ילדותי ובחרותי בסלוניקי: חגי ישראל ומועדיו

חגי ישראל ומועדי ישראל נחוגו גם הם כדת וכדין, כל אחד ואחד מהם על פי מנהגיו ועל פי דקדוקיו. לאחדים מהם ההכנות היו מתחילות אף חודש לפני מועדם.

השיא, מן הבחינה האחרונה הזאת, היה שמור לחג הפסח, ובמיוחד לליל הסדר, שההכנות לו החלו מייד עם צאת חג הפורים, אם לא קודם לכן (לנושא הניקיון הקשור בחג זה יוחד פתגם מיוחד, שגרס: ברוך הניקיון של ליל פסח (בֶּנדיצ'ה לה לימפִּיאֶזה דֶה נוצֶ'ה דֶה פֶּסָה). ההכנות לחג כללו, בין היתר, סיוד הבית וניקויו היסודי מן המסד ועד הטפחות. קצב העבודות גדל עם התקרבותו של החג. הבאת המצות הביתה ואחסונן בפינה מבודדת כלשהי, כדי שלא יבואו במגע עם החמץ, נעשו בטכסיות מסוימת. דרך אגב, המצות נאפו בצורה של משטחים גדולים, ללא צורה מוגדרת, ונמכרו בתפזורת, על פי משקל. לא אפרט כאן את ההכנות האחרונות של ערב החג, שדמו ככלל לאלו של ערב שבת, עם המיוחדות של החג, כמובן.

סדר הפסח נחוג בחגיגיות גדולה סביב שולחן ערוך, במסגרת המשפחה המורחבת. המשתתפים קראו קטעים מן ההגדה בזה אחר זה, לפי התור. ההגדה כולה נאמרה בלאדינו, להוציא את הקטע הראשון: הא לחמא עניא, שהושר גם על פי נוסחו הארמי. אציין כי על פי הנהוג בסלוניקי, כל קטע של תפילה, להוציא הקדיש, שמקורו בארמית, נאמר בתרגומו בלאדינו. ובאשר לתרגומים עצמם, אלה שמרו על המילוליות בהקפדה כה גדולה, עד כי הלאדינו שלהם היה שונה לעיתים במידה די גדולה מן העגה היומיומית. מנהג גניבת האפיקומן היה מקובל גם אצלנו, אך לא זכור לי מה הייתה התמורה המבוקשת, אם בכלל, בעד החזרתו.

אינני יכול לציין דברים מאוד מיוחדים, הקשורים בחג השבועות, מלבד אכילת מאכלי חלב והעובדה שהכל קמו ועמדו בבית הכנסת, בזמן שנשמעו עשרת הדיברות בעת קריאת התורה. דבר נוסף, בכל אחת השבתות, שבין חג הפסח לבין חג מתן תורה, נהגו לקרוא את אחד מששת הפרקים של מסכת אבות (פרקי אבות).

ראש השנה ויום הכיפורים היו החגים מעוררי הרגשות הגדולים ביותר. בית הכנסת שלנו, וכך בוודאי בתי הכנסיות בכל רחבי העיר, התמלא עד אפס מקום, לרבות עזרת הנשים. רבים היו אלה אשר התמקמו בחצרו.

הדבר שציפינו לו יותר מכל בראש השנה, היה תקיעת השופר. מסידרת הפזמונים שלפני התקיעה, הפזמון בעל הנעימה הנוגה "עֵת שערי רצון להפָּתחַ", ובמיוחד חלקו השני, המתחיל בבית "שיחו לאמי כי ששונה פנה", שפזמונם החוזר של בתיו הושר על ידי הקהל כולו כאיש אחד בלאדינו, הרעיד את נימי הנפש וסחט דמעה מעיני הנשים. ובעת תקיעת השופר שלאחריו, כשהכל נזהרים שלא להסתכל אל עבר התוקע, הגיעה ההתרגשות לשיאה.

יום הכיפורים נכרך בתודעתנו עם הצום (הנוצרים, שראו בעובדת אי האכילה מעין עונש, קראו לחג זה "היום השחור", לבטח מתוך בלבול עם תשעה-באב). אף בהיותנו ילדים, כשחובת הצום לא חלה עלינו, שאפנו לדחות ככל האפשר את רגע שבירתו. אחד האמצעים לכך היה להאריך בשינה בבוקרו של החג. לאחר מכן בבית הכנסת, אם מישהו מהילדים טען, כי המשיך הוא לצום, הוא התבקש להראות את לשונו. אם אדומה הייתה, ידענו שהוא לא עמד בניסיון, ואכל.

בביתנו, כמו גם בבית הסב ברודו, לא הוקמה סוכה. בליל החג בירכנו את ברכת הישיבה בסוכה ואת ברכת "שהחיינו" בסוכה של בית-הכנסת. למחרת, יום שבו נהגנו לבקר בבית סבי הרב, אכלנו את ארוחת-הצהריים בסוכתו.

ההקפות של שמחת תורה נחוגו ברוב עם, בשירה ובריקודים, אך רק בתוך כותלי בית הכנסת. החתנים, שעל "זכייתם במצווה" הכריזו עוד בליל יום הכיפורים, לא חסכו בהוצאות ברצותם להשביע את רצונם של הנוכחים ולשמחם על ידי הגשת שפע של מאכלים ושל ממתקים.

את המאורעות ההיסטוריים, הקשורים בשלושת מועדי ישראל, חנוכה, פורים ותשעה באב, הרגשנו כאילו חיינו אותם בעצמנו מחדש מדי שנה בשנה.

לניצחון על היוונים, שמסמל חג החנוכה, היה בשבילנו משמעות מיוחדת, כי היה מעין תגמול על עוולות, שגרמו לנו לעיתים צאצאיהם שבקרבם חיינו.

חג הפורים היה החג השמח ביותר. יהודים רבים נהגו להתחפש בו. מכיוון שחג הפורים חל בסמוך לימי הקרנבל – לעיתים אף התלכד עימהם – שבהם נהגו הנוצרים להתחפש, הרי שמעשה זה של היהודים לא התקבל כמשהו יוצא דופן או חריג. משלוח מנות – וגם קבלתן כמובן – היה נחלתו של כל בית יהודי (רבים כיבדו במשלוח-מנות גם את שכניהם היוונים). אוזני המן לא זכור לי שהיו, אך לעומתן היו נפוצות מאוד סוכריות בצורת בובות פסלונים עם דמויותיהם של אסתר המלכה, מרדכי היהודי, המן הרשע, אחשורוש ועוד דמויות ממגילת אסתר.

בתשעה באב התאבלנו על חורבן הבית – הראשון והשני – ועל אובדן העצמאות, שאת תוצאותיהם נשאנו על בשרנו, וגם על האסונות הנוספים, שפקדו את עמנו לאורך תולדותיו באותו התאריך, ובמיוחד על גירוש ספרד, ששם קץ לתקופה הארוכה שחיו בארץ זו אבות אבותינו, תקופה של פריחה בכל התחומים, תור הזהב.