| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
כפי שעולה מכתביו, הרצל ייחל ל"שיבה" של יהודי המערב למורשתם, "תחילה נר אחד, ואחר כך עוד אחד", עד שתחייה זו תיהפך ל"זוהר אדיר". אולם, שלא כמו אחד העם, הרצל לא ראה עצמו כאדם שיכתיב את תוכנה של תחייה יהודית זו. להפך, הוא הדגיש בעקביות שגם ל"חופשיים בדעותיהם" וגם למסורתיים ביותר יימצא מקום בתנועה הלאומית היהודית.47 וכדי לאפשר זאת, התנגד לכל ניסיון לקבוע במדויק כיצד תיראה "יהדותה" של המדינה היהודית. קביעות נמהרות מסוג זה, טען, רקירחיקו בעלי דעות אלו או אחרות מן המפעל הלאומי. זוהי אחת הסיבות שמדינת היהודים, העשיר כל כך בפרטים בנושאים פוליטיים וכלכליים, כמעט אינו מפרט כיצד תתבטא השיבה למורשת היהדות לאחר קום המדינה. גם כאשר יש להרצל דבר מה בעל חשיבות לומר על תרבותה היהודית של המדינה, הוא מדבר במונחים מעורפלים כדי להימנע ממחלוקת מיותרת. לדוגמה, כשהוא כותב על הקמתם של "מרכזים דתיים" גדולים כדי לספק את "הצרכים הדתיים העמוקים של עמנו",48 הוא רק נוגע בתפקיד המכריע של מֶכָּה בעולם המוסלמי, ונזהר שלא להמשיך באנלוגיה. "אינני רוצה לפגוע ברגש הדתי של שום אדם על ידי שימוש במילים העלולות להתפרש שלא כהלכה", הוא כותב.49 אך אנו יודעים מיומניו שמאוחר יותר, כאשר ביקר בירושלים, היה עדיין נחוש בדעתו להפוך את העיר למרכז דתי רב-עוצמה, שיהיה עבור היהודים מה שמכה היא למוסלמים.50 אולם האיפוק שנקט הרצל בכל הנוגע לתיאור דמותה המסוימת של התרבות היהודית במדינה, לא מנע ממנו לטעון בעד הפרטיקולריות היהודית שלה מבחינה עקרונית. וכן, במדינת היהודים דוחה הרצל במפורש את מדינת האזרחים האוניברסלית של רוסו (מה שהיום מכונה "מדינת כל אזרחיה"), בטענה שלמעשה שום מדינה אינה מקבלת תוקף פוליטי ומוסרי מכוח אמנה חברתית בין כל אזרחיה. האמת, הוא כותב, היא שהמדינה נוצרת תמיד כאשר פרטים המוּנעים על ידי "כורח עליון" פועלים על דעת עצמם כדי להגן על רווחתו של עמם, שאינו מסוגל להגן על עצמו.51 במקרה של היהודים, הוא הציע לכנס "אגודת יהודים", שתורכב ממנהיגים יהודים בעלי השפעה, ותקבל על עצמה לשאת ולתת עם המעצמות על יצירתה של פוליטיאה יהודית חדשה. לשיטתו של הרצל, אגודה יהודית זו היא שתהפוך למדינה היהודית הריבונית:
מדינה ריבונית חדשה זו, המדינה היהודית, לא תהיה משטר "נייטרלי" כמו זה שחזה רוסו. נהפוך הוא, המדינה היהודית תוקם לשם ייעוד מסוים:
המדינה החדשה של הרצל, אם כן, תאופיין בייעוד מסוים, יהודי במהותו, אשר הופך מדינה זו ל"יהודית" באופן עקרוני: לשמש "שומר" של העם היהודי, המזדהה עימו ופועל לחלצו ממצוקה. מובן שמדינה כזו תפתח במשך הזמן גם מאפיינים תרבותיים "יהודיים" שונים; למשל, היא תוכל לפעול כדי לבנות את ירושלים כמרכז דתי יהודי, כהצעתו של הרצל. אך אין לחפש במאפיינים מסוימים אלו את מהותה היהודית של המדינה; הם לא יהיו אלא השלכות של ייעודה היהודי, דהיינו לשמש שומר הדואג לשלומו של העם