| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קצב ההתפתחויות עם פרוץ המלחמה היה כל כך מהיר, שחברי התנועות והנהגותיהן נאלצו להגיב למצב החדש בבהילות. תגובתן היתה שונה מכל מה שנצפה – נדידה בהולה מזרחה. התהליך החל, כזכור, בהחלטה המשותפת של המרכז ושל קיבוצי ההכשרה להישאר במקומות ולהיערך כדי להחזיק מעמד. המשכו היה התלבטות קשה, עם התקדמות הצבא הכובש, וסופו החלטה לצאת מזרחה. ב- 7 בספטמבר יצאו חברי קיבוץ ההכשרה גרוכוב וחברי המרכז מוורשה, ופרומקה בתוכם. את המסע מזרחה תחת הפצצות כבדות עשתה עם חברי המרכז, תוך קבלת אחריות על החברים מן השורה, שהצטרפו ויצאו בעקבות חברי המרכז, ומתוך נכונות לעשות כל מעשה, גם אם כרוך הדבר בסכנת חיים.59 גם בשלב הנדידה מזרחה לא התפורר המחנה החלוצי לחלוטין, כפי שקרה למסגרות הציבוריות האחרות: הנדידה נעשתה בקבוצות ובחבורות, תוך אחריות הדדית והדאגה לכל חבר בודד שהצטרף. מרכזי התנועות בדרכים המשיכו לנהוג כמרכזים בעלי אחריות תנועתית.60 את הרוח המיוחדת של התנועה באותם ימי נדידה מזרחה תיארה פרומקה בפני טוביה בוז'יקובסקי כעבור מספר חודשים: בתוך זרם הנודדים בלטה, לדבריה, משפחת אנשי ההכשרה מכל רחבי פולין המערבית. בין מאות אלפים בני אדם נואשים בלטו החלוצים בהתנהגותם, שבאה לביטוי בעזרה הדדית ובדאגה לחולים, גם כאשר היו רחוקים זה מזה כמה קילומטרים. כאשר הגיעו ידיעות על חברים שנקלעו למצוקה, נחלצו חברי ההנהגה לעזרתם.61 כמעט לכל התנועות היתה באזורי הספר המזרחיים של פולין רשת ענפה של סניפים, קנים וקיבוצי הכשרה, ואלה קלטו את החברים שהגיעו משטח הכיבוש הגרמני. התחנה הראשונה של התנועה הנודדת היתה בעיר קובל, שהפכה למרכז הראשון של "פרייהייט – החלוץ הצעיר" ומרכז "החלוץ". מכאן יצאו ההחלטות הראשונות של מרכז התנועה בתנאים החדשים. ב- 17 בספטמבר התממש הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והסובייטים נכנסו למחוזות המזרחיים של פולין. הקבוצה המרכזית בקובל קיבלה החלטה מפורשת כבר בימים הראשונים של כניסת הסובייטים לעיר, שהיא רואה את עצמה גם להבא כמרכז "החלוץ" ותנועת הנוער "פרייהייט – החלוץ הצעיר" בפולין. החלטה זו קבעה, למעשה, את המשך קיומה של התנועה ואת מחויבותה לדרכה. חברי המרכז ביקשו לחדש את הפעילות בכלים הישנים, תוך התאמתם לתנאים ולצרכים החדשים. פעולת התנועה השתרעה על פני שלושה אזורי כיבוש שונים: שטחים שסופחו לרייך הגרמני, שטח ה"גנרל-גוברנמנט" אשר תחת כיבוש גרמני, ושטחי השלטון הסוביטי. אך למרות הפיצול והניתוק היא פעלה כתנועה אחת ונעשה כל מאמץ לקיים את הקשר בין שלושת המרכזים: בווילנה, בקובל ולבוב, ובוורשה. כבר אז היו חברים, ובעיקר