ילדותי ובחרותי בסלוניקי: בגני ילדים

עוד בגיל צעיר מאוד, בהיותי בן שלוש או ארבע, נשלחתי ל"חדר" – חברֶקה בשפתנו – שנמצא, כפי שכבר הזכרתי, בחצר בית הכנסת של השכונה. כאן הוקנו לנו, הפעוטים, המושגים היסודיים של הדת היהודית ומסורתה ועשינו הכרה ראשונה עם השפה העברית.

המלמד, ששם משפחתו היה חסון (אנו קראנו לו מֶסיֶה חסון), היה טורח ללמד אותנו – עד שידענו לדקלמם בעל פה – ברכות, תפילות ופזמונים, בעברית ובתרגומם באספניולית, וכן מצוות דתיות. השיטה – כפי שנהוג ב"חדרים" בכל אתר ואתר: המלמד היה קורא בקול פסוק ואנחנו, הילדים, היינו מחרים מחזיקים אחריו במקהלה.

לפני שמלאו לי חמש שנים הוציאו אותי הוריי מן ה"חדר" ושלחו אותי לבית ספר של נזירות צרפתיות, שם הושמתי בכיתה הנמוכה ביותר, שהייתה למעשה, גן ילדים. לא ידוע לי מה הביא את הוריי לנקוט צעד זה, שנראה בעליל כעומד בסתירה להשקפת עולמם, שתיארתי קודם לכן. ייתכן כי הדבר נבע מכך, שלא נמצא בסביבה הקרובה של ביתנו בית ספר אחר ראוי לשמו, או שרצו שארכוש חינוך צרפתי, שהיה נחשב למעולה ולמבטיח יותר. ייתכן גם שאבי האמין, בהסתמך על ניסיונו האישי, שרכש בהיותו תלמיד בבית ספר תיכון גרמני, כי אין בהכרח סתירה בין לימוד בבית ספר לא יהודי ובין שמירה על אורח חיים יהודי.

בין כך ובין כך, בבית הספר של הנזירות נשארתי ללמוד רק במשך שנת הלימודים ההיא ובמשך חודשים אחדים של השנה שלאחריה. במרוצת תקופה זאת חליתי פעמים מספר, דבר שהדאיג, כמובן, את הוריי מאוד. באחד הימים, היטב זכור לי הדבר, שמעתי אותם משוחחים ביניהם על חלום, שראה אחד מהם, ובו הוא צווה להוציא אותי מבית הספר הנוצרי. אבי, שהיה מאמין גדול בחלומות – התעניין בספיריטואליזם כמו גם במטאפסיכיקה, והיה מנוי על תקופונים צרפתיים בנושאים אלה- החליט, כמסתבר, שלא להתעלם מן החלום. בעיצומה של שנת הלימודים (שנת 1931- 1932) העביר אותי לבית הספר "תלמוד תורה", שהיה שייך לקהילה היהודית של העיר (הקהילה הפעילה ארבעה- חמישה בתי ספר, שנשאו אותו שם), ומנהלו היה דודי חיים, אחי אבי. עם תחילת לימודיי בבית ספר זה, ואני כבן שש וחצי, צורפתי לכיתה ב'.

זכרונות מעטים, ועם זאת מיוחדים, יש לי מתקופת לימודיי בבית הספר של הנזירות. אווירה של מנזר ניכרה בכל. בחצר הפנימית, המוקפת חומת לבנים גבוהה; במבנה בן שתיים או שלוש הקומות, בו נמצאו כיתות הלימוד, שלא היו לו כמעט חלונות הפונים לרחוב; בשקט התמידי, שהיה שורר בו; בתלבושתן של ה"אחיות"- הנזירות על כובעיהן הלבנים המיוחדים, רחבי התיתורה. "אחיות" אלו היו, דרך אגב, מאוד קפדניות בכל הנוגע למשטר הלימודים, למשמעת, לסדר ולניקיון. אחד האמצעים לשמירה על אלה היו העונשים, שהן הטילו על התלמידים, במיוחד במקרה של אי הכנת שיעורי בית או של הפרת משמעת. העונשים היו בשלוש דרגות של חומרה: הקלה - עמידה בפינת החדר, הסמוכה לשולחן המורה, עם הפנים אל התלמידים החמורה - עמידה בפינה עם כובע מנייר, שכינויו היה "כובע של חמור" (le chapeau d'ane) על הראש.

הכיתות היו מעורבות, בנים ובנות יחדיו. הייתה חובה ללבוש תלבושת אחידה. זו של הכיתות הנמוכות כללה – והדבר אמור גם לגבי הבנים – שמלה שחורה עם צווארון לבן.

בפרק הזמן שבו למדתי בבית ספר זה רכשתי ידיעות בסיסיות בשפה הצרפתית.