| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אל אוויר העולם יצאתי – בסיועה של מיילדת – בבית סבי עמנואל ברודו, שבו התגוררו הוריי לאחר נישואיהם (על כך ראה בפרק "שורשים"). הבית היה מצוי ליד בית הסוהר החדש של העיר – צידו האחורי של הבית גבל למעשה עימו – ברחוב שנשא את השם רחוב בית הסוהר החדש, בוודאי בגלל מקומו. ברחוב זה, שנכון יותר היה להגדירו כסימטה, התגוררנו עד סוף שנת 1935 או תחילת 1936, רוב הזמן בבית סבי – בקומה הראשונה של הבית – ושנים אחדות בבית אחר. יוצא איפוא, כי ביליתי בו את כל שנות ילדותי ובצדק אוכל לכנותו רחוב ילדותי. הרשמים הקשורים ברחוב זה, אשר ספגתי אל קרבי בתקופת חיי בו – מראהו, תושביו ואורח החיים בו – רשמים חזקים הם. לא ייפלא אם כן, כי הם נחרתו עמוק בזכרוני וכי רישומיהם, שנותרו בו עד עתה, לא יימחקו בוודאי לעולם. על מקצתם אספר בהמשך. רחוב ילדותי היה למעשה שכונה בפני עצמה. הוא נמתח בשיפוע מתון לאורך של 200-300 מטרים והיה בלתי מרוצף. משני צדדיו היו בניינים בני קומה אחת עד שלוש קומות, בתים ישנים בדרך כלל, מן התקופה שלפני הדליקה הגדולה של 1917, אשר פסחה, כפי שסופר לי על סביבה זו. זכרונותיי המוקדמים ביותר הם כמובן מבית מגורינו הראשון, בית סבי. היה זה בית בן שתי קומה, מכוסה גג רעפים אדומים. עץ ולבנים שימשו יחדיו בבנייתו. גג הבית וקומתו העליונה, נשענו על מוטות ברזל וקורות עץ. קירות הבית, הפנימיים והחיצוניים, היו מטויחים ומסוידים. חזיתו של הבית חלקה הייתה, ללא קישוטים ותבליטים כלשהם. נפתחו בה מרפסת עם מעקה ברזל, חלונות, שתריסי עץ גוננו עליהם, ודלת כניסה דו כנפית מעץ. דלת זו הובילה אל חצר פנימית מרוצפת באבנים ובשברי לוחות שיש. בצידה השמאלי של החצר, מכיוון הכניסה, נמצאו המדרגות, מדרגות עץ, שהובילו אל הקומה העליונה. מעקה המעקה הסתיים בחלקו העליון בצינור ברזל, עליו נהגנו להתחלק בשנים המאוחרות יותר. אנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבית ומשפחת סבי בקומה שמעליה. בהיותי הנכד הראשון במשפחה זכיתי לאהבה ולפינוק מצד הסבי והסבתא ברודו ומצד דודותיי, אחיות אימי. סופר לי, כי בהיותי תינוק, כל אחת מהן רצתה לשאת אותי בזרועותיה ומאוחר יותר קנו לי ממתקים ולעיתים גם צעצועים. באשר לאלה האחרונים, יש לזכור, כי מבחרם לא היה גדול באותה התקופה, על כל פנים אצלנו, והצטמצם בצעצועים פשוטים ולא מתוחכמים, כגון בובות, כדורים, אופניים וכדומה (תלת אופנים שקנו לי באחת ההזדמנויות משכו לחברתי ילדים רבים, שרצו לרכוב עליהם, עד כי הם נשברו כעבור זמן לא רב). במסגרת הרצון להקל על אימי לגדל את תינוקיה – אחותי נינה נולדה שנה- שנה ומחצה אחריי – הטילה סבתי על עוזרת הבית שלה, בחורה יוונייה ששמה היה סופיה והתגוררה אצל משפחת סבי, לטפל גם בי ובאחותי, כך שהיא הייתה לנו כעין אומנת במשך כל הזמן שגרנו בבית הסב. אחד הדברים הזכורים לי מאותן השנים, הוא הקריאות שהשמיעו שומרי בית הסוהר בזה אחר זה לעיתים מזומנות במשמרות הלילה. קריאות