חברות, שהצליחו להגיע ליישובים יהודיים בכל אחד מחלקי פולין לשעבר. קשר זה עם פיזורי התנועה באזורי הכיבוש השונים איפשר קבלת החלטות משותפות של התנועה על כל חלקיה.62 אחד הנושאים הראשונים בדיוני המרכז הנודד בקובל היה שאלת החזרה לשטח הכיבוש הגרמני, וחידוש הקשר התנועתי עם החברים שם. במהלך הדיון הודיעה פרומקה, שהיא חוזרת לוורשה כדי להגיש עזרה לחברים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני, ולבדוק שמועות, שניתן לצאת משם לארץ-ישראל. שובה של פרומקה היה אקט חשוב במהלכי התנועה הבאים. שליח שהשתתף באותה פגישה כתב ביומנו:
פרומקה היתה הראשונה שחזרה לוורשה. מאחורי החלטתה לצאת לשליחות מסוכנת זו היו גם מניעים אישיים: הידיעה על מות חנצ'ה, אחותה הצעירה, בהפצצות בלודז' – ידיעה שהתבררה אחר כך ככוזבת, והרצון החזק להגשים סוף-סוף את חלום ארץ-ישראל, חלום שהיה קשור בידיד קרוב שהיה כבר בארץ. בדרכה לוורשה פקדה פרומקה את ביתה בפינסק, כדי להיפרד מבני משפחתה. בימים המעטים ששהתה בפינסק החלה בחידוש הפעילות התנועתית שם, והשפיעה לא מעט על חידוש הקיבוץ במקום.63 מאוקטובר עד ינואר 1940, מועד שובה לוורשה של צביה לובטקין, נציגת מרכז "החלוץ", פעלה פרומקה לבדה במרכז "החלוץ" ו"דרור" – שמה החדש של "פרייהייט – החלוץ הצעיר" – ושימשה איש הקשר עם החברים שנשארו. למרות ההתפוררות הכללית נמשכה בשטח הכיבוש הגרמני פעילות תנועתית מסוימת: שני קיבוצי דרור, שהשתייכו ל"גוש הכללי" ב"החלוץ", בלודז' ובבנדין, ניסו לתפקד למרות התנאים הקשים, וגם בסניפים לא פסקה הפעולה לחלוטין. לאחר הזעזוע של ימי המלחמה הראשונים חזרו חברים להיפגש, התארגנו וניסו לחדש את הפעילות עוד לפני שהגיעו חברי המרכז. כשהגיעה פרומקה מקובל לוורשה, מצאה במקום קיבוץ הזקוק לעזרתה, אך מהווה בסיס טוב לפעולה. הקיבוץ בוורשה מנה כ- 50 חברים, וביניהם מרכז "החלוץ" החדש, שניגש מיד לארגון התנועה בוורשה. ממנו יצאו שליחים, בעיקר חברות, לכל חבלי ה"גנרל גוברנמנט" לגיוס מחודש של המחנה החלוצי ולהקמת הסניפים.64 במשך החודשים הראשונים, ממחצית אוקטובר 1939 עד ינואר 1940, הספיקה פרומקה לערוך ביקורים בשטח ה"גנרל-גוברנמנט" ובשטחי פולין המסופחים ל"רייך" הגרמני. במחצית אוקטובר נסעה מחופשת כפולניה ללודז' ונפגשה שם עם החברים, שרידי קיבוץ דרור, כדי לברר את האפשרויות להמשך פעולתם. מפיה שמעו אנשי לודז' על המתרחש בתנועה ועל חיפושי דרך לארץ-ישראל, וביקורה עודד את רוחם. פרומקה פעלה בלודז' כשליחה מטעם המרכז בוורשה, ובהתייעצות עמה החליטה מזכירות הקיבוץ להעביר למרכז בוורשה את יוסף קורניאנסקי, חבר מרכזי, שהיה מבוקש על ידי הגרמנים. כנגד המגמה לרכז את כל החלוצים