הקריאה של ביל"ו הכילה שלושה יסודות: שחרור העם היהודי מן הגלות; הגירה המונית לארץ-ישראל וחידוש פני האומה על-ידי התיישבות חקלאית. במבט היסטורי, לא היתה ביל"ו תנועה עצמאית, אלא זינוק ראשון של תנועת חיבת-ציון, המסדר המגוייס שלה.

כאשר התברר שההמונים היהודים אינם נענים לסיסמה "לכו ונלכה", נהפכה הסיסמה זו לקריאה ולהגשמה אישית של חברי התנועה, להקדים ולצאת לפני המחנה ולהכשיר את הקרקע בארץ-ישראל לקראת גל-הנדודים החדש העתיד לבוא.

העולם משופע בדורנו בתנועות אמנציפציה, לאומיות וחברתיות; כמספרן כן מספר "הפרות הקדושות" החדשות, שאסור לפגוע בהן. שכן המלה "אמנציפציה" מקדשת את כל האמצעים כמו לפני-כן המלה "מהפכה". שפר חלקן של אלו, שאפילו שומר השלום והביטחון בעולם, ארגון האומות המאוחדות פרש חסותו עליהן ומעשיהן; לא שפר רק חלקה של אחת הותיקות ביניהן, התנועה הציונית, שזכתה אפילו לגינוי מפורש וחגיגי מאותו ארגון עולמי.

הציונות שייכת לדור הראשון של תנועות שחרור לאומי שנולדו בשלהי המאה ה- 19. לתנועת ביל"ו, שהיא הביטוי המפורש הראשון של הציונות כתנועת שחרור תמלאנה בקרוב מאה שנה, כי קריאת-התגר שלה "בית יעקב לכו ונלכה" הושמעה בשנת תרמ"ב (1882) בעקבות גל הפרעות שהציף את רוסיה אחרי רצח הצאר אלכסנדר השני על-ידי טרוריסטים (1881), הלא הן "הסופות בנגב" שהרעידו את היהדות באירופה כולה.

הקריאה "בית יעקב לכו ונלכה" היתה קריאת-תגר על החברה הרוסית שהתנכרה ליהודים ועל ממשלת רוסיה הנוקמת על רצח הצאר בדם יהודי: זאת היתה גם קריאת-תגר על הארגונים היהודים ברוסיה ובעולם, על שמתעלמים הם מן המשמעות המהפכנית שבפרעות בשלהי המאה ה- 19 ומנסים למנוע יציאת יהודים מרוסיה; זאת היתה גם קריאת-תגר על אותה מציאות המכונה "גלות" הדנה את בית ישראל לניוון פוליטי, חברתי וכלכלי. על-כן אמרה סיסמת ביל"ו: עידוד ההגירה היהודית והכוונתה לארץ-ישראל במטרה ליישבה על-ידי מושבות חקלאיות שתיצורנה בסיס לעם בריא.

המכלול הוא – האמנציפציה היהודית, או במינוח של פינסקר שנה אחת לאחר מכן, "אוטואמנציפציה", היינו שחרור העם על-ידי פעילותו העצמית, ובמינוח מודרני: הגדרה עצמית לעם היהודי.

קריאת ביל"ו הכילה שלושה יסודות: שחרור העם מן הגלות; הגירה המונית לארץ-ישראל וחידוש פני האומה על-ידי התיישבות חקלאית, שהובנה אז כיסוד הכרחי לכל כלכלה בריאה. שילוש זה של התביעה האמנציפציונית הִקשָׁה על הבנת האופי המשחרר של הציונות בעבר ומקשה עליה גם עתה: פירוק עול של שלטון זר כמעשה שחרור – זאת קל להבין, אבל הצמדת השחרור הפוליטי להגירה והתיישבות – זה מסובך מדי, פתח לאי-הבנות ולפירושים מסולפים, בייחוד כאשר חסר אותו עזר להבנה – התקדים. וכי יש תקדים לציונות כתנועת שחרור?

תודעה של בורגנות מודרנית

הנכונות להגשמה אישית היא התנאי הבסיסי להתהוות התנועה הציונית כמו כל תנועת חברתית אחרת. רצון זה נעזר, כמובן, בנסיבות חיצוניות, אולם התהוות הרצון והתגלותו הם נושא לדיון העומד בפני עצמו, נבדל היטב מבדיקת התנאים האובייקטיוויים, כמו הפרעות ברוסיה שהוזכרו ועידודן על-ידי השלטונות; הרמיזה שגבולות המערב של רוסיה פתוחים ליציאת יהודים; נוכחותם של פליטי הפרעות בערי הגבול ומצוקתם – כל אלה הן נסיבות נוחות להתעוררות לאומית, אבל הן לא "בוראות" תנועה, הן אינן "סיבה". קיומו של ציבור שחיי הקהילה היהודית הרגילו אותו לאחריות ציבורית, ומציאות נוער שהאידיאליזם המהפכני הרוסי חינך אותו להגשמה אישית – אלה גורמים סובייקטיוויים שבנסיבות חיצוניות מתאימות יש בהם כדי להסביר התהוות התנועה הציונית.

קריאת-התגר של הבילו"יים אינה פרי הגות, מסקנה של פילוסופיה חדשה. גם סיסמת האוטואמנציפציה אינה כולה חידוש. עשרים שנה לפני כן פירסם משה הס את "רומא וירושלים" כמענה על אתגר שאלת היהודים במערב, אבל הוא הסתפק בקריאה. הוא חיבר מאמרים על פילוסופיית-המעשה כי העם שבקרבו פעל, העם הגרמני, ידע אך מעט "מעשים" ויוזמות: את "רומא וירושלים" חיבר גם-כן כפילוסופיית-מעשה ולא השקיע אישיותו בהגשמת עקרונותיה: ליאו פינסקר פירסם את ה"אוטואמנציפציה" ובאותה עת העמיד עצמו בראש חיבת-ציון. על-כן נשאר הס בפרוזדור של פרה-היסטוריה ציונית ופינסקר שייך לשלב הזינוק של הציונות, לעידן התנועה הצעירה.

לו תלינו בריאת תנועות חברתיות בגורמים אובייקטיוויים וחיצוניים היינו מפקפקים אם פרעות ספוראדיות שפגעו רק בחלקים מצומצמים של תחום-המושב היהודי ברוסיה אכן יכלו לחולל תנועה שתעבור את שלב הזינוק, בעיקר נוכח גלי פרעות מקיפים יותר, מעמיקים יותר ועקובי-דם יותר. שציינו את העשור הראשון של המאה העשרים (פרעות קישינייב, הומל) ואת שלהי מלחמת העולם הראשונה, על אחת כמה וכמה מלחמת העולם השנייה: עקומת ההתעוררות התנועתית אינה מקבילה לעומק ולהיקף הזוועות שציינו את ההיסטוריה היהודית. לא עוצמת האסון האובייקטיווית, אלא עוצמת הזעזוע של שכבת האינטליגנציה – גורמים סובייקטיוויים בהחלט – עשויים להסביר את ראשית הציונות. ללא הזעזוע הרוחני וללא מיקודו בשכבות חברתיות רגישות, אין להבין את עוצמת הזינוק של התנועה הציונית.

מצד אחד מדובר בשכבה עולה ומתעצמת, אף כי באיטיות, של בעלי רכוש יהודים, המגבשת תודעה של בורגנות מודרנית. זו שכבה חברתית במעבר ממעמד מסורתי של "בעלי-בתים" ל"בעלי-רכוש", על רקע השינויים הכלכליים העמוקים המתחוללים ברוסיה מאז שחרור האכרים והרפורמות של הצאר אלכסנדר השני זה שני עשורים; וכנגד זה מדובר בשכבה של הנוער הלומד בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, באולפנים מקצועיים ובבתי-מדרש למורים ולרבנים, רובם חסרי רכוש, אינטליגנציה פרולטרית, החשה קירבה לפועלי הכפיים, בין הבורגנות הבעל-ביתית ובין הנוער התיכוני והאקדמי קיימת זיקה של מוצא וקירבה של אוריינטציה פוליטית.

עד ל"סופות בנגב" ראו שני המחנות בהתפתחות רוסיה לפי המופת של מדינות המערב את הערובה לשיפור מצב היהודים, ורכישת ההשכלה נראתה להם המכשיר המבטיח קידמה אישית וכלכלית, שכן יש לזכור: שני המחנות ביקרו קשות את המציאות היהודית, את דרכי הפרנסה המסורתיות, את דרכי הנהגת הקהילה, את רמת ההשכלה ותנאי הקיום הפיסיים. הביקורת שהושמעה כלפי היהודים מבחוץ מצאה הֵד גם בפנים.

