| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הפרדת הורים מילדיהם, לאחר פרוץ המלחמה, בעיקר במזרח אירופה, הותירה בלב ההורים קרע שלא יאוחה לעולם. רינגלבלום כותב ביומנו:
ילדים נשלחו אל הבלתי נודע. אל מקומות שאין בהם לא חמלה ולא רחמים. שם, במקומות אלה, סבלו, נוצלו על ידי הסביבה וחיו נתונים לחרדות קשות. אמהות ידעו שגורל ילדיהם אינו ידוע. הן התייסרו מפני קוצר ידן להגן עליהם בעצמן. אמהות רבות התלבטו בשאלת ההוצאה של הילדים מחסותן בגטו. סבינה גלוצרוביץ, אחות בבית החולים היהודי צ'יסטה בוורשה מספרת, שאחרי הגירוש הגדול של קיץ 1942 החליטה להעביר את בתה בת ה- 12 אל הצד הארי של העיר. מבחינתה זו הייתה התלבטות קשה ותקופה ארוכה נמנעה מלעשות זאת:
אולם משלב מסוים בהתפתחות המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים, ידעו האמהות שהמוות ודאי ולכן היו מוכנות לעשות כמעט כל דבר כדי להציל את ילדיהן. אמהות הניחו את ילדיהן על מפתן מנזרים וכנסיות ועל מפתח בתי מגורים, בתקווה שיימצא להם מושיע ויצילם. אמהות שלחו את ילדיהן כדי שיברחו בכוחות עצמם או ישוטטו בעיר, בתקווה שימצאו את דרכם ולא יישלחו לאבדון. אסתר לוריא, שנקלעה לגטו קובנה עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, חיה שם עם אחותה ומשפחתה. לוריא מתארת את הניסיונות הנואשים להבריח את הילדים אל מחוץ לגטו ועם זאת את ההתלבטויות הכרוכות בכך:
במשך הזמן כשהברחת ילדים קיבלה צורה המונית כמעט, התחילו הגרמנים לערוך חיפושים אצל הליטאים ולהכריז על פרסים תמורת כל ילד יהודי שיימסר לגסטאפו. אז הגויים התחילו לפחד ונעשה קשה מאד. אבל היו הרבה הורים, שמטעמים פרינציפיוניים לא רצו למסור את ילדיהם. היו ויכוחים בלי סוף על הנושא הזה בין הורים. אחותי השתייכה לאלה שאמרו, שבשום אופן לא ימסרו את הילדים, שאינם רוצים שהילדים יגדלו בין הגויים ועוד יחונכו להיות שונאי יהודים. אמהות אמרו שהן רוצות למות ביחד עם הילדים, ואם היו מתארים להן את האפשרות שייקחו מהן את הילדים והן תשארנה, אמרו שברגע זה תדרושנה שיהרגו אותן. הצורה הפופולארית בגטו להצלת ילדים הייתה בנית מקומות מחבוא, 'מלינות', כפי שקראו לזה.37 שלום אילתי מתאר בזיכרונותיו את בוקר הפרידה מאמו, שאותה לא זכה עוד לראות:
הפרידה העצובה והקשה מכול בין הורים לילדים הייתה דווקא הפרידה למען החיים. פרידה שהכילה גם את ניגודה – את מותו של הקשר המסוכך שבין האם לילדיה. מוטיב כואב זה ליווה את האמהות בשואה, והוביל להיפוכה של ההתנהגות הטבעית. למען הבטחת חיים לבן ולבת נאלצת האם ליזום פרידה מילדיה ולהפסיק להיות הקרובה, השומרת והמסוככת. להיוותר עם הגעגועים הכוססים שאינם מרפים. ילדים רבים אבדו בדרכים. ברוב המקרים נשארו הילדים ללא הוריהם שנספו. לעתים ניצלו ההורים ללא ילדיהם, ולעתים