בווילנה החופשית, מתוך תקווה להוציאם לארץ-ישראל, החל כבר במחצית אוקטובר לחץ על חברי הנהגה מכל התנועות נגד חיסול העבודה בשטחי הכיבוש. פרומקה עמדה על כך שקיבוצי ההכשרה שנותרו בלודז' ובבנדין ימשיכו להתקיים. היא נסעה לבנדין בכוונה לבדוק את כיווני הפעולה: לברר את מצבו של הקיבוץ שם, וגם לבדוק אפשרות מעבר דרך אושווינצים לסלובקיה, במטרה למצוא דרך לארץ-ישראל. לאחר סיפוח אושוינצ'ים לרייך הגרמני הוקם בה משרד ארצישראלי, שעסק בעלייה בלתי לגאלית, בדומה לפעילות שנמשכה בגרמניה עד סתיו 1940. מעט מאוחר יותר התפתחו אפשרויות נוספות גם בסוסנוביץ, שם הוקמה "מחלקת הגירה" במסגרת היודנראט האזורי. בביקורת בבנדין בדקה פרומקה את אפשרויות העלייה, ועם שובה החלו אנשי "החלוץ" בוורשה, שתלו בנסיון זה תקוות גדולות, להעביר קבוצות חברים בכיוון גבול זה.65 בפברואר 1940 חצתה פרומקה שנית את גבול ה"רייך" וביקרה בבנדין. יחד עם הרשל שפרינגר, מזכיר קיבוץ דרור בבנדין, טיפלה בקליטת חברי "החלוץ", שהגיעו מוורשה במטרה לצאת לארץ-ישראל דרך אושווינצים, "ונתקעו" במקום לאחר כשלון המאמצים לחצות את הגבול לסלובקיה. לקבוצה זו היה חלק חשוב בשיקומו ובביסוסו של קיבוץ דרור בבנדין.66 כאמור, שבה צביה לובטקין לוורשה בינואר 1940, והחלה לפעול כנציגת "החלוץ" במרכז בוורשה, ופרומקה התפנתה לנסיעות וביקורים ברחבי פולין. קשרי הדואר בין המקומות נותקו, והנסיעה ברכבת היתה אסורה על יהודים. הקשר בין ורשה והגלילות נתקיים בסיכון רב, בעיקר על ידי חברות בעלות קלסתר פנים לא-יהודי. כל נסיעה לגלילות מחוץ לוורשה היתה כרוכה בהוצאות גדולות, ונמשכה שבועות?67 למרות המראה היהודי, שהיה עלול להסגיר אותה בכל רגע, הפכה פרומקה להיות ה"פכוטנר מגיד" – הדרשן הנודד – של התנועה, כפי שכינו אותה באתם ימים. היא שקדה על קשרים עם החברים ונסעה עם תעודות אריות ממקום למקום, כדי להביא את דבר התנועה לכל מקום בו היו חברי תנועה, וכדי לגייס חברים לעבודה במרכז התנועה.68 פרומקה ניצלה כל דרך אפשרית ליצירת קשר עם סניפי התנועה: יושב ראש היודנראט של רדומסק, שנסע לעתים קרובות בענייני הג'וינט לוורשה, הביא באחת מנסיעותיו דרישת שלום לטוביה בוז'יקובסקי, חבר התנועה ברדומסק, מה"אחיינית" שלו, אותה פגש במשרדי הג'וינט בוורשה, עם הודעה שהיא עומדת לבקר ברדומסק. לאחר ציפיה של חצי שנה לקשר, מאז פרוץ המלחמה, הבין טוביה שהתנועה אכן ממשיכה להתקיים, למרות שלא ידע מי היא אותה "אחיינית". כמה שבועות מאוחר יותר הופיעה פרומקה ברדומסק. מטרת ביקורה היתה לגייס את טוביה לפעולה בוורשה, כדי לבנות מחדש את האקטיבה של תנועת מחתרת ארצית:
פרומקה שהתה ברדומסק רק שעות מספר, שכן עבודה רבה היתה לפניה. היא עברה בכל רחבי פולין, ביקרה במקומות רבים בהם התקיימו סניפים או גרעינים תנועתיים לפני המלחמה, והביאה את בשורת ההתארגנות של התנועה במחתרת.69 במרץ 1940, ערב פסח, הגיעה פרומקה ללובלין, בתקופה של גירוש היהודים מעיירות הסביבה ורצח חיילים יהודים שנשבו על ידי הגרמנים. הביקור של פרומקה היה הקשר הראשון שלהם עם המרכז בוורשה, שם לא ידעו על המתרחש בלובלין. פרומקה מסרה לחברים בלובלין על הפעילות בוורשה ועל הסיכוי לצאת לסלובקיה דרך אושוונצ'ים, בדרך לארץ-ישראל. בעקבות הביקור ארגנו את סניף "החלוץ" במקום וחידשו את הפעילות החברתית, שמשכה אליהם מספר חברים גדול מזה שהיה בתנועה לפני המלחמה.70 באפריל 1940 יצאה פרומקה לסיור נוסף בזגלמביה, שם כבר היתה פעילות משותפת של התנועות, מונעת על ידי אנשי "החלוץ" שהתרכזו בבנדין לאחר כשלון היציאה לסלובקיה, ובהשראת מרכזי התנועות בוורשה. באביב 1940, עם הקמת החווה החקלאית בבנדין, הפכו החווה וקיבוץ דרור בבנדין מוקד לפעילות חברתית של תנועות הנוער החלוציות. מאז הקמת החווה החלה לפעול ועדת תיאום בין-תנועתית, שהיתה למעשה המסגרת הארגונית המסורתית של "החלוץ". ועדה זו נתכנסה לעתים בחווה ולעתים בקיבוץ דרור. פעילות "החלוץ" בחווה ובקיבוץ דרור לא שיתקה את הפעילות התנועתית, ואפילו הגבירה אותה. היה כאן המשך המסורת מלפני המלחמה – שמירה על האוטונומיה של התנועות במסגרת "החלוץ".71 בביקורה שילבה פרומקה שליחות כפולה: מטעם מרכז "החלוץ" בוורשה ותנועת דרור. בשובה מזגלמביה ביקרה פרומקה בהר ובישוב ושהתה במקום שלושה ימים. משם המשיכה פרומקה לזמושץ ולסניפים אחרים באיזור, וחזרה לוורשה בסוף אפריל.72 כאמור, היתה פרומקה השליחה הנודדת של מרכז התנועה בוורשה. נסיעותיה נועדו, כדברי צביה, "לקיבוץ נידחי התנועה, איתור חברים, חידוש הפעולה וחיפוש דרכים לארץ-ישראל."73 בפרוטוקול מישיבת "ברית הארגונים החלוצים" בווילנה, במרץ 1940, יש דיווח על הפעילות בשטח הכיבוש הגרמני. בדו"ח מתוארים חידוש קיבוצי ההכשרה, ארגון הסניפים מחדש, הפעילות לקראת עלייה לארץ-ישראל ופעולתה הציבורית של פרומקה:
הרוח האמהית שהשרתה פרומקה על החברים בקיבוצי ההכשרה במצוקה של ימי שלום, התרחבה בתקופת המלחמה ונפרשה על ציבור יהודי גדול הרבה יותר. רוח זו באה לידי ביטוי גם בפעילותה של פרומקה בוורשה. מעון "החלוץ" בעיר הפך להיות לא רק מרכז לחברי התנועה, אלא מקור סיוע להמוני פליטים יהודים, שבאו לקבל עצה, עידוד וקערית מרק. בין נסיעותיה מצאה פרומקה זמן גם למעון. כותבת צביה לובטקין:
לדברי חבריה, הפכה פרומקה דמות מוכרת במסדרונות הג'וינט ובמרכזי הציבוריות היהודית המתהווה. העובדה שרבים מראשי הציבור היהודי עזבו את ורשה ללא שוב, ואילו היא חזרה ופעלה למען רבים, עשתה אותה לשם דבר ברחוב היהודי.75 פעילותה היתה אופיינית לתהליך שעבר על הנהגות תנועות הנוער בשנת המלחמה הראשונה: מניתוק והתרחקות מהרחוב היהודי, שאפיינו אותן לפני המלחמה, למעורבות ואחריות ציבורית רחבה יותר, ומילוי חלק מהחלל שנוצר עם התפוררות מערכות ההנהגה האחרות. באביב 1940 חל שינוי באופי הפעילות התנועתית בוורשה, שהתמקדה כעת בשיקום מרכז "החלוץ" בוורשה והעמקת הפעולה החינוכית במרכז ובערי השדה. מצד אחד הוחמרו הפקודות נגד היהודים, וצריך היה לחפש דרכים להתמודד עם הסכנות החדשות.מצד שני, לאחר חודשים של ביקורים וקשירת קשרים ראשונים, הורגש צורך דחוף בחידוש כלים של מסגרת ארגונית ארצית, כמו עיתון, סמינר ומועצה ארציים, שיבטיחו את המשך קיומה של התנועה בזמנים הקשים העתידים לבוא. שובו של יצחק צוקרמן לוורשה נתן תנופה חדשה לפעילות החינוכית:
פעילותו העיקרית של יצחק צוקרמן הופנתה כעת להעמקת העבודה החינוכית בקרב הנוער, וזו הביאה להתארגנות מחודשת של המזכירויות הגליליות, שהתכנסו בוורשה לאחר כמה חודשי פעולה, לסיכום הפעולה ולהתוויית קווים לעתיד.77 המחצית השנייה של 1940 הצטיינה בפעילות אינטנסיבית ביותר של ביקורים בגלילות ובסניפים, בכינוסי הכשרה ובמחנות עבודה. אלה היו בעצם נקודות חקלאיות, ונועדו להקל על מאבק הקיום הכלכלי, ולנצל את הנקודות כמסגרת ארגונית תנועתית. ביקורים אלו נעשו בעיקר על ידי חברי המרכז, כשאליהם הצטרפה לונקה, קשרית התנועה.78 התנועה בדרכי פולין היתה כמעט בלתי אפשרית ליהודים. הנסיעה ברכבות היתה לעתים אסורה גם על פולנים, והרכבות נשמרו היטב על ידי הגרמנים ועוזריהם. בצד הביקורים של חברי המרכז – צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ופרומקה, הלכה והתארגנה מערכת קשר מיוחדת, בעיקר קשריות, שטלטלו עצמן ממקום למקום בעגלות או במשאיות, בסכנת חיים מתמדת, וקיימו את הקשר התנועתי.79 התרחבות הפעילות התנועתית והעמקתה עוררו צורך דחוף בהכשרת מדריכים ופעילים חדשים בתנועה, והביאו לארגון סמינר חינוכי ארצי. הביקורים שנערכו במהלך המחצית הראשונה של 1940 הכשירו את הקרקע לקשר עם משתתפי הסמינר המרכזי הראשון של דרור, שנערך בוורשה בחודשים יוני-יולי ונמשך שישה שבועות. בסמינר השתתפו 45 חברים, שהגיעו מ- 23 סניפים בערי ה"גנרל-גוברנמנט". העברת משתתפי הסמינר לוורשה היתה מבצע מחתרתי מסוכן, ונעשתה בעיקר על ידי לונקה קוז'יברודסקה, הקשרית המרכזית של דרור, ועל ידי חברי המרכז, שיצאו לסניפים וליוו את החברים לוורשה.80 אחת ממשתתפות הסמינר מספרת כיצד הגיעה לונקה להרובישוב והביאה הוראה מפרומקה, שעליה לנסוע עמה לסמינר בוורשה.