הבורגנות הבעל-ביתית וגם החדשה, המודרנית, והנוער האקדמי והתיכוני הוכו בהלם עקב הפרעות. יותר משזועזעו על-ידי הידיעות על השוד ומצוקת הפליטים שהתלכדו בערי הגבול כמו ברודי שבגליציה, הם הוכו בהלם מפני שעולמם חרב, עולם בו דימו שהיהודים ישיגו תנאי קיום אנושיים ומעמד כערכם על-ידי ליברליזציה של חיי רוסיה ותיקונים פנימיים בחיי הקהילה. לא הפרעות בהלם כמו אמירת השר איגנטיאב, שר הפנים הרוסי, שהגבולות פתוחים לשם יציאת היהודים. האמון הישן בקידמה לא חזר גם כאשר לאחר זמן קצר, ביולי שנת 1882, הוחלף הצורר על-ידי הרוזן טולסטוי ששם מיד קץ לפרעות.

הלם זה שתקף את החלק בעל-ההכרה ביהדות הרוסית, אין לו אח ורע עד עליית הנאצים בגרמניה בשנת 1933. אז כמו בשנת תרמ"ב נאלצו הטובים בעם לערוך חשבון עולמם מחדש ומן היסוד. וראויה לציון הרגישות הגבוהה של יהודי רוסיה, שגל קצר של נידוי-מלמעלה חולל בהם, מה שחולל ביהדות גרמניה רק לחץ מתמיד במשך חמש שנים (עם השיא של "ליל הבדולח").

סיסמת האוטואמנציפציה, השחרור העצמי, הקריאה להתארגנות ופניית-עורף לשחרור מוענק על-ידי הגויים כחסד לאומים, שהשמיע פינסקר, לא היו רעיונות פילוסופיים של הוגה דגול, אלא ביטוי לרחש פעילי העם, למהפך בדעות. הפנייה לארץ-ישראל והתארגנות חבורות בתוך הקהילות בשם הכולל "חובבי-ציון" הן ההד הציבורי הכללי; הסיסמה "בית יעקב לכו ונלכה" (ביל"ו) היא הבטוי המיוחד לבני הנוער האקדמי.

אין אנו שוכחים שברוסיה של שנות השמונים לא קיימת שום התארגנות ציבורית חוקית, ואין גם קיום למוסדות ציבור, לא של יהודים ולא של גויים; קיום יש רק למוסדות לתכלית מוגדרת היטב ומצומצמת, דתית, מדעית או סוציאלית, גם הביטוי בכתב הוא מוגבל ורק עתונות מצונזרת מותרת כביטוי למאוויי הציבור; לבטא אותם ממש לא ניתן לה כמובן, וממנה נודע על חובבי-ציון וביל"ו ברמיזה יותר מאשר בהתבטאות עניינית לפי מושגי העולם המערבי.

קריאה וקריאה בין השורות

פיענוח עיתונות זו הוא תפקיד לא קל, וכאשר מדובר בעתונות עברית, המשימה קשה יותר בגלל שפת המליצות חסרת דפוסי הבעה מפותחים; התנאי לפיענוח הוא כמובן שהחוקר מודע להרגלי העורכים לרמוז על דברים שאי-אפשר לבטאם ישירות, להסוות מגמות מסוכנות ואפילו להטעות את הרשות. יתר על כן, גם העיתונות בארצות המערב מרסנת ביטוייה בבואה לכתוב על שאלות יהודי-רוסיה, שמא הכתיבה תביא נזק לקהילות הלחוצות בלאו-הכי ולשאיפות שביקשו לקדם אותן.

ההרגל של "יד לפה" משפיע גם על חליפת מכתבים, בעיקר, אם צד אחד יושב מעבר לגבול. אך אם מתחשבים במיגבלות אלו, דווקא המכתבים הם מקור חשוב לדעת את המתרחש, כי על-פי רוב מספר הקוראים בהם רב, ויש מכתבים שיש להם משקל של קונטרסי-תעמולה. זה חל במיוחד על מכתבי הבילו"יים, שהיו מוגבלים יותר מן ה"בעלי-בתים" בביטוי, שכן עוררו חשד יותר מאלה.

המקורות לתולדות חיבת-ציון ותנועת הנוער הצמודה אליה, ביל"ו, מרובים, איפוא, מצד אחד, אבל לא חד-משמעיים, הם מרובים, כי מדובר בשכבה כותבת בתוך עם-הכתב-והספר. על-כן אין להתפלא שרבים מחובבי-ציון וחברי ביל"ו השאירו לא רק כתבות בעתונות, מכתבים ותזכירים, אלא גם יומנים וזכרונות, מצב שכל חוקר של ראשית תנועות חברתיות מתקנא בו.

התיעוד על חיבת-ציון וביל"ו היה עשיר כבר עם היוולדם, התעצם והלך מעשור לעשור ומגיע בתקופתנו לשפע ממש. כך עלה בידי חוקרת של חיבת-ציון, שולמית לסקוב, לבסס את ספרה "הביל"ויים" שהופיע בהוצאת הספרייה הציונית, ירושלים תשל"ט, על ארכיון ובו כ- 500 מסמכים חדשים, וידוע לה על מסמכים נוספים, שלא הורשתה לעיין בהם. לתיעוד המצטבר בהתמדה משנת תרמ"ב (1882-1881) ואילך, השפעה ישירה על אותו חזיון הקרוי שלא במדויק "המיתוס של ביל"ו." אותה פנייה מחודשת של ביל"ו כמקור השראה בעליה השניה (לאחר המהפכה הרוסית של שנת 1905) והשלישית (לאחר המהפכה של שנת 1917): העתונות שעצרה הדי התנועה היתה זמינה, ופרסומים חדשים העשירו את מקורות האינפורמציה, מי שמשווה מצב זה עם אבדן מוחלט כמעט של תיעוד של ארגונים המוניים מימי-השחר של תנועת הפועלים (כמו "אחוות הפועלים" מן השנים 1849-1848 בגרמניה). וזה כולל גם עתונות רבת-תפוצה בשעתה. לא יְיֵחס את השוני רק לגורל מקרי, אלא לתודעה הסטורית מפותחת, שגרמה לתיעוד מרובה ולשימור החומר, ויסיק מכך על עוצמת הזינוק של התנועה הלאומית היהודית ברוסיה. התודעה ההסטורית המפותחת של הפעילים עומדת ביחס ישיר לעוצמת הזינוק: אלה ידעו שהם אחראים לשר ההיסטוריה. לגבי ראשית תנועת הפועלים באירופה המערבית אפשר לסכם שהיא לוטה בענן של מיתוס. שכן תיעודה העצמי דל ואת מקום העובדות ההיסטוריות תופסות אגדות, פרי צרכי התנועה הבוגרת והמצליחה התנועה הלאומית היהודית התגבשה, לעומת זאת. בזרקורי התיעוד ההיסטורי. אם לצרכי התעמולה הציונית הפיצו גם תיאורים רומנטיים פה ושם, אפשר לציין שמידת הטעם הטוב נשמרה לגבי הבילו"יים ומושבתם גדרה לאין ערוך יותר מאשר לגבי דגניה, נהלל ועין-חרוד.

מנוף להבראת האומה

ביל"ו לא נולדה כתנועה למען יסוד מושבה בארץ-ישראל, אלא כתנועה למען הכוונה ההגירה היהודית לארץ-ישראל, ואין זה היינו הך. ביל"ו לא התכוונה להנחיל צעירים על הקרקע, אלא לשַׁנות את אופי העם היהודי על-ידי ריכוזו בארץ-ישראל. אם התגלגלה עקב נסיבות היסטוריות לגוף המיישב מושבה אחת, הרי זיכרון יעודה המקורי לא אבד, ועומד מאחורי כל קווי האופי שייחדו את גדרה מיתר ישובי הישוב החדש, ואנשיה – מיתר הקולוניסטים.

ביל"ו רצתה לכוון את תנועת ההגירה לארץ-ישראל ולהפכה מנוף להבראת האומה. במולדת היה אמור המון המהגרים ליהפך לעם עובד בעיר ובכפר. מטרה זו של הבראת העם בעבודה פרודוקטיווית היתה נקודת-המגע בין ביל"ו והזרם המשכילי בחיבת-ציון, המיוצגת בפעיליה הראשונים ליאו פינסקר ומשה-לייב לילינבלום. יסוד מושבות חקלאיות היה סעיף עיקרי בתכנית התחייה הלאומית לאור האמונה שהיתה משותפת לכל אנשי הרפורמה בישראל, שהחקלאות היא מסד כל חברה בריאה ושהיעדר מעמד איכרים יהודי הוא מקור העיוות הגלותי של חיי עם ישראל. אצל חלק מאנשי ביל"ו נוסף עוד נופך; הם הושפעו מן האמונה של הסוציאליסטים הרוסים, שמפיתוח השיתוף המסורתי בכפר הרוסי עתיד לצמוח סוציאליזם אידיאלי. בחוקים האגרריים שבתורה מצאו נבטים מקבילים בעם ישראל: כפר עברי שיתופי על בסיס חוקת התורה (שמיטה ושמיטת חובות: שנת היובל). ישתף את עם ישראל בגאולת האנושות בלי להשמיט בסיס קיומו מתחת רגליו. אולי לא שמעו על אהרון שמואל ליברמן, אבל על פרץ סמולנסקין ויהל"ל ודאי שמעו, ולולא חסם משה הס בעצמו את דרכו אל יהדות תחום-המושב, היו יכולים להסתמך גם עליו.