היהודי, הן בתחומה והן מחוצה לו. כדי לראות כיצד עיקרון זה אמור היה לפעול במציאות, יש לעיין בפרוטוקול עדותו של הרצל בפני הוועדה המלכותית הבריטית לעניין הגירת זרים, שישבה בלונדון ביולי 1902. על הפרק עמדה ההצעה להגביל את ההגירה היהודית מרוסיה – הגבלה שהרצל האמין כי תהיה מכה קשה לאינטרס היהודי, כיוון שתהיה עדות בפני העולם כי גם מדינה ליברלית כמו אנגליה אינה יכולה לסבול למעלה מכמות מסוימת של יהודים.54 משום כך, טען הרצל בהופעתו בפני הוועדה כי בריטניה תוכל להימנע מחקיקה אנטי-יהודית מעין זו אם תסייע בהקמתה של מושבה יהודית אוטונומית, שמדיניותה תמשוך אליה יהודים רוסים רבים באופן טבעי, "מכיוון שיהגרו לשם כאזרחים מתוקף יהדותם, ולא כזרים".55 למרות שההסתדרות הציונית, הגרסה הממשית של "אגודת היהודים", עוד לא רכשה לעצמה כל אחיזה באדמת ארץ ישראל, כבר כאן פעל הרצל כשומר האינטרסים של העם היהודי. בכך שהודיע על כוונתו להעניק אזרחות אוטומטית למהגרים יהודים, הראה כיצד תוכל המדינה היהודית העוברית להיות הרבה מעבר ל"מקלט בטוח" עבור היהודים הנמלטים מרדיפות: היא תוכל גם לסייע ליהדות בריטניה, כמו גם ליהודים במדינות אחרות, בכך שתשכך את הלחץ על ממשלותיהם לאמץ "פתרונות" אנטי-יהודיים רדיקליים; ובה בעת, יהודים רוסים שיחפצו להגר לאנגליה יוכלו להמשיך ליהנות מן הזכות לעשות זאת. התערבותו של הרצל אצל ממשלת בריטניה המחישה, אם כן, כיצד מדינה יהודית תוכל לנהל מדיניות שתועיל ליהודים בכל העולם כולו, בין אם יבחרו לעלות למדינה היהודית ובין אם לאו. פעולתם של הרצל ועמיתיו כ"שומר היהודים" הייתה ברורה גם במסמכים שהכינו כבסיס למשא ומתן עם המעצמות. כמעט מרגע כינונה של ההסתדרות הציונית, שקד הרצל על פיתוח נוסחים שונים של מה שנקרא בתקופתו "צ'רטר" – מסמך מעין-חוקתי המתאר את מטרותיו וסמכויותיו של ממשל הפועל בטריטוריה נתונה, בכוח סמכויות נרחבות שהואצלו על ידי אחת מן המעצמות האירופיות. על יסוד צ'רטר כזה, הרצל ביקש להקים מושבה או התיישבות יהודית כשלב מקדים לעצמאות יהודית מלאה. מכיוון שטיוטות אלה תיארו את הממשל העצמי הממשי שאותו ביקשו הציונים להקים במגעים שלהם עם המעצמות, הן רלוונטיות ביותר לכל דיון על דמותה הרצויה של המדינה היהודית כפי שראו אותה הרצל ושותפיו. מבין טיוטות אלו, החשובה ביותר היא הצעת הצ'רטר שהגיש הרצל לממשלת בריטניה ב-13 ביולי, 1903, אשר הובילה להצעה מצד משרד החוץ הבריטי לשאת ולתת על הקמתה של מושבה יהודית במזרח-אפריקה הבריטית. (הציונים קיוו לשכנע את הבריטים להתיר להם להקים מושבה בחצי האי סיני, אך אפשרות זו נכשלה חודשיים לפני כן עקב התנגדותו של הממשל הבריטי בקהיר). טיוטה זו, שהוכנה בידי המנהיגים הציונים האנגלים ליאופולד גרינברג, ג'וזף קַאוּאֶן וישראל זנגוויל, בשיתוף עם עורך הדין והפרלמנטר הבריטי דייוויד לויד ג'ורג' – מאוחר יותר ראש הממשלה שעזר לייסד את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל – קבעה כי:
אם כן