אלו, שתרגומן "שומרים פקחו עיניכם" או "שומרים היו ערים", מטרתן הייתה ללא ספק לשמור על עירנות השומרים ולוודא קיומה. במעלה הסימטה, בקצה השמאלי שלה, נמצא בית הכנסת שלנו, מרכז הפעילות בשבתות ובחגי ישראל. היה זה מבנה חד קומתי, ללא כל ציון חיצוני, אשר יעיד על ייעודו. הכניסה אל תחומי בית הכנסת הייתה דרך שער עץ לא רחב, שהוביל אל חצר קטנה. מקום התפילה עצמו היה אולם רחב ידיים, בו היו שורות שורות של כיסאות, שסודרו בצורת האות ח, כשארון הקודש בכותלו המזרחי של האולם שימש מוקד, לעברו פנו המתפללים. ארון הקודש היה מכוסה תמיד בפרוכת מבד יקר ערך- משי, קטיפה וכיו"ב – ועליה, מעשה רוקם, כתר תורה, גורי אריות יהודה ופסוקים מכתבי הקודש. מול ארון הקודש – תיבת החזן, גם היא עטויה בדים יקרי ערך עם רקמות דומות לאלו שבפרוכת. בפינות התיבה, על ההתקנים שיועדו לכך, נמצאו רימונים, בדרך כלל מכסף. כל אלה, כמו גם מנורות האלגביש, היורדות מן התקרה או התלויות לאורך הקירות, נתרמו על ידי באי בית הכנסת קודש לזכר בני משפחותיהם, שהלכו לעולמם. כך, נקבעו בבית הכנסת שתי מנורות, אשר נתרמו על ידי סבי, האחת לזכרו של בנו הבכור, פפו (יוסף), שנפטר בצעירותו והאחרת לזכרה של בתו, מטילדה (מזל טוב), שנפטרה גם היא בטרם עת, זמן לא רב לאחר אירוסיה. כמקובל, נשא כל חפץ מהחפצים שנתרמו כתובת הקדשה, אם רקומה ואם חרוטה על גבי שלט מתכת או על גבי לוח שיש, שבה הוזכרו שמו של הנפטר ותאריך פטירתו, שמו של המקדיש ועוד. בפאתי האולם, מול ארון הקודש, נמצאה עזרת הנשים, מעין מרפסת שחדרה אל תוך אולם התפילה, שנתמכה על ידי צינורות ברזל. ביקרתי ברחוב ילדותי ביום שבת ה- 28 במרס 1987 (כז' באדר התשמ"ז) ביחד עם בתי רחל בעת ששהינו בסלוניקי במסגרת המסע "סלוניקי- אושוויץ". במימדיו ובמבנהו הטופוגרפי לא נראו בו שינויים ניכרים לעומת העבר, אולם הבתים משכבר הימים לא היו בו עוד. במקומם התרוממו עתה בניינים רבי קומות, שגם בהם הספיק הזמן להשאיר את רישומיו. כנראה, נבנו לפני 30- 40 שנה, אולי אחרי שיהודי העיר הועברו למחנות המוות. אני מביא את תוכנה של ההקלטה, שנערכה על ידי חוליית "גלי צה"ל" שנלוותה אלינו, תוך כדי ההתקרבות אל הסימטה ולאחר מכן בעת שעמדנו מול הבית מספר 3 שלה, שהוקם במקומו של הבית שבו נולדתי:
ואכן שמנו פעמינו אל עבר האתר של בית הכנסת. תוך כדי ההתקרבות סקרתי בעיניי את הסביבה, שבה הוא עמד. בעוד אנו מרוחקים 100-150 מטר מן המקום, ראיתי מבנה נמוך, ישן יותר מן הבניינים הסמוכים אליו. לרגע דימיתי, כי לנגד עיניי ניצב המבנה המקורי. החשתי את צעדיי, מקווה שהמראה נכון, כי עדיין יש בנמצא שריד, ועוד איזה, מן הסימטה הישנה, שבה התהלכתי, שאותה הכרתי, בילדותי. אולם, אבוי, משעמדנו קרוב יותר נוכחתי לדעת, כי אין הדבר כן. גדולה הייתה אכזבתי! לא נותר זכר מן העבר! דרי הרחוב היו ברובם יהודים, ביניהם קרובי משפחה רבים: הורי אימי, אחיה ואחיותיה שטרם נישאו והתגוררו גם הם בבית הוריהם, וכן קרובים אחרים מצד משפחת אימי. העובדה