פרומקה להתלבטויות קשות בעניין המשך עבודתה במרכז התנועה: בהיעדר אקטיבה, הכל מונח על כתפיה, וכוחותיה דלים: ומה יהיה כאשר תעזוב את לודז', הרי כל עבודתה תיהרס. ממכתביה באותם ימים עולה תחושת חולשה, בעוד חנצ'ה אחותה מציגה את המציאות באור אופטימי יותר: בתנועה נעשית עבודה רבה ומאומצת, רשת של "שבועות לימודים", קורסים למדריכי "קבוצות" והכנות גדולות לסמינריון ארצי. בכל יש תזוזה: "נוכחותה של פרומקה נותנת כוח להמשיך" היא כותבת.38 פרומקה חשה אחריות יתרה כלפי התנועה. היא עבדה הרבה ובמסירות. אך בצד העשייה וההישגים היתה לה תחושה מתמדת של אי-נחת. "אינני יכולה להשתחרר מההרגשה שלא עשינו את כל אשר היה באפשרותנו לעשות" – כתבה בפברואר 1939.39 למרות שלא הצטיינה בכוח גופני, ולא תמיד היתה בריאותה תקינה, היתה פרומקה תמיד בדרכים, נקרעת בין הצורך להיות קרובה לחברים בוורשה ובין הצורך בפעילות במחוזות נידחים:
בפולסיה עסקה פרומקה מספר חודשים בארגון סמינריון גלילי ובניהולו. היה זה הגליל המוזנח ביותר בגלילות פולין, מבחינת העבודה התנועתית, ואף על פי כן היו הישגים – "גם בפולסיה הנידחת אפשר לעשות גדולות".41 בסמינר היתה ידה בכל: היא ניהלה את משק הבית, ארגנה את העבודה ואת סדר החיים, לימדה עברית וניהלה חוגי לימוד, נשאה ונתנה עם האופה שבעיירה, עסקה בקניות אצל האיכרות – והכל בזריזות, בתבונת כפיים, בקפדנות ובדייקנות. כאמור, ידעה להיות חמה ורכה וקשובה לבעיות אישיות של חברים, אך כשהעניין דרש זאת, ידעה להיות מחמירה ונמרצת: כאשר אחד הבחורים בסמינר מעל באמון ונטל לכיסו את דמי ההוצאות שקיבל מסניפו, לא ידעה פרומקה רחמים, ונהגה בו במלוא חומרת הדין ללא כל פשרה. כזאת היתה גם תגובתה כאשר גילתה, שהאופה בעיירה הפר את ההסכם ולא סיפק לחם למשתתפי הסמינר. נסערת מיהרה אל האופה ומבלי להרים את קולה הוכיחה אותו ודרשה ממנו לעמוד בהתחייבותו. היה משהו אמהי בדרך עבודתה בסמינר: הסמכות, החום והבטחון שנסכה, והדאגה לפרטים הקטנים.42 לאחר הסמינר בפולסיה היתה בקשתה, פשוט לשהות באחד הקיבוצים ולהמתין שם לעלייה לארץ, אבל במרכז התנועה לא רצו לשמוע על כך. הציעו לה לצאת לביאליסטוק ולהכין סמינריון גלילי:
היא נקרעה בין החובה התנועתית לבין הצורך האישי. בתוך העבודה המאומצת ותחושת המשבר הקשה, בעיקר על רקע סגירת שערי ארץ-ישראל, היא עברה גם סערות נפש, שהיו לדבריה, חלק מאישיותה: "דומה כי זה, שקט לפני סער גדול, ואם יבוא הסער – לא ישאר ממני שריד – הריני אבודה. אך אם ידחה בואו – אחוג ניצחון!" כך היא חותמת את אחד המכתבים. אחרי כל מאמץ, כל מפעל תנועתי, באה תגובה של שפל ודיכאון. בינתיים נדדה מטלכני (Telechni) שבפולסיה לוורשה, ומשם לביאליסטוק. "תמיד צר לי המקום בו אני חיה ומתגעגעת לאותם המקומות שאיני נמצאת שם", היא כותבת מביאליסטוק.44 קיץ 1939 חלף בפעילות קדחתנית של סמינרים, מושבות קיץ ונסיעות. דווקא ערב המלחמה נשתנתה תנועת ההכשרה תכלית השינוי: הקיבוצים מלאו צעירים עליזים ומלאי מרץ וחסרו כוחות הדרכה ראויים. במהלך שנות ה- 30 גברה התלות בשליחים מארץ-ישראל, בין היתר בגלל ההזדהות של כל אחת מהתנועות עם זרם קיבוצי מוגדר. לכן חיכו לשליחים מהארץ.45 הללו כיוונו את תנועות הנוער בכל תחומי פעולתן, ניהלו את קיבוצי ההכשרה והיו הפוסקים האחרונים בכל העניינים. כמו כן, ההקפדה העקבית על עקרון ההגשמה האישית דלדלה את שורות בוגרי התנועה, שעלו לארץ-ישראל, והגבירה את תלותה בשליחים מארץ-ישראל.46 באביב וקיץ 1939 שבו חלק מהשליחים לארץ, ושליחים חדשים לא הגיעו. חוג הפעילים הצטמצם מאוד והאחריות שהוטלה עליהם נעשתה כבדה יותר. פרומקה היתה מודעת למצב התנועה, ולמרות כיסופיה לארץ-ישראל הבטיחה להישאר עד סוף הקיץ.47 חוויית ארץ-ישראל עמדה במרכז כל ההוויה הסוחפת הזאת של העבודה בתנועה, של הנדודים ברחבי פולין, הסמינרים, המושבות והמפעלים. הכמיהה לארץ-ישראל, לבית, לילד, ואולי גם לקשר אישי קרוב עם ידיד שהיה כבר בארץ – הסעירו את הלב. היה קשה לעמוד במתח שבין הצמאון לעלייה ובין הכורח להישאר בתנועה בפולין.48 כותב ידיד קרוב:
גם מכתביה מלאים תחושה של אובדן בית וגעגועים לבית אחר, ביטויי ערגה וגעגועים לארץ, וחששות שמא תחלופנה שנים עד שתגיע לשם. הכמיהה לארץ-ישראל מתישה את הכוחות:
הגעגועים לארץ-ישראל פוגעים, לדבריה, בשלימות העבודה בתנועה. איך תצא במצב כזה ל"שבועות הלימודים"? ויותר מזה, היא מתארת כיצד בחלומותיה היא משוטטת בארץ-ישראל, בעבודה בשדות או בשמירה, יש לה בטחון מלא שבקיץ כבר לא תהיה בפולין. "אצלי הגיעו הדברים עד לידי הכרח של מלחמה עם עצמי על הישארותי, מלחמת יום יום".51 בין תקופת פעילות בפולסיה לתקופת פעילות נוספת בוורשה, ביקרה פרומקה בפינסק, ולפתע חשה היטב באובדן של בית אחד, מבלי שתפוצה בבית אחר:
הניתוק מבית ההורים ב"גולה" והציפיה המתמשכת לבית חדש שתבנה בארץ-ישראל עוררו בה געגועים מחודשים להוריה ולמחוז ילדותה בפינסק. כתבה חנצ'ה:
התשוקה לארץ-ישראל מהולה בתחושה, שכאן בפולין צריכים אותה מאוד. זהו מאבק פנימי בלתי נלאה. איום המלחמה העומדת בשער הוסיף והעמיק את כאב הגעגועים לארץ-ישראל, עד כדי מחלה קשה, "מחלת העלייה", כלשונה של פרומקה.54 אך היה עליה לדחות את הטיפול ב"מחלתה" – במועצת התנועה שהתקיימה בלודז' ב- 15 ביולי 1939 הוחלט לעכב פעם נוספת את עלייתה ולדחות אותה לסתיו. החברים המרכזיים חשו, שלא יוכלו לבצע את המשימות התנועתיות רבות ההיקף והתנופה, כפי שתכננו אז, ללא פרומקה. הם ידעו כמה תצער אותה החלטה זו, אך לא יכלו לוותר עליה בימים קשים אלו. פרומקה קיבלה את דין התנועה.55 בקיץ 1939, בעיצומה של תנופת פעילות בתנועה, בהכשרה ובעלייה, החלו התנועות בהכנות ראשונות לאפשרות של מלחמה. ההכנות כללו החלפת החברים במרכזים בחברים צעירים מתחת לגיל גיוס, וכן התארגנות במועצות הגליליות ובסניפים לפעולה עצמאית, במקרה של ניתוק מן המרכז – זאת בעיקר בגלילות המזרחיים, שם הניחו שיוכלו יותר לפעול, לאחר שהחזית תתייצב בתוך פולין. לאחר דיונים ממושכים על עתיד הקיבוצים, הוחלט שלא לפזרם. חברות היו אמורות לתפוש את מקום החברים בניהול הקיבוץ, להכין מלאי מזון לשעת חירום ולהתכונן לאפשרות של ניתוק מן המרכז.56 ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה כותבת פרומקה:
בימים האחרונים של אוגוסט, כאשר החלה התארגנות החירום בתנועות, נמסרו ההחלטות וההנחיות לפעולה לסניפים ולקיבוצי ההכשרה באמצעות הדואר והטלפון, ובמקביל נפלה החלטה על ביקורים של חברי המרכז והשליחים מארץ-ישראל בכל מחוזות התנועה, כדי לחזק אותם ולהבטיח את עמידתם. טרם התממש והסתיים מחזור ביקורים ראשון, וכבר יצאה החלטה על מחזור ביקורים נוסף, אשר בסופו של דבר, באנדרלמוסיה של ימי המלחמה הראשונים, לא יצא אל הפועל. למעשה, ביום החמישי של המלחמה כבר לא היתה אפשרות לפעול מוורשה, לא היה כל קשר עם הקיבוצים, אלו שנשארו ואלו שיצאו לדרך, וורשה עצמה היתה בסכנה. ב- 7 בספטמבר יצאו חברי המרכזים מוורשה מזרחה, כל תנועה על פי החלטה נפרדת.58 המלחמה שפרצה ב- 1 בספטמבר 1939 קטעה את הפעילות, שבה נתגלו פוטנציאל גדול של עבודה תנועתית ושל יוזמה הזורמת מן ההנהגות אל הסניפים, באמצעות ביקורים תכופים של חברים מרכזיים. נראה שדרך עבודה ייחודית זו, של "הנהגה בדרכים", היוותה גורם משמעותי ביכולת מרכזי התנועות להמשיך את פעילותם באזורי הכיבוש השונים, למן הימים הראשונים של המלחמה.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
