| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בעדותו על גטו סלונים, מספר נח קפלנסקי, שיום אחד פרצה שמועה בגטו שגירוש עומד להתרחש והנאצים רוצים לקחת את הילדים:
כשהתברר שהשמועה אינה נכונה הן חזרו העירה. אהרון פיק מגטו שאוולי כותב ביומנו מן הגטו:
ורינגלבלום כותב ב- 1942:
אגדת הילדים האבודים לא הכתה שורש בציבור היהודי לאחר השואה, שכן, הגילויים על הרצח ההמוני נחשפו בכל שפלותם ועוצמתם. אף על פי כן עוסקים מחברים ממקומות שונים באירופה במצבן הנפשי של האמהות שהאמינו באגדה. הספרות התיאורטית שנדונה בראשית המאמר מסייעת להבין את הלך הרוח הזה. האמהות שילדיהן נחטפו והוצאו להורג בהעדרן, כפי שקרה בקובנה ובשאוולי, הצליחו לשמור על חיי ילדיהן עד מועד זה, על אף הרעב, תנאי המצוקה והצפיפות, והחרדה המתמדת לבריאותם. משימה קשה זו, העניקה טעם ומשמעות לחייהן, והייתה גורם חשוב ביכולתן לשרוד. כך המשיכו כל עוד הייתה להן מטרה ברורה והייתה תקווה להיאחז בה. תקווה זו נסמכה על מסורת תרבותית ארוכת שנים של העם היהודי כעם של שארית, והיא מוסיפה להתקיים על אף המצוקות וההתפרצויות האלימות נגד יהודים במרוצת השנים. אולם לאור הצלחתה השטנית של תכנית הרצח של הגרמנים, נספו רוב האמהות, עם ילדיהן או בלעדיהם. בעבוד גוד ושלסינג'ר מרכיב תרבותי זה וקוד ההישרדות המובנה בתוכו, מהווים מצע להבנת זהותן ועולמן הפנימי של האמהות היהודיות. רבות מן האמהות הצליחו להתאים את עצמן למציאות הכלכלית החדשה ולניתוקו של הגטו מהמערכת הכלכלית הסובבת. הן עבדו בעבודות פיזיות שלא היו רגילות בהן, נעשו עוזרות בית, גם אם בעבר העסיקו בעצמן עוזרות בית, והרחיבו את גבולות התפקוד המגדרי שהיה שכיח בחברה היהודית. ואף על פי כן הן 'נכשלו' בדבר שהיה יקר להן יותר מכל, בשמירה על ילדיהן שנלקחו מהן לאי שם. ומשעה שנלקחו הילדים, נעשה מצבן נואש יותר ויותר. ייתכן ש'אגדת הילדים הנעלמים' העניקה להן מעט כוח להיאבק על החיים.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