הסמכות של פרומקה סייעה לה להתגבר על הלבטים והקשיים ולנסוע לוורשה בתנאי מחתרת, בסיכון גדול, במשך ארבעה ימים. לונקה היתה המקשרת, מבצעת ההוראות מטעם מרכז התנועה בוורשה, אך היה הבדל בין ביקוריה וביקורי חברי המרכז. אפילו אישיות בעלת כוח השפעה כמו לונקה היתה תלויה בסמכות חברי המרכז ופעלה בשמם. בפעולת הקשר לא יכלה פרומקה להתחרות בקשרית כמו לונקה, ששלטה בפולנית, נראתה כגויה טיפוסית, וידעה להסתדר בכל מצב. כוחה של פרומקה היה בסמכותה התנועתית. בכל מקום אליו הגיעה התמודדה עם הבעיות שהתעוררו ונתנה פתרונות במקום.82 בנסיעותיה לקחה על עצמה פרומקה סיכון עצום, אך לביקורה היתה תרומה ייחודית לקיום התנועה הארצית, שלא היה לה תחליף. לקראת סוף 1940 הגיעה הפעילות התנועתית לפריחה שכמוה לא ידעו גם בימים שלפני המלחמה. "במשך שנה ומחצה אחרי פרוץ המלחמה, פיתחנו רשת גדולה של הכשרה, ותנועות נוער איתנות היו לנו, חזקות ויפות הרבה יותר מבימים כתיקונם" – מסכמת פרומקה את פעילות התנועה במהלך 1940.83 בסתיו 1940, עם סגירת הגיטאות, החל שלב חדש בהתפתחות "החלוץ" ובמערכות הקשר התנועתי. סגירת גיטו ורשה בנובמבר 1940 יכלה להיות מכת מוות לתנועה הארצית, שמרכזה ולב פעילותה היו בוורשה. כנגד הסכנה החדשה המתרגשת ובאה ננקטו במרכז "החלוץ" שני כיווני פעילות: מצד אחד נעשה מאמץ לחזק את מרכזי המשנה כמערכות עצמאיות יותר, למקרה של ניתוק מהמרכז, להעמיק את פעילות התנועה בערי השדה ולהקים קיבוצי הכשרה, שיבטיחו את הקיום הפיזי והרוחני של החברים: מצד שני נערכה פעולה לחיזוק דרכי הקשר בתנאים החדשים. העצמאות של מרכזי הפעילות בערי השדה החלה כבר בימים הראשונים של סגירת הגיטו: בכינוס דרור בוורשה בנובמבר 1940 הוחלט על הקמת מועצות גליליות בכל הערים המרכזיות בהן ישבו יהודים, כך שאם יינתק הקשר עם המרכז תהפוך כל מועצה גלילית להיות מרכז עצמאי. נקבעו גם החברים האחראים בכל מועצה כזו.84 ריכוז היהודים בערים הגדולות וסגירתם בגיטאות במהלך 1941 הביא עמו הרס וחורבן על מאות עיירות ויישובים יהודיים, ואיום למוטט את התשתית של פעילות התנועה ברחבי פולין. "עלינו להביט בעיניים פקוחות לתהום שנפערה ולעשות כל אשר ביכולתנו. אם לדור הצעיר שלנו תאבד אמונתנו ביום המחרת, לא יהיה עוד מסוגל מבחינה פסיכולוגית לעמוד בימי האימה" – כותבים בעיתון דרור בפברואר 1941.85 התגובה לחורבן ההולך ומתרחב היתה העמקה וחיזוק של הפעילות התנועתית בתוך הגיטאות ההולכים ונסגרים. משמעות הדבר היתה העמקת עבודת המחתרת בגיטאות שבערים הגדולות: בתוך הגיטו, בתוך הרעב והצפיפות, ניסו התנועות לקיים חיי עבודה וחברה, חינוך ופעילות תרבותית.86 התרבות הפעילות התנועתית בתוך הגיטאות גרמה לצורך מידי בחיזוק הגרעין התנועתי הפעיל. כהמשך לסמינר המרכזי של דרור, שנערך בוורשה בקיץ 1940, נערכו במהלך שנת 1941 עוד שני סמינרים בוורשה: האחד התקיים בינואר 1941, נמשך חודש