רחוקות מצאו אב או אם את ילדם והנה הם זרים, שונים, עמוסי רגשות סותרים וקשים. לעיתים, לא הצליחו בני המשפחה לאחות את הקרעים גם לאחר שנים ארוכות, אף על פי שגם ההורים וגם הילדים ידעו את נסיבותיה הטרגיות של הקריעה. נראה, כי במהלך השנים שחלפו, נסדק המרכיב הבסיסי ביותר בקשר שבין ילד להוריו – חומת המגן שאמורים הרים לספק לילדיהם בנוכחותם הפיזית. הורים מעטים הצליחו לשמור על קשר עם ילדיהם לאחר ניתוקם. רק במקרים ספורים כתבו ההורים מכתב פרידה אחרון לילדיהם. משלוח פתק לילד הנמצא במסתור היה כרוך בסכנת חשיפת מקום המסתור של הילד ובסיכון המשפחה המגוננת. פתק מעין זה יכול היה להסגיר את הילד ואת המשפחה המגוננת. זאת ועוד, פתק מעין זה היה יכול להגביר את געגועיו ולפגום במנגנוני ההגנה שלו,שבאמצעותם ניסה דווקא להדחיק את זיכרון הבית והמשפחה. ובכל מקרה, גם אם שלחו אמהות פתק לילדיהם, סיכוי לקבל מענה, כמעט ולא היה. לכן מרגש ומרשים כל כך הוא ספר המכתבים שפרסמו מנחם מאיר ופרדריק ריימס, האם העצים פורחים אצלכם? במכתב מ- 10 באוגוסט 1942, ערב גירושה לאושוויץ, כותבת האם המיוסרת:
לכאורה זהו הביטוי המנוגד ביותר לרגש הטבעי של האם הכותבת, שאינה מצטערת שילדיה נשארים מאחור. אבל למעשה מכתב זה משקף את כברת הדרך הארוכה שעשתה האם מאז גורשה מביתה בהופנהיים שבמדינת באדן בדרום גרמניה למחנה גירס בצרפת, ואחר כך לשורה של מחנות אחרים, עד לגירוש הסופי לאושוויץ. לאחר כשישים שנה ה'ילדים' מספרים:
במכתבה הראשון, מן האחד במארס 1941, כתבה האם לילדיה: "האם הספקתם לראות אותי כאשר המשאית שעליה הייתם חלפה על פני, עמדתי על גזר העץ ונפנפתי לכם לשלום. הכול היה כל כך מהיר".41 הפרידה מסמלת את המפגש הטרגי שבין תקווה לייאוש שהתרוצצו בקרב הנפרדים ואת התובנות ויכולת השיפוט שהובילו אליו. אך רק מעטים יכולים היו לבצע את האקט הקשה הזה. הסיבות לכך הן שונות, ובדרך כלל לא היו קשורות כלל להחלטה האישית של האם או האב: קשרים, מעמד כלכלי ורכוש שנותר, ולפעמים סתם מזל, היו יכולים להוות גורם מכריע בהחלטה למסור ילדים. אולם מהמקורות השונים עולה, כי מצבם הנפשי ואפשרויות הקיום של ההורים, הם הגורמים המכריעים לצעד כזה. בתנאי העוני, הרעב, הטרור והתלישות ששררו תחת שלטון הכיבוש הנאצי במזרח ובמערב אירופה, רבים מההורים איבדו את שיקול הדעת ואת כושר ההחלטה. בתהליך אטי וכואב נפגעו ללא תקנה יחסים בין הורים לילדיהם. בכל שנות קיומו של השלטון הנאצי, לפני המלחמה ובשנותיה הארוכות של המלחמה, חדלו הורים לתפקד כהורים. הם לא יכלו למלא את תפקידם גם על פי מערכת המושגים שלהם וגם על פי הדימוי העצמי שלהם. וכך, בצד המעשי ההקרבה של אמהות ואבות להציל את ילדיהם, התרחשו גם מקרים של נטישת ילדים.42
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