כדאי לקבוע נוסחה קצרה בשביל היחס בין ביל"ו וחיבת-ציון, ואפשר להציע לכנות את ביל"ו תנועת-הנוער של חיבת-ציון, או המיסדר המגוייס שלה, תנועת-נוער – על שום ההרכב הגילי; מיסדר – משום האופי ההירארכי והממושמע של התפישה הארגונית. לאחר שביל"ו הצטמקה כדי פלוגת מתיישבים בגדרה, היו חובבי-ציון למגיניהם והשתדלו למנוע גזירת הנישול של אפוטרופסי היישוב הפלוטוקראטיים (רוטשילד) והחרדים (מימסד החלוקה).

מדובר היה במאבק על גורל ההגירה שכבר התחוללה: מאז ראשית שנת 1882 היו יהודים בדרך וטיפלו בהם ארגונים, שלוחי קהילות מערב-אירופה, שרצו לעזור, ואין להטיל ספק בכוונתם זו, אך יותר מכל רצו למנוע שפליטים אלה יגיעו עדיהם, ומתוך כך ביקשו את פיזורם, או ריכוזם במקום רחוק.

בשקיעתם במרחבי ארצות-הברית היה גם מזה וגם מזה, והפתרון האמריקאי התקבל, אפוא, על הדעת. מגמה זו של ריכוז בתוך פיזור קיבלה חיזוק ממקום בלתי-צפוי, מתנועת "עם-עולם", אחות-תאומה לביל"ו; כל אשר הביל"ויים ביקשו בארץ-ישראל, ביקשו הללו במרחבי ארצות-הברית: התיישבות על אדמה ממשלתית בקנה-מידה גדול וריכוז טריטוריאלי במקומות מתאימים שיאפשר הקמת אוטונומיה לאומית. כך נולדה האלטרנטיווה: הכוונת הנודדים לארצות-הברית או לארץ-ישראל, וסיכויי ארץ-ישראל נראו תחילה קלושים. לשרטוט המצב מספיקים קווים אחדים: מכאן יבשת שהוכרזה "ריקה" לקרקע בתולה ופוריה באפס-מחיר, עידוד ממשלתי לכל יוזמה מיישבת, ולבסוף, קהילות יהודיות אמידות ומתקדמות העשויות לסייע; וארץ-ישראל – ההיפך הגמור.

החלוץ לפני ההמון

זינוק תנועת ביל"ו יובן רק כאנטי-תיזה לתנועת עם-עולם שהקדימה התארגנותה בכמה שבועות יקרים, ופירוש הדבר, שאסור להתעלם מן הקשר הפנימי בין שתי התנועות. ראשית הציונות תובן רק כמאבק על הפתרון הנכון של השאלה היהודית. תנועת עם-עולם התגייסה מאותם התלמידים של אולפני השכלה כמו ביל"ו, ופירוש הדבר, שכל סטודנט נדרש להכריע לכאן או לכאן. יש לזכור, שמספר האולפנים שבהם היו תלמידים יהודים היה מצומצם ביותר, וכך גם מספר הסטודנטים (סטודנטים ממש, תלמידי בתי-מדרש וגימנזיסטים). אם נכון, שבסוף המאה היו ברוסיה כ- 1600 סטודנטים יהודים (שבשנות ה- 80 היה מספרם קטן יותר). יוצא שכמעט כל סטודנט הכריע בשעתו או לעם-עולם או לביל"ו. החשבון הוא פשוט: אומדים את מספר חברי עם-עולם בשיא כדי 1000 וביל"ו, כדי 500, ואף אם לא היו כולם סטודנטים רשומים באוניברסיטאות, חלקם היה.

אין להוציא מסקנות מרחיקות-לכת מאומדנים אלה, אבל עולה מכך דרגה גבוהה מאוד של פוליטיזציה ואקטיביזציה של הנוער היהודי האקדמי, הרבה מעבר למה שהושג אי-פעם מאז. העדיפות של עם-עולם בנקודת הזינוק מסתברת על נקלה: האינטרסים הפוליטיים והפיננסיים של יהודי המערב ("כל ישראל חברים" בראש ובראשונה) מושכים יהודים לארצות-הברית; הפליטים וההמון המהגר הם פרולטריון חסר-אמצעים והתיישבותו מחייבת שיתוף של גורם ממלכתי (ממשלת ארצות-הברית ותקנותיה לעידוד ההתיישבות) וגורם יהודי ציבורי המצייד את המתיישבים בכלי עבודה, מגורים וכדו'. הצלחת המפעל מובטחת, דרושה רק הכוונת המהגרים (הדרכה חקלאית וחברתית), ולשם-כך מתגייסים חברי התנועה, או על-ידי הצטרפותם למושבות או על-ידי כינון מושבות לדוגמה.

הם יתמצאו על-פי המופת של המושבות השיתופיות שנוסדו בארצות-הברית לעשרות, פוּריאֶריסטיות, קאבֶטסטיות ודתיות, ועל תכניותיהן אפשר לקרוא בספרות שהיתה בהישג-יד של כל סטודנט וגימנזיסט, היה כאן מכלול של גורמים חיוביים משכנע, ולאנשים שהיו אמונים אל מחשבה פוזיטיוויסטית מדעית של המאה הי"ט, נדמה היה שלא יתכן כישלון, בתנאי שכל גורם יתרום את שלו – ותנועת עם-עולם תרמה את שלה באמונה, עובדה היסטורית, מתמיה לכאורה, שמפעל ריכוז היהודים במושבות שיתופיות-מתקדמות באמריקה נכשל ולא הותיר עקבות; היהודים התרכזו אמנם בארצות-הברית או, נכון יותר בניו-יורק (למגינת-לבה של הקהילה היהודית שם). אבל הנציחו בה את הסטרוקטורה המסורתית-גלותית ואת בעיית היהודים.

עם-עולם, התנועה רבת-הסיכויים לכאורה, לא עברה כלל ועיקר את שלב הזינוק אל שלב הגידול הנושא את עצמו. אמנם, רעיונות טריטוריאלי סטים התחדשו מאז אבל רצף של תנועה לא ניכר עוד. היו נסיונות-זינוק מדי פעם (נוצרה בראשית המאה ה- 20 הסתדרות טריטוריאליסטית מיוחדת), אבל הם דעכו עד מהרה, ולא הגיעו אף-פעם כדי יצירת תנועה חלוצית דוגמת ביל"ו.

ביל"ו היא העתקה של רעיון עם-עולם אל הזירה הארץ-ישראלית. ה"לכו ונלכה" שבסיסמתם מכוון היה תחילה אל המוני היהודים שה"סופות בנגב" עקרו ממקומותיהם. אלה ילכו בהנהגת החלוץ הביל"וי להתנחל בארץ-ישראל הקריאה היתה לסיסמה להגשמה אישית של חברי התנועה כשהתברר שההמונים חדלו לנוע והותאמה לנסיבות שנוצרו באביב 1882, לאמור, החלוץ יקדים הליכתו לארץ לפני ההמון. הוא יכין את הקרקע בשביל גל נדודים חדש שבוא יבוא. בזכות מפנה זה במשמעות הסיסמה, הפך הזינוק התנועתי לתנועה מתמדת שיכלה לחכות עד אשר תאגור עוצמה לשלב הבא, לגידול הנושא את עצמו כאשר התחדשו נדודי היהודים בשנת תרנ"א (גירוש מוסקווה). התעצם המפעל הציוני עד כדי עמידה בכוחו שלו. יסוד רחובות וחדרה מציין שלב זה.