ימים, והקיף 32 חברות: והשני בדצמבר 1941 – ינואר 1942, והקיף 42 חברים, שהגיעו מ- 8 ערים. בסתיו וחורף של 1942-1941 נערכו גם סמינרים גליליים בני שבועיים בהר ובישוב (Hrubieszow), באוסטרוביץ (Ostrowiec), באופטוב (Opatow), ברדומסק (Radomsk), בלובלין ובוורשה. "הודות לסמינרים אלו גדל האקטיב [השכבה הפעילה והמובילה] הצעיר בתוך תקופת המלחמה" – קובעים בדו"ח של מרכז התנועה. התרחבות הפעילות התנועתית דרשה גם הרחבה של פרסומי המחתרת, כדי לחזק את רוח החברים ולספק להם מידע על המתרחש מחוץ לגיטו. במקום עיתון דרור באידיש, שהחל לצאת כבר באפריל 1940, ונועד להעמקת הפעולה החינוכית, החלו להוציא עיתון שבועי באידיש – ידיעות – שהיה מכוון לציבור היהודי כולו, ופרסם מה שנקלט ברדיו החשאי של המרכז בוורשה, ואת הידיעות שהביאו המקשרים מן הגיטאות האחרים.87 כדי לגבש את האקטיב התנועתי, להבטיח את הקיום הפיזי של החברים ולחזק את הבסיס החומרי של התנועה – החליטו לחדש את הפעילות בקיבוצי ההכשרה, שערב המלחמה היוו את פיסגת הפעילות התנועתית לקראת ההגשמה בארץ-ישראל. בכינוס דרור בוורשה ערב סגירת הגיטו, הוחלט להקים בכל עיר שבה מרוכזים יהודים, גרעין קיבוצי-חלוצי.88 ככל שגברה המצוקה הפיסית והנפשית של החברים הלך מפעל ההכשרות החקלאיות והתרחב, והפך למוקד פעילות מרכזי של התנועה : בתחילת קיץ 1941 מנו חברי דרור בהכשרות החקלאיות 480, ובסוף אותו קיץ הגיע מספרם ל- 700, דבר המלמד על החשיבות שייחסה התנועה למפעל זה, ועל היענות החברים, שהיו זקוקים למסגרות אלו.89 בתנאי הבידוד והניתוק של הגיטאות עלתה חשיבות הביקורים והקשר בין המרכז למוקדי הפעילות הנזכרים, אך מספר החברים שיכלו להמשיך ולקיים את הביקורים הלך והצטמצם ללא כל אלטרנטיבה: כדי לצאת מחוץ לגיטו צריך היה להתחפש כפולני, ולשם כך היה נדרש פרצוף "ארי", ופולנית טובה.90 הקשריות, שהיו בעלות הנתונים הנדרשים, הפכו לגורם הקשר העיקרי, אך לא יכלו לבוא במקום ביקור של חברי המרכז, שהיו בעלי סמכות ויכולת הכרעה במקום. וכך, למרות הקושי, והסיכון הגדול, נעשה מאמץ להמשיך ולקיים נסיעות של חברי מרכז.91 הקשריות וחברי "המרכז" היוו במהלך 1941 גורם מרכזי בקיום הקשר ובהנעת הפעילות התנועתית בכל התחומים: הם ביקרו במועצות הגליליות וארגנו את הפעילות בביקוריהם, הם חיפשו מקומות לחוות חקלאיות, הכינו מקומות לקיבוצי הכשרה, העבירו עיתונים וספרים, ובעת הצורך העבירו גם אנשים, אם לצורך הקמת קיבוצי הכשרה חדשים, ואם בקשר לניסיונות המעבר לסלובקיה, במטרה להגיע לארץ-ישראל – פעילות שנמשכה עד יוני 1941. בכל הפעילות המגוונת הזו נזכר שמה של פרומקה, שהמשיכה לנסוע בשליחות המרכז בוורשה למרות חזותה היהודית והפולנית הלא-רהוטה שבפיה.92 אם בתחומי ה"גנרל-גוברנמנט" היה הקשר קשה ומורכב, הרי מחוצה לו היה הקשר כרוך בקשיים גדולים הרבה יותר, והביקורים בזגלמביה שבתחומי הרייך היו שיא הפעילות