| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הפרידה ליוותה את האמהות היהודיות מאז עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובאירופה הכבושה. הורים נפרדו מילדיהם ושלחו אותם באלפיהם מן הבית שאמור היה להיות מקום המבטחים, למקום זר ובלתי ידוע. לפני פרוץ המלחמה ובשנה הראשונה של המלחמה נשלחו למעלה מ- 10,000 ילדים באמצעות עליית הנוער לארץ ישראל. הילדים היו צריכים להסתגל לחיי מוסד, בארץ שהייתה זרה להם ואת שפתה לא ידעו. רבים נקלעו למסגרת חינוכית אידיאולוגית שערכיה לא תאמו את ערכי בית הוריהם או את האקלים התרבותי שממנו באו.29 ההורים, שידעו שילדיהם נשלחים למסגרת תובענית, שבה יהיה עליהן לעסוק גם בלימוד וגם בעבודה, דאגו לשלומם של הילדים ולקשיי הסתגלותם הם גם ידעו שהשפעתם על המתרחש מצומצמת ביותר. אנו קוראים את הדברים הבאים במכתבה של שרה קופלר לבתה קלרה, שיצאה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והייתה בבית צעירות מזרחי:
בשנת 1939, בעקבות ליל הבדולח, נתנה ממשלת בריטניה את הסכמתה לסייע ליהודי גרמניה. כ- 10,000 ילדים יהודים נשלחו מגרמניה לאנגליה. קבוצה זו מנתה בנים ובנות בגילאי 17-12, וזכתה לכינוי "קינדר טרנספורט". באנגליה, שוכנו מקצת הילדים במחנות ובמוסדות ומקצתם גרו אצל משפחות שלא הכירו. רוב המשפחות הקולטות היו לא יהודיות, הילדים נקלעו לארץ זרה שאת שפתה לא ידעו, ומנהגיה ותרבותה שונים וזרים להם. בשנה הראשונה, עדיין ציפו בכיליון עיניים להצטרפות הוריהם. תקופה זו זכורה לרבים מהם כקשה בחייהם. גם לאחר שפרצה המלחמה, והיה ברור שההורים לא יוכלו להגיע לפני סיומה, היו ימיהם של רבים מהילדים קשים ומלאי געגועים. גם גורלם של ההורים שנותרו מאחור היה קשה מנשוא. על אף שימחתם על הצלת ילדיהם, נותרו ההורים ללא ידיעה מי יקלוט את ילדיהם ולידי אלו משפחות יימסרו. הם דאגו לזהותם של הילדים, וגעגועיהם היו רבים. וכך מתארת בזיכרונותיה מרתה אפל מדורטמונד שבגרמניה, שם כיהן בעלה ארנסט אפל כרב:
ובהמשך היא מספרת על הפרידה של הורים מילדיהם בברלין, בתחנת הרכבת שהובילה אותם אל מחוץ לגבולות גרמניה:
קשה אף יותר היה מצבם של הורים ששלחו את ילדיהם לארץ ישראל ב'עליה בלתי ליגלית', ואשר סיכוייהם להגיע למחוז חפצם לא היו בטוחים כלל. כך עלה בגורלה של קבוצת ילדים מגרמניה ואוסטריה, שיצאו בדרכם לארץ במסגרת עליית הנוער בקיץ 1939, אך המלחמה שפרצה בעודם בדרך, מנעה מהם מלהמשיך. בדרכם נקלעו לחודשי המתנה ארוכים ביוגוסלביה, בסלובניה ובאיטליה. הקבוצה ידועה בשמה, "ילדי וילה אמה", על שם מקום שהייתם באיטליה. לאחר נפילת מוסוליני וכיבוש איטליה בידי הגרמנים הצליחו מארגניהם, ובראשם יושקו אינדיג, צעיר בן 22, איש השומר הצעיר מיוגוסלביה, להעבירם לשוויץ. אל הארץ המובטחת הגיעו רק לאחר תום המלחמה, והם שבעי נדודים וחרדות. כל מקום אליו הגיעו היה עוד תחנה בדרך בריחתם מציפורני הנאצים ובדרכם לארץ. ההורים נותרו מאחור ובלבם זיכרון שעות הפרידה המאולצת וכבדת הרגשות בגרמניה בקיץ 1939. בשנות נדודיהם של הילדים האלה אבדו הוריהם בפעולות הרצח הגרמני.33 הדוגמאות שצוינו עד כה, מתארות פרידה מתוכננת של הורים מילדיהם כדי שייצאו למסע הצלתם. אולם גם מנקודת ראותם של הילדים היה מסע זה מלווה בכאב רב, בעגמת נפש ובגעגועים עזים. לא תמיד הבינו הילדים את אילוצי הוריהם וחיכו עד בוש שהוריהם ימלאו את הבטחתם ויצטרפו אליהם. משנכזבה תוחלתם, חשו רבים מהם נבגדים וחוויית הנטישה הייתה לחוויה המעצבת של חייהם. רק בפרספקטיבה של עשרות שנים התפנו הילדים, שנעשו אבות ואמהות בעצמם, להבין את כאבם של הוריהם. רק כהורים וסבים יכולים היו להעלות בדמיונם את כאב הפרידה של אב ואם. רק אז, מעבר למסך הרגשות שנותרו כבדים ומעיקים, הופנמו גם התובנות של נסיבות הצלתם ומשמעות ההקרבה של הוריהם. הילדים שהיו להורים, יכלו להתבונן במבט חדש אל חוויית הפרידה מהוריהם, במבט של חסד וחמלה על הוריהם ועל עצמם גם יחד, ומשהו מהכאב והציפייה שלא התגשמה, התרכך.34
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