ההכרעה הארץ-ישראלית

עליית שנת תרנ"א, הנקראת לפעמים גם "עליית טיומקין" על-שם הביל"וי זאב טיומקין שניסה לארגן אותה, היא עליית המונים סטיכית ראשונה לארץ-ישראל. יהודים שתעמולת חובבי-ציון קירבה אל מחשבתם את הרעיון לקנות קרקע בארץ על מנת להתנחל בה, הגיבו על מפנה שלילי במדיניות הממשלה הצארית, ועלו ארצה. אם גל זה של עולים הביא עד מהרה למשבר מחוסר הכוונה מספיקה, יש בו בכל-זאת עדות חותכת להיסטוריותה של חיבת-ציון, שהרי סטיכיה אינה אלא גילוי של תנועה הנושאת את עצמה כפרי של תנאים אובייקטיוויים, אבל היא גם ראייה לנחיצותו של האלמנט הסובייקטיווי, היינו המאמצים האישיים, כדי להבטיח הצלחתה של תנועה היסטורית:

ההכרעה הארץ-ישראלית (שנקראה אז "הפלשתינאיות") אצל אותו נוער אקדמאי וגימנסיאלי שהכריע מלכתחילה נגד הפתרון הפשוט, לכאורה, של עם-עולם, או השתכנע לאחר מכן, הושפעה מאותה "דרך תשובה" שכיוונה גם את משכילי חיבת-ציון. ביסודה מונח לעתים קרובות חינוך ביתי מסורתי שהוליד את ההכרה שכל פתרון שצריך להתקבל על המוני היהודים מוכרח להיות הסטורי, היינו, מוכרח להימצא בהתאמה עם המסורת המקובלת על המוני היהודים, ויש בגישה זאת התאמה גם לדעתם של הסוציאליסטים הרוסים שדיברו על דרך רוסית (או סלאווית) מיוחדת אל הסוציאליזם. גישה "פופוליסטית" זו יכולה להביא ביל"ויים דוברי רוסית לשוב אל הדיבור האידי, אבל יכלה לשכנע אותם גם לכַבד מסורת דתית. היא קירבה רבים קודם-כל אל תחיית ערכי העם בלבוש העברי. יש להצביע על כך שהאסיפה המייסדת של תנועת ביל"ו התקיימה בחרקוב לרגל תענית ציבור בסמוך לבית-הכנסת (כרבות מאסיפות חובבי-ציון), וגם אם התנהלו הדיונים באסיפה המייסדת ברוסית, היו למתכנסים הפסוקים מן התנ"ך זמינים. תחילה "דבר אל בני ישראל ויסעו" עם הנוטריקון דבי"ו, ואחר-כך "בית יעקב לכו ונלכה" (ביל"ו): אם כגוף נחשבו בדעת הציבור לאפיקורסים, הרי החינוך היה אצל רובם עוד מסורתי. לא היה צדק בטענה נגדם שכבר בהשמטת סיום הפסוק "באור ה'" גילו דרכם הנלוזה, שכן הפסוק כולו בא לשימוש בדרך הדרש, הרי לא להליכות בני-אדם התכוונו, אלא להליכה ברגליים, להגירה. אולם דווקא שימוש מדרשי של הפסוקים אופייני לתעמולה של חובבי-ציון, והוא ברוח אחת עם הסיסמה "תורה ועבודה" של הזרם הדתי-חלוצי לאחר דור, ש"עבודתם" לא היתה אמורה להיות עבודת ההיכל, אלא עבודה חקלאית.

"דבר אל בני ישראל ויסעו," פירושו: אגודת אגיטציה כמנהג החוגים המהפכנים בימים ההם, חיבור קריאה אל העם לנטוש את רוסיה; הסיסמה החדשה חייבה את בני האגודה לעשייה עם העם. אבל מוטעית המחשבה שהגשמת העליה האישית ממצה את מהותה של ביל"ו: המשימה היתה בריאת התנאים להגירה של המוני -עם חסרי-אמצעים ויצירת התנאים לקליטתם הכלכלית והחברתית. בדיוק כמו עם-עולם חיפשו חברי ביל"ו תנאי מסגרת פוליטיים, קרקע ציבורית, הון ציבורי להתנחלות רבתי. מכאן הצורך במשא-ומתן עם הממשלה העות'מאנית ועם חברת כל ישראל חברים, ומכאן המגע עם סר לורנס אוליפנט, או אישיות בעלת סמכות בין-לאומית. לשם כך נוצרו לשכה מרכזית באודיסה, כנמל היציאה לארץ-ישראל, ובקושטא, בירת הקיסרות העות'מאנית. אם הגיעו למשא-ומתן רציני עם אדוארד קאזאלט, בעל ההון שביקש להניח קו מסילת-ברזל לארם-נהריים ולייסד לשם אבטחתה ישובים יהודים לאורכה, סימן שפעלו פעולה תכליתית. מרשימה היא רשימת האישים שאתם קשרו קשרים לשם גיוס תמיכה פוליטית. הם לא הגיעו אל מחוז חפצם כיוון שנאלצו לפעול בתנאים של שלהי המלחמה בין רוסיה ותורכיה ובעצם ימי הכיבוש האנגלי של מצרים, אבל ההעזה הפוליטית מעוררת הערצה. בני הבילו"יים בדור הבא, קבוצת ניל"י, זכו להרבה תשומת-לב ולהרבה שבחים על מפעל הריגול הנועז (והמסוכן) שלהם, ופעלם כונה "תעוזה פוליטית". האבות לא סיכנו אחרים ופעלו באותה אווירה של התנכרות ובידוד. אלה ואלה לא השיגו מאומה. אך ההגיון הפוליטי והישובי-ציוני שעמד לצד ביל"ו, חסר לניל"י.

על תעוזה פוליטית יש טעם לדבר, כאשר ההצלחה אינה מובטחת. לדבר על פעולתה של לשכת קושטא כעל פעילות-שווא דמיונית, בזבוז מרץ וכסף, כעין מעשה דון קישוט – בכך יש יותר משמינית קלות-דעת וחוסר חוש הסטורי. רק חוקר שיוכיח שאכן מיצתה הציונות את כל האפשרויות שהיו מקופלות בקלף העות'מאני, רשאי להטיל ספק בסיכויי לשכת קושטא של ביל"ו.

נתיבות למדיניות ציונית

משה הס ביקש בשעתו יחד עם כי"ח לקשור את מפעל ישוב ארץ-ישראל בפעולה הקולוניזטורית של נפוליאון השלישי, וקל לשער מה היה קורה לישוב יהודי שהיה שתול לשם משמר על תעלת סואץ, לא רק בדורנו, דור של דקולוניזציה, אלא כבר במלחמת העולם הראשונה, אם לא לפני-כן; המדיניות הציונית ניסתה במשך זמן קצר לכפות על תורכיה את המפעל הציוני באמצעות האימפריאליזם הגרמני ופנתה לאחר-מכן אל חסות האימפריאליזם האנגלי וסיימה בהיצמדות אל האימפריאליזם האמריקני: האם אודיסיאה זאת היא סיפור-הצלחה כפי שספרות התעמולה מבקשת לשכנע אותנו? אם הממשלה התורכית רצתה למנוע מנתיני האוייב הרוסי להתיישב בתחומיה, האם הדרך הנכונה היחידה היתה לבקש חסות משטר הקפיטולציות האימפריאליסטי, או שמא כדאי היה לדון גם בהת'עתמנות העולים כבסיס לקיומם בארץ? לשכת קושטא דנה בנושא, וגילתה בזה מחשבה מדינית. מותר להזכיר שבימי מהפכת התורכים הצעירים בשנת 1908 יצאו צעירים מן העליה השניה לקושטא, ביניהם דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, אז אלמונים בלתי-מוסמכים כמו משה מינץ וחבריו הביל"ויים בשנת 1882, כדי לגשש נתיבות למדיניות ציונית מבוססת על הכוחות המקומיים, האם המשכיות הסטורית זו אינה מחייבת שיקול מחודש של מעשי ביל"ו בקושטא בדור הקודם?

משלחת הביל"ויים ניסתה להשיג בקושטא תנאים בשביל ריכוז טריטוריאלי של המונים פרולטרים בארץ-ישראל. תנאים אלה כללו רישיון ממלכתי (פירמאן), קרקע ממלכתית (ג'יפטליק) ורשות להון ציבורי יהודי לפעול באופן חוקי. הון זה בא אז מקפיטליסטים אנגלים (קרן מֶנשן-האוז) או צרפתי ("כל ישראל חברים"), והיה ממילא מעורב במדיניות האימפריאליסטית של ארצותיהם ועורר חשדם של השלטונות: מכיוון שכספים אלה לא התנהלו תחת פיקוח ציבורי דמוקרטי, אלא נמצאו ברשות הונורטיורים ואילי ממון, היתה רתיעה מפני יוזמה דמוקרטית כשל ביל"ו. הדרך לרכז הון ממלכתי בדרך דמוקרטית עוד לא נמצאה אז, ובסבך של תנאים אובייקטיוויים אלה היתה מוכרחה יוזמת ביל"ו להיכשל.

היוזמה הביל"ויית התנהלה במתח מרובע של הנחשלות האמיתית (או המדומה) של המשטר העות'מאני, הון היהודי הפילנתרופי, האינטרסים האימפריאליסטיים של המעצמות שנתנו חסות להון היהודי והאופק הציבורי הצר של חובבי-ציון הרוסים. המקורות הפנימיים לתיעוד יוזמת ביל"ו, כולם מוכתבים על-ידי צרות-האופק של חובבי-ציון שנתגלתה בהמשך כאחת מן המיגבלות החמורות לתנופה פוליטית ומיישבת: המקורות החיצוניים ליוזמת ביל"ו מוכתבים על-ידי האופי ההרפתקני-מיסטי של האימפריאליזם, בייחוד האנגלי, ותנאי הקיום של ההון הפילנתרופי היהודי: כאשר הסטוריון בא לטפל במקורות כאלה, עליו לברר את מיגבלותיהם כדי להעריך נכונה יוצאי דופן כאנשי ביל"ו.