בנוגע לקשר. הניתוק הכמעט מוחלט של איזור זה מה"גנרל-גוברנמנט" גרם, מצד אחד, לפעילות מקומית עצמאית יותר, ומצד שני לשיתוף פעולה משמעותי יותר בין התנועות.93 שנת 1941 היתה תקופת הפריחה של פעילות תנועות הנוער בבנדין, היקף הפעילות בשנה זו השתווה לזה שלפני המלחמה ואולי אף עלה עליו. בבנדין בלבד הגיע מספר חברי התנועות החלוציות באביב 1941 ל- 1,400. הפעילות האוטונומית של תנועות הנוער בזגלמביה נהנתה מחסות רשמית למחצה של היודנראט, למרות הקונפליקטים ומערכת היחסים הסבוכה ביניהם. ביקורי השליחים ממרכז התנועות בוורשה בראשית 1940 שימשו גורם חשוב לחידוש הפעילות בזגלמביה, ונעשו משמעותיים עוד יותר במהלך 1942-1941. השליחים שהו בקני התנועות תקופות זמן ממושכות, ארגנו סמינרים ומועצות אזוריות ופיקחו על העבודה מקרוב. במרץ 1941 הגיע אליעזר גלר מהנהגת "גורדוניה" בוורשה, ופעל במשך מספר חודשים לשיקום קני "גורדוניה" בזגלמביה. בפגישות שקיים עם אנשי התנועות דיווח אליעזר על פעילות המחתרת של התנועות ברחבי פולין, ובמיוחד בוורשה. במהלך ביקורו נערכה בזגלמביה ועידה אזורית של כל התנועות המשתייכות ל"החלוץ". ביקורו של גלר הניע וחיזק את פעולת "גורדוניה" בזגלמביה, ותרם ליצירת המרכז המשותף לתנועות הנוער החלוציות. באוגוסט 1941 הגיעה לבנדין טוסיה אלטמן, מהנהגת "השומר הצעיר" בוורשה, למספר חודשים, ובמהלכם הפעילה את קני התנועה בזגלמביה וקיימה סמינר מדריכים ומועצה אזורית של "השומר הצעיר".94 בקיץ 1941 הגיעה פרומקה לקיבוץ דרור בבנדין. קשריה עם חברי הקיבוץ היו קרובים מאז ביקורה הקודם, בקשר לניסיונות היציאה לסלובקיה בפברואר 1940. פרומקה הגיעה לבנדין כשליחת דרור ו"החלוץ", דהיינו שליחת ארגון-הגג של תנועות הנוער החלוציות, כפי שהגדירו עצמם חברי הקבוצה המרכזית ב"גוש הכללי", מאז החלטות קובל באוקטובר 1939, וכך גם פעלו כמרכז "החלוץ" בוורשה.95 כשליחת דרור פעלה פרומקה בסניפי התנועה במשך מספר חודשים, סייעה בארגון סמינר מדריכים בקיבוץ והרצתה בו. כשליחת מרכז "החלוץ" יצרה גם קשר עם הנהגת "מחלקת הנוער" בזגלמביה, שפעלה ליד היודנראט ובחסותו. פרומקה השכילה לעודד את החברים ולחזקם, ותרמה לא מעט לאווירת הרעות המיוחדת בקיבוץ. "אהבנו לבוא אליהם ולשבת עמם שבת אחים גם יחד", כותבת פרדקה מזיא, מפעילי "הנוער הציוני" בזגלמביה.96 את הביקור הממושך בזגלמביה סיכמה פרומקה עם שובה לוורשה, באוקטובר 1941:
בין אוקטובר 1941, מועד שובה של פרומקה מבנדין, לינואר 1942, מועד צאתה בשליחות התנועה למחוזות המזרח, עבדה פרומקה לצדה של צביה לובטקין בוורשה. היא כתבה לחברים בארצות-הברית:
הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 כינסה שוב את כל חלקי התנועה תחת שלטון כיבוש אחד, אך הגבירה גם את הבידוד, הניתוק והאיום כלפי כל ניסיון לממש חיבורים אלו בפועל.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