שהיהודים רוב בו קבעה את ציביונו של הרחוב- שכונה – ציביון יהודי מובהק – אף על פי שתגוררו בה גם נוצרים. יש להעריך עובדה זאת לאור התהליך של שינוי אופייה היהודי המוכר של העיר, תהליך שהחל בהשראתה ובהכוונתה של הממשלה היוונית עם כיבוש העיר על ידי צבאות יוון בשנת 1912, והואץ לאחר מכן כאשר יושבו בה ובסביבותיה רבבות של פליטים (לאחר "חילופי אוכלוסין" בין טורקיה לבין יוון בשנת 1923- למעשה גירוש היוונים משטחי אסיה הקטנה, בהם גרו מאות בשנים – בעקבות מפלתה של יוון במלחמתה נגד טורקיה), דבר שהביא לשינוי המצב הדמוגרפי בעיר והפך את יהודיה מרוב למיעוט. ההכרה, שאנו נבדלים מחלק אחר של אוכלוסיית השכונה (והעיר), עובדת היותנו יהודים, הייתה חלק מהווייתנו מאז עמדנו על דעתנו. בשניים אלה מצא הדבר את ביטויו העיקרי בחיי היומיום. בשפת הדיבור ובתחום הדת והמסורת. שפת הדיבור שלנו הייתה הלאדינו – אספניול בפינו. כידוע, הלאדינו הינו ניב של ספרדית, המתובל במספר ניכר של מילים עבריות ומעט טורקיות (וביוון גם במילים יווניות אחדות), ששימש שפת אם בפיהם של היהודים הספרדים, אשר התגוררו בארצות הבלקן (בדומה לאידיש אצל היהודים האשכנזים), וכמובן בפי יהודי סלוניקי, ברובם צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל. כיום, לאחר השמדתם של יהודי יוון והעזיבה ההמונית של יהודי ארצות הבלקן את ארצותיהם – רבים מאוד עלו ארצה – הולך ומתמעט מספר הדוברים את השפה, וקיים חשש מבוסס, כי היא תיעלם כשפת דיבור בתוך תקופה של דור או שניים. בסביבתנו, הלאדינו הייתה השפה הכמעט בלעדית, והיא שימשה שפת דיבור לא רק במסגרת הבית והמשפחה, ולא רק במגעינו עם בני עדתנו, אלא גם בקשרינו עם שכנינו הלא יהודים, שאחדים מהם שלטו בה ממש כמונו. מן הבחינה הדתית – ועל פי קני המידה המקובלים כיום בארץ – ניתן לסווג את בני משפחתנו, כמו גם את יהודי השכונה והעיר, כשומרי מסורת. במושגי המקום הם נחשבו לדתיים. דבר הראוי לציון לגבי החיים הדתיים בעיר סלוניקי – לפחות כפי שהצטיירו בעיני – הוא, כי לא הייתה ניכרת בהם כל קיצוניות. רבני העיר, שהיו מכובדים על הכל, השפיעו על הציבור בנועם הליכותיהם, בלמדנותם ובהדרת פניהם. ודוק, יכול היה יהודי לעמוד לפני רב בשבת ולעשן סיגריה, והרב ודאי לא היה מעיר לו על כך, אך היכן יכולת למצוא בכל העיר יהודי – ויהיה זה האפיקורוס המושבע ביותר – שיעיז להתקרב לרב בשבת עם סיגריה, אפילו כבויה, בידו? כהלצה סופר, כי רבים היו אלה שכיסי מעיליהם או מכנסיהם נשרפו מסיגריות בוערות שהכניסו אליהם, כאשר חששו כי רב כלשהו יראה אותם, אף מרחוק, מעשנים בשבת. ודאי הוא שהוריי, ובמיוחד אבי, שבנוסף על היותו בנו של רב שימש גם שליח ציבור (ומתוך כך לא גויס לשירות הצבאי), הקפידו על קיום המצוות העיקריות, כגון שמירה על השבת, על מנהגי החגים, על הכשרות וכדומה. ברוח זאת חונכנו אחותי ואני. לחלקים נוספים של הפרק: ילדותי ובחרותי בסלוניקי: רחוב ילדותי (פרק זה)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