המאבק על האופי הדמוקרטי

חיבת-ציון היתה מאורגנת עדיין על-פי המתכון הבדוק בחיי הקהילה, מתכון הנהגת הונורטיורים ("נכבדים"). הנהגה שפעלה תוך פשרות חשאיות, תככים ולחצי התפטרות, שרובם נשמרים בסוד ומיעוטם מגיעים אל העתונות. ביל"ו היתה מאורגנת לפי המתכון של אגודת-סתר. מתכון שנחקר היטב במסגרת תנועת הפועלים. ואפשר להצביע בהקשר זה על פלגי ברית הקומוניסטים והאגודות שהקים באקונין במסגרת האינטרנציונל. אפשר לדבר גם על מיסדר, כשם שבמסגרת של חובבי-ציון אפשר לדבר על התארגנות מאסונית ("בני משה"). לא מדובר בתקנונים על צורת הארגון הפנימית, אבל הדרך עולה כבדרך אגב מלשון התעודות. הארגון הוא הירארכי וסמכותי: יש גרעין מרכזי (זהה עם היוזמים). ממנו מורכבות הלשכות המרכזיות (אודיסה, קושטא, יפו); יש חברים מן השורה ("פשוטים") ויש מועמדים ("חברים שלא נוסו") וחברים בעלי מעמד מיוחד, דלגאטים (שליחים), מיופי-כוח הרשאים לקבוע בכל מקום הסדרים לפי צורך השעה. ואלה מחייבים את התנועה. חשיבות מיוחדת יש לאגרות השליחים הבאות לידיעת החברים המרכזיים באגודות. תוכנן הוא אמת-התנועה, גם כאשר בדיקת העובדות תוכיח שאין זו אמת כפשוטה. החוקר חייב לקחת בחשבון את יחסיות העובדות. פער זה בין האמת התנועתית ובין האמת הוולגארית מפריע לנאמני-התנועה לקיים קומוניקציה עם חוקרי פשט-ההסטוריה גם כעבור זמן ממושך.

הגברת לסקוב התנסתה כנראה בעת חיבור ספרה החשוב בחווייה שהתנסו בה לפניה חוקרי "השומר", ניל"י, "גדוד העבודה". ההגנה, ובוודאי גם אצ"ל ולח"י.

הדפוס ההירארכי והסמכותי של הארגון לא גרם למשברים כל עוד היתה התנועה במלוא תנופתה וראתה סיכויים להשפיע על זרם המהגרים על-ידי פתיחת פרספקטיבות להתנחלות של חסרי-אמצעים על קרקע ממשלתית תורכית באמצעות הון ציבורי. כאשר דלל זרם ההגירה, הקרקעות לא הובטחו, ההון הציבורי מיאן לסייע, וביל"ו נאלצה לשנות אופייה וליהפך לתנועת התיישבות של חבריה, עורר הארגון ההירארכי-סמכותי את התנגדות החברים "הפשוטים" (כינוי המופיע בתעודות!) ונפער פער בין צורת הארגון והתפישה הדמוקרטית הבסיסית של החברים. תסיסה זו מוכרת מתנועות אחרות. היא מזכירה את התסיסה בין חברי מפלגת לאסאל בגרמניה שגם היא היתה מאורגנת בצורה הירארכית-סמכותית. בתנועה זו בקע קול "מן השורה": כל עוד שיכנעו אותנו שצורת ארגון כזאת דרושה בשביל הצלחת המהפכה העומדת בפתח, הסכמנו, אבל מאז שתקווה זו נגוזה, למה לנו דיקטטורה בשעה שאנו נלחמים לפי תכנית המפלגה על חברה דמוקרטית? גם בין חברי ביל"ו התלקחו ויכוחים שהביאו לפילוגים, כי אלה שנמצאו "למעלה" הביאו נימוקים על גבי נימוקים לצידוק ההירארכיה שלא להפסיד עמדה סמכותית אשר אליה הורגלו, אבל פירוקה היה הכרח, כי בהתלכדות חופשית כביל"ו תיתכן רק סמכות מוסכמת.

המתיחות שבה היה מלווה תהליך הדמוקרטיזציה בחבורת ביל"ו היא חלק מהמתח שליווה את שינוי תיפקודה מתנועה דינאמית לחבורת מתיישבים סטאטית. שינוי הסטרוקטורה שלה הוא פועל-יוצא משינוי זה של תיפקוד. התחסלו סניפי התנועה ברוסיה, הלשכה באודיסה והמשלחת בקושטא פורקו ושארית החברים התרכזה בארץ-ישראל. מאז שלט בהכרח עקרון הארגון החברתי הדמוקרטי במקום עקרון היוזמה כלפי חוץ שהצדיק צנטרליזם סמכותי. שינוי התיפקוד הביא לתמורה גם באמות-המידה להערכה: אם בשלב הפעילות היוזמת היה ערך לכושר ההתבטאות, לידיעת לשונות, לדמיון וכוח שכנוע, הרי עתה הועמדו בראש סולם הערכים ההסתגלות לעבודה הפיסית, והמידות המקנות כושר זה: התמדה, הסתפקות במועט, מזג נוח, חברות טובה. הגירוש מן המחנה של המנהיג האינטלקטואלי משה מינץ ממחיש שינוי ערכים זה.

מכיוון שמתיחות זו היא פועל יוצא מתהליך אובייקטיווי מכאיב מאוד, מוטל על ההסטוריון לעקוב אחריו בהבנה ולציין את סיומו החיובי. על-אף המתיחות התחסלה חבורת ביל"ו. אם היו פילוגים לפי הכרעות עקרוניות שונות, בעיקר בין אלה שהסכימו להתנחל בתוך גופים אחרים, ואלה שדרשו התנחלות עצמאית על-מנת לסגל את השליחות המקורית לתנאים החדשים, יש לראות בהם עדות לחיוניות השליחות המקורית.

השפעת הארץ: הזרם המעשי

אם הלשכה בקושטא פעלה לפי דפוסי מחשבה וארגון שנלקחו מתנועות מחתרת אירופיות, רוסיה בפרט, ודמתה בזה לתנועת "עם-עולם". פיתחה האופוזיציה הביל"ויית בארץ דפוסי מחשבה חדשים, מפתיעים בחלקם, שקירבו אותה למחשבה לאומית של חוגים אחרים. פיתוח כזה הוא רעיון שה"ו (שיבת החרש והמסגר) הטוען לפרודוקטיוויזציה בעיר, לכיבוש ענפי מלאכה _וחרושת תוך תחרות-של-חיקוי עם השכונות העירוניות של הגרמנים (הטמפלרים). כמה מן המוחות הטובים ביותר (יעקב צ'רטוק – אביו של משה שרת – וזאב דובנוב אחיו של ההסטוריון) הגו רעיון זה ועשו גם צעדים להגשמתו, ויוזמתם _ זו קירבה אותם לאליעזר בן-יהודה וליחיאל מיכל פינס, שניהם תושבי ירושלים (אז הריכוז העירוני היהודי הגדול ביותר) ומייסדי חברה לאומית חילונית "תחיית ישראל", שעזרה לחברי ביל"ו בהכשרה מקצועית. רעיון הפרודוקטיווציה העירונית התקשר עם מחשבה על השכלה מקצועית ומדעית, על מודרניזציה של הלשון העברית ועל דו-קיום עם הערבים כגוף כלכלי עצמאי תוך התמודדות אתם. ביטא זאת דובנוב באמרו שהמטרה הסופית היא "להשתלט במשך הזמן על ישראל ולהחזיר ליהודים את עצמאותם המדינית... לשאוף לכך שכל האדמה וכל הייצור יהיו בידי יהודים. חוץ מזה יש ללמד את הצעירים ואת הדור הצעיר שליטה בנשק... אז יגיע אותו היום הנהדר אשר לבואו התנבא ישעיהו בחזון שירת תנחומיו הנלהב. עוד יקומו יהודים ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר." רעיון זה בדבר כלכלה יהודית עצמאית לא יכול היה להתפתח במסגרת "עם-עולם" וצמיחתו היתה אפשרית רק במקום שבו היה מצוי כבר גרעין של ישוב עירוני יהודי. דבקותו של מיכל פינס בחזון לאומי מקיף קשרה אותו עם פלג זה של ביל"ו והכשירה אותו לעמוד בראש הארגון הארץ-ישראלי של ביל"ו להתנחלות וסייעה לו למלא שליחות היסטורית חשובה, אף-כי לא מפורשת. פינס נתן חסות לביל"ויים ונתן גושפנקא של כשירות להתנהגותם בתנאי שלא תפגע גלויות בדת. חסות זו דומה במקצת להגנה שהעניק הרב קוק לתנועה החלוצית מימי העליה השלישית ואילך. שיתוף-פעולה זה בין בעלי חזון לאומי חילוני ממחנה ביל"ו ובין המחנה "האזרחי" בארץ מקביל לשיתוף הפעולה בחוץ-לארץ בין שרידי תנועת ביל"ו וחיבת-ציון.

להלך-הרוח של חברי ביל"ו בארץ היה אופי של מה שכונה לאחר מכן "ציונות מעשית", מורשת חיבת-ציון, בשעה שאנשי קושטא יצגו מעין "ציונות מדינית" העתידה להוולד. כמו בציונות המעשית נתלוותה לביקורת העניינית של חברי ביל"ו הארץ-ישראלים כלפי אנשי קושטא גם נימה אישית: העסקים בדיפלומטיה מבזבזים כספים הדרושים בארץ ומבטלים זמנם במקום לעבוד עבודה כפשוטה. אבל "הציונות המעשית" בנוסח דובנוב-בלקונד-צ'רטוק לא רק תקפה את אנשי קושטא, אלה חידשה לעומתם גם בתפישה הארגונית. המקורות מדברים על הרוח הדמוקרטית של חבורת ירושלים שדגלה בשוויון בחברות וביטלה את הדירוג שלשכת קושטא ניסתה לקיים גם בין החברים הארץ-ישראלים. אצל חבורת ירושלים נתפש השוויון לא רק כעקרון כלכלי, אלא כיסוד ליחסים החברתיים: השוויון נתפש כאחווה.

בין משיחיות פוליטית לציונות מעשית

חברי ביל"ו הגיעו, איפוא, במחצית השניה של שנת 1883 לפילוג ולפיצול אידיאי וארגוני, אבל אותה עת עשו גם מאמץ גדול משותף ללכד את השורות, להתגבש כמחנה ולבסס עתיד משותף. המכשיר לכך היה אמור להיות "תקנון חבורת ביל"ו" שיהיה מכנה משותף לכולם ויציג את תביעות ביל"ו כלפי חוץ. מאמצי ההתלכדות ניכרים בניסוחים שונים של תקנון חברת ביל"ו, יורשת תנועת ביל"ו. נוסחאות הכתובות בעברית, ברוסית ובצרפתית.

התקנון מתפצל לשניים, לתקנון הנוגע לחברים ולהתנהגותם, ותקנון לאוהדים ("ספר החוקים לעבודת ביל"ו החוצה"). התקנון הנוגע לחברים כולל 38 סעיפים, ומהווה חזון חברתי-פוליטי-משקי מקיף, שנקודת המוצא שלו היא ריכוז "נושאי דגל ביל"ו" במושב אחד, שממנו תתנהל כל הפעילות, לרבות ההתיישבות. מושב זה הוא מעין מפקדה. החבר במושב הוא מגוייס, חלה עליו חובת הרווקות. הקניין המשותף והמשמעת הגמורה. כאשר הוא מתנחל, מתרופפת חובת המשמעת, אבל אינה בטלה כליל: לעולם לא יהיה חבר ביל"ו "בעל בעמיו" היושב "תחת גפנו ותחת תאנתו," השליט ברכושו הפרטי כמו קולאק רוסי. הרבה נכתב על תקנון זה ונשאלה השאלה אם הוא מכיל אלמנטים סוציאליסטיים, ואפשר לקבוע: התפישה כולה היא מעין קומוניזם צבאי, איזה נוסח קדום של הקומונה הארצית של "גדוד העבודה". אם סוציאליזם הוא תפישה חברתית היוצאת מן ההנחה שיש יתרון בחברות האנשים, האמינה בליכוד וסולידריות, ברור שכל מחשבתה של ביל"ו היא סוציאליסטית, אמנם לא לפי אסכולה מוגדרת, ובוודאי לא מארקסיסטית, אבל סוציאליסטים הם היו, אפילו אם חשבו שבהתנחלות הסופית כל פרט ינהל משק בעצמו. כל מתנחל יסתייע בהדרכה שתארגן החברה, בשרות הווטרינרי שלה, ילמד באולפניה, יעזר בספריותיה, ושרותים אלה הוא לא יקנה בכספו הפרטי, אלא הם יכונו כפרי מאמץ חברתי כללי.

התקנון מילא תפקיד של חיברות לגבי הביל"ויים המפוצלים. הם עצמם יוצאי-דופן, אינם "שייכים" בלשון סוציולוגית. הם אנשים שאכלו מעץ הדעת, ואכילה זו אינה ניתנת לביטול. הם יכולים להתנהג ברחוב כאחד היהודים. אבל "האדם באוהל" אינו ניתן למחיקה. הם יכולים להפקיד עליהם את רי"מ פינס כדי שיפרוש מעליהם טלית של שמירת מצוות. אבל הם לא יוותרו על הספרות הרוסית שהביאו עמם. הם נוטלים לעצמם רשות לחקות מעשי רופאים, רוקחים, עורכי-דין ועורכי עיתונים, שהמקצוע מרשה להם מימים ימימה להתענג על יפהפיותה של יפת. הם, עובדי כפיים פשוטים, לומדים היתר לעצמם, כי הם דמוקרטים. מלה שריח רע של מודרניות נודף ממנה.

אם נסקור את היישוב, הרי מצויים בו שומרי-החומות המצהירים השכם והערב שאנשים מסוג ביל"ו, "המברכים אלהים ומלך," מוטב שיגורשו מן הארץ; יש בעלי-בתים, ששמירת המצוות היא אידיאל אצלם, גם כאשר הם בעצמם אינם מקיימים הכל, איש מהם אינו מאמין לביל"ו שאידיאל שמירת המצוות מדריך אותם. כאשר הללו מדברים על ערכי יהדות קדושים, מתכוונים הם ללאומיות המקופלת בלבוש דתי. הרחוב האשכנזי נידה את הביל"ויים.

אם הביל"ויים קיוו לצוד ברשתם כחברים "חיצוניים" אותם מיוחסים, הרשאים ליהנות באורח אישי מחכמות חיצוניות על-פי מעמדם המקצועי הרי נכזבו, כי תנאי מובלע לזכות שניתנה להם היה – כמו בכל הדורות – כי יהיה אישי ולא ישנה את דמות היישוב. מאדם חילוני כאליעזר בן-יהודה לא נעזרה, בסיכומו של דבר, חבורת ביל"ו, אדרבה, בנקודה מכרעת הוא הוקיע אותם והזיק להם יותר מכל אויב: אם התיימרו הביל"ויים להיות דוגמה של איכר לאומי, בן-יהודה ראה בהם דוגמה שלילית, כי האב-טיפוס של איכר היה בעיניו המוז'יק שאינו יודע קרוא וכתוב, הציתן, שאינו חש בדיכויו. בן-יהודה היה לאומי חילוני, אבל בעל תפישה בורגנית קיצונית, והוא ידע היטב לשמור על הזכות של חיים חפשיים כהישג אישי שלו. עד לגל העליה בשנת תרנ"א (1891) לא נמצא בארץ מי שיוכל להוציא את הביל"ויים מבידודם. בשנה ההיא הגיעו חובבי-ציון מתלמידי אחד-העם שאיזרחו את הציוני החילוני. רחובות היא הסמל לכך.

חיבור התקנון ויותר מכך תוצאותיו הבלתי-צפויות, הכניסו את גרעין הביל"ויים, פועלי מקווה-ישראל, למתח עצום. מתח שנפרק בוויכוחים סוערים בעת העבודה. חיבור התקנון היה מלווה בהימור מסוכן מאוד, שכן צריך היה לשכנע את הברון רוטשילד לתמוך בפלוגות-מחץ אלו של בניין היישוב. מתוך הנחה, שאם אמנם מבקש אבי היישוב להשקיע מרץ וכסף בצורה תכליתית, תשכנע אותו הדרך הריכוזית והתכליתית המותווית בתקנון. היה זה קו המחשבה של "הציונות המדינית" של לשכת קושטא לפעול על רוטשילד, לרכוש לבו לרעיון התחייה הלאומית, כדי לרכוש את לבו היה הכרח לגלות לפניו את צפונות ביל"ו, וגילוי זה הדליק אצלו אור אדום: זכר הקומונה משנת 1871 לא נמחק אצלו כשם שלא נמחק בבורגנות הצרפתית כולה. חברת ביל"ו קוממה נגדה אוייב אדיר. אם שומרי החומות לא התנגדו שהמסיתים באלהים ובמלך יוחזרו לרוסיה (ויזכו שם לטיפול הנאות). גרסה פקידות הברון, שלפחות כמה מראשי ביל"ו, מוטב שיילכו לארצות-הברית; כשלון התקנון שיכנע בכך גם את מתנגדי "בעל ההזיות" משה מינץ, ממחנה ה"מעשיים", והוא גורש משורות ביל"ו וירד עם כמה מחבריו הקרובים בעל כרחו לארצות-הברית.

הברון הצהיר בשעתו ועתיד להצהיר עד סוף חייו, שאין לבו ל"תחייה לאומית" של עם ישראל, אלא מבקש הוא לבסס ישוב יהודי שומר מסורת על יסודות משקיים בריאים בארץ הקודש, בלי הצהרות ובלי תכניות מדיניות. על-כן היה ל"נדיב הידוע", שמעשיו בסתר. כמובן, מעשי רוטשילד לא יכלו להישאר עלומים, אבל יכלו להישאר בגדר גחמה פרטית של אדם עשיר, וזה האופי ששיווה למפעלו. בדיעבד השפיעו מעשיו המשקיים שהיו מלווים בהשקעת הון רב, השפעה מבורכת על ארץ חסרת-הון מודרני, והנדיב הידוע היה בעל-כרחו לאבי היישוב המודרני, תוצאה שלא תוכננה, אך היתה ממשית מאוד.

עמדת הברון היתה עקיבה בשלילת ביל"ו. אין לו כל עסק עם כל ארגון או חבורה אלא עם יחידים שלהם הוא יכול להציג תנאים כהבנתו. כל התארגנות היא _בעיניו קשר שיש לדכאו. מול מתיישבים בודדים ניצבת לפי רצונו פקידות מלוכדת וממושמעת. הרעיון להגיש לאיש כזה תקנון, שבו מדובר על מסדר של רווקים ועל חיי שיתוף היה כה אבסורדי, עד כי מתבקש הירהור שלפנינו פרובוקציה של הפקידות, וכך אמנם נרמז באחת התעודות. בין כה וכה, המשך המעשים הוא כזה שנראה כי יד נעלמה תיכננה ריסוק ביל"ו.

השלב הראשון היה סילוק קבוצת הפעילים בראשות מינץ בתחילת שנת 1884 השני השני – פיטורי השאר מעבודתם במקווה-ישראל בפסח של אותה שנה. תחילה סולק החלק הרדיקלי, הבלתי-מתפשר, בעל המעוף, וסילוקו היה אפשרי רק תוך איום, שכל עוד אלה לא יסולקו, לא ישולבו הביל"ויים בשום מעשה התיישבותי, והפרדתם תהיה הוכחה לכוונותיהם הרצויות של הנותרים. שיטת ה"הפרד ומשול" פעלה. ה"מעשיים" סולקו אחרי ה"מדינתיים". סילוק הביל"ויים מעבודתם במקווה-ישראל, שהיתה מקור קיומם היחיד, נעשה בדרך התקלסות: המנהל שילם לכל אחד עשרה פראנק מקופה ציבורית בערב החג והם עלו ברננה לירושלים לבלות את החג במחיצת פטרונם רי"מ פינס, וכאשר שבו, מצאו עצמם מושלכים החוצה. העצה היעוצה להם: לחזור לרוסיה במימון ציבורי.

בכך הועמדה השאלה על חודה: התנחלות או ירידה, כי פרט למקווה-ישראל הנעולה לפניהם, אין בארץ מקומות עבודה, ותמיכה ניתנת בארץ רק לבעלי קרקע ורכוש. אנשי ביל"ו שלחו, איפוא, שליח לאגודת חובבי-ציון בוורשא והציגו לפניהם אלטרנטיבה אכזרית זו. או אז עלתה אפשרות יישוב אדמות קטרה-גדרה, וחובבי-ציון קיבלו על עצמם לשאת בהתנחלות בוועידתם בקטוביץ', בסתיו 1884.

ביל"ו וניצחון המודרניות בתנועה הלאומית

עם ועידת קטוביץ' מתמזגת דרך ביל"ו עם דרך חובבי-ציון. הדור הצעיר של חיבת-ציון עם צ'לנוב ואוסישקין בראש, בעצמם מיוצאי ביל"ו מצא באידיאל של גדרה ביטוי למאווייו. אגודות הסטודנטים כשל נתן בירנבאום ("קדימה" בווינה) ובטאונו "אוטו-אמנציפציה" ואגודת הסתר "בני משה" של אחד-העם מבטאים צד זה או אחד של אידיאל תנועת ביל"ו. רעיון המיסדר הלאומי כפי שעלה מן "הפרוגרמה שלנו" של אוסישקין (1903) וה"קול קורא" של יוסף ויתקין (1913) קרוב בתפישה הארגונית לזו של ביל"ו, שלא לדבר על אגודה הקוראת עצמה ישירות "ביל"ויים חדשים" (1906).

לאומיות חילונית הנוצרת על-ידי גלגול רעיונות דתיים-הסטוריים (כרעיונות הנבואה) ללבוש תרבותי-לאומי. היא הצד המשותף לכל הזרמים הללו ולביל"ו; ומן הצד החברתי-פוליטי – הרעיון לחדש נעורי האומה בארץ-ישראל על-ידי עבודה יצרנית, שממנה יצמח גוף חיברתי-כלכלי בלתי-תלוי אשר יהיה מסוגל לפתח מתוכו ישות פוליטית.

חובבי-ציון קיבלו על עצמם בוועידתם הראשונה לתמוך בביל"ויים כדי שכפרם ייכון. כפר זה יתנהל בידי המתיישבים עצמם, ואיש האמונים של חובבי-ציון, רי"מ פינס, יהיה מדריך ולא מנהל. הנהלת הכפר תהיה דמוקרטית, טיפוס חדש של ישוב, רמז למה שרחובות וחדרה עתידות להגשים בדומה לגדרה בשנת תרנ"א. המתיישבים התקיימו אמנם מהקצבות של חובבי-ציון, אבל זאת תהיה לא "חלוקה" ולא "תמיכה", אלא דבר דומה למילווה שיוחזר בבוא השעה, בדיוק מה שתקציבי מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית אמורים להיות לאחר-מכן, וידוע, בכמה רצינות התייחסו דגניה ונהלל לחובתם להחזיר את המילווים. לא זו בלבד שגדרה התנהלה באורח דמוקרטי, ובהצלחה לכל הדעות, היא אף היתה היחידה בין מושבות העליה הראשונה שהיתה מבוססת על עבודה עצמית, כלומר, היחידה שפרצה את מעגל הקולוניאליזם. אם חלוצי העליה השניה לא ראו הבדל בין ראשון-לציון וגדרה. הסיבה היא, שלא הגיעו אותה שעה למחשבה על פעולה משקית וטיבה הממלכתי, אלא הגו רק בנושא הצר של כיבוש-העבודה: לא עניין אותם שהעבודה הערבית בגדרה היתה רק השלמה לעבודה העצמית: הם ראו רק את העבודה הערבית. עבודה ערבית אינה קריטריון מספיק להערכת טיבו של ישוב עברי. אכן, לפי אמת-מידה של הימצאות עבודה ערבית, היתה גדרה ככל יתר הישובים אף-כי ראשיתה בתנועת ביל"ו חייבה אותה לנהוג אחרת. כך העריכה העליה השניה: גדרה היא ככל מושבה, רק עניה ונחשלת יותר. בחינה באמות-מידה של בניין חברה ציונית חייבת בראייה מקיפה, אמת-מידה זו תהיה הנכונות, הרצון והיכולת לבנות חברה מודרנית, פרי המגע של עם ישראל עם החברה המודרנית: למודרניזם שייכים הטכנולוגיה והמבנה הדמוקרטי. שני דברים שהם יסוד למאבק גם על עבודה עברית. זכרון-יעקב היתה מושבה טרום-מודרנית והעבודה הערבית היתה בה חלק אורגאני של המבנה; רחובות היתה מושבה מודרנית, ובה היה אפשר לנהל מאבק גם על עבודה עברית, אך גם על כל יתר הצורות של ארגון חברה דמוקרטית.

תנועת ביל"ו והזרם החילוני של "החוזרים בתשובה" בחיבת-ציון, מייצגים שניהם את היהדות הבתר-השכלתית, זו שהכירה את העולם המודרני, העריכה אותו, אבל הבינה שבלי שינוי-מבנה של החברה היהודית לא תוכל ליהנות ממנו או במלים חיוביות, שרק בארץ-ישראל יוכל עם ישראל ליהנות מערכי החברה המודרנית. לעומת ביל"ו וחיבת-ציון החילוניות ניצב אדם כמו הרב מוהליבר, אפוטרופוס מתיישבי פתח-תקוה, שביקש למנוע את המפגש של היהדות עם העולם המודרני, וקיווה, שהישוב בארץ-הקודש יינצל ממפגש הרסני זה ומן הטמיעה הכרוכה בו. שיתוף-הפעולה לפי שעה בין המודרניסטים והאנטי-מודרניסטים בחיבת-ציון הוא חזיון מיוחד במינו ונושא לדיון בפני עצמו, אבל כעת ייאמר, שהוא היה יכול להימשך בצורתו המקורית, ההיולית, רק כל-עוד האריך משטר ההונוריאטורים של חובבי-ציון, וחייב היה לעבור לפסים דמוקרטיים-פוליטיים, בהסתדרות הציונית.

שמרנות ומודרניזם אינם זהים עם דתיות ואפיקורסות, שהרי יש גם צורות של דתיות המשאירה את הדת לתחום מצפונו של הפרט. אם נתבונן בחברי ביל"ו, היו ביניהם אפיקורסים מפורשים, ודווקא בין אלה – והם הרוב – שקיבלו חינוך מסורתי; היו ביניהם שערכי היהדות הפכו אצלם לערכים לאומיים, אבל היו גם בעלי דתיות מודרנית. נדמה שאחד הבולטים, שלמה זלמן צוקרמן, היה בין אלה: מודרניסט היה, כי כל בעיות המגע בין היהודים לסביבתם הגויית באות אצלו לבירור. הוא דן באנטישמיות הישנה-שורשית, ובזו המודרנית במערב. הוא דן בערכי היהדות לעומת המדעים הפוזיטיוויים, בסוציאליזם הרוסי ויחסו אל היהודים. הוא נלחם עד חורמה בתפישות הפוליטיות-מהפכניות של מינץ, הוא מערער על הארגון ההירארכי וחיי השיתוף הכפויים ומעמיד כנגדם את השותפות החופשית של עובדי-כפיים שלפיה כל אחד מחפש את דרכו כהבנתו באנרכיות החירותית. צוקרמן מזכיר לא במעט את א. ד. גורדון, שהיה כמוהו אנרכיסט ודתי.

המשותף למינץ וצוקרמן, מעין "שמאל" ו"ימין" בביל"ו, היא גישתם הבתר-השכלתית, שממנה נובעת גישתם אל שאלת היהודים ואל פתרונה. מי שהגיע לציונות דרך ההשכלה באחד מגווניה הרבים, דרך הכרת העולם האירופאי כאחד מגילוייו הרבים, וקושר את פתרון שאלת היהודים באחד מגילויי המודרניזם הרבים, שייך למחנה אחד בציונות, שהיה בסוף המאה הי"ט כבר מחנה הרוב; הוא היה הרוב אולי כבר בחיבת-ציון. מי שהשתמש בביטוי "רעיון לאומי" ו"תחייה לאומית" מסר את כרטיס הביקור המודרניסטי שלו, ואלה היו רבים גם בין חובבי-ציון. למחנה השני שייכים אלה שתלו את אהבת-ציון שלהם ישירות במסורת הדת בלי תיווך מושג הלאומיות החילוני, והתייחסו אל יסוד מושבות חקלאיות כאל מצוות יישוב הארץ ההלכתית. הם היו מיעוט במחנה הדתי (שכפר ברובו בכך שיש לפרש מצוות יישוב הארץ כמצוות-עשה) ומיעוט גם בחיבת-ציון. אם כזה היה המצב ברוסיה, הרי בארץ המצב היה שונה. בלי לקחת בחשבון את הישוב הישן, הרי גם בחדש, היו הבתר-משכילים מועטים והשפעת הלאומיות המודרנית היתה מזערית. יוצאי רומניה ויוצאי ארצות-ערב חשו את חיבת-ציון שלהם תחושה דתית בלתי-אמצעית: כאן טמון שורש קשיי חבורת ביל"ו בארץ, אבל כנגד זה מתפרשת הצלחתה של התנועה הציונית בכללותה באותה לאומיות מודרנית: הביל"ויים – ולאו-דווקא הארץ-ישראלים – חיזקו בעסקנותם ובכתיבתם את האגף המודרניסטי בחיבת-ציון.

ביל"ו ויורשיה באגודות הסטודנטים דיברו מעל דפי העתונות היהודית לשון לאומית מפורשת, אפילו ברוסיה, ולא כל שכן מעבר לגבולותיה, בווינה ובברלין. תנועת חיבת-ציון בכללותה העדיפה, גם מאימת השלטונות, להתכנות בשם חסר-הצביון "יסוד מזכרת משה מונטפיורי בארץ הקדושה", שלאחר אישורה בידי השלטונות נקראה "חברת התמיכה", שני שמות, שהיו נוחים בצלילם המסורתי גם לאגף החרדי; ביל"ו ו"בני משה" דיברו בלשון לאומית מפורשת.

אין לדון בביל"ו ובעיקר בתנועה עצמאית, אלא כבזינוק ראשון של תנועת חיבת-ציון. על-כן אין לבחון את היחס שבין זינוק ראשוני ו"גידול הזן את עצמו" בכל תנועה, בפני עצמה, אלא במשולב. נכון, בעת הזינוק הראשון חשבו הביל"ויים שרק הם יהיו התנועה הלאומית, אבל לקחי הבדידות הורו להם את הדרך אל המיזוג, וכתנועה משולבת פתרה את בעיית הבעיות של כל תנועה חברתית: היא עברה בשנת תרנ"א עם גילוי חזיון העליה הספונטנית אל שלב הגידול הזן את עצמו, וזה נכון לגבי השפעת התנועה ברחוב היהודי, ובייחוד בקרב הנוער, שהלכה וגדלה, וזה נכון לגבי המפעל ההתיישבותי, שלא הצטמק על-אף המשברים שפקדו אותו, אלא התרחב והעמיק בהדרגה.

כאשר נסקור תנועות חברתיות ופוליטיות, לא נמצא על-נקלה תנועות שגורלן החיובי הוכרע במשך שנתיים ואשר עברו במשך העשור הראשון לשלב הגידול הזן את עצמו, למרות שלא כתנועות אחרות, התנועה הציונית אינה רק תנועת שחרור לאומית שתפקידה לפרוק עול דיכוי חיצוני, אלא תנועה של שחרור ובינוי כאחד. מה שהיא מכנה "פתרון בעיית היהודים" אינו כולל רק מעשה פירוק עול (שחרור מנסיבות מדכאות), אלא מעשה קונסטרוקטיווי של שיקום, (שיקום – מתוך הנחה, שחיי עם ישראל היו אי-פעם בעבר בריאים יותר) או של בינוי (מתוך הנחה, שיש צורך לברוא תנאים חדשים, מודרניים). ואם לא די במורכבות זו, דורשת תפישת הציונות העתקת חיי העם לזירה היסטורית חדשה (ארץ-ישראל) בתהליך המכאיב של הגירה וקליטה. השיקום הלאומי לא הפך אצל שום אומה קריטריון ההצלחה, וזו נשארה מותנית במעשה השחרור הלאומי.

יחודיות הציונות כתנועה לאומית היא איפוא עובדה, אבל באידיאולוגיה הציונית הפכה ייחודיות זו כאילו לערך בפני עצמו. חשיבה זו הוציאה את הציונות ממעגל התנועות הלאומיות עוד לפני שאוייביה הציגו את זרותה כאחד מסימני ההיכר שלה. הזיקה של הלאומיות היהודית אל ההסטוריה היהודית, שהיא בעיקרה היסטוריה של דת, הועלתה לקו ייחודי נוסף שהרחיק עוד יותר את הציונות מן הלאומיות של אומות העולם, בכל-אופן כל-עוד מושג זה כלל בעיקר את עמי אירופה המערבית. כאן חל בדורנו מהפך: בעולם הקרוי "השלישי". היחס בין דת ולאומיות הוא אינטימי, ואצל אומות רבות הדת היא מרכיב בלאומיות והלאומיות חלה כמו בעם ישראל על בני אותה דת. ומכאן מתעוררת שאלה: שמא בראייה נטולת מגמה מראש של ייחודיות הציונות עשויים להתגלות קווי דמיון וקשר נוספים בין הציונות ולאומיות של עמים משתחררים. נחשוב על תפקידו של הנוער הלומד בראשית הציונות (היינו, תנועת ביל"ו ויורשיה): האם לא חוק התפתחות הלאומיות בכל העמים המתארגנים הוא, שיש תפקיד חלוצי לנוער הלומד? נראה הדבר שחלוציות הנוער הלומד בציונות היא מומנט מאחד את התנועה הלאומית היהודית עם תנועות השחרור של העמים בעולם השלישי.

המלצות לקריאה נוספת:

דוב אריאל, המושבה גדרה, השתלשלותה וקורותיה תרמ"ב-תר"ס, ירושלים תשל"ט.

א. דרויאנוב (עורך), כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, חלק ראשון, אודסה 1919.

ש. יבנאלי (עורך) ספר הציונות, תקופת חיבת-ציון, מקורות ותעודות בתוספת מבואות, הערות ביאורים ותמונות, חלק א'-ב', תל-אביב תשכ"א.

ש. לסקוב, הבילויים, ירושלים תשל"ט.

י. סלוצקי, מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית, תל-אביב 1973

מאמרים

ש. לסקוב, לבטי תנועת 'בילו' בראשית דרכה (תשע-עשרה תעודות), הציונות מאסף לתולדות התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ-ישראל, כרך ה, תל-אביב תשל"ח, עמ' 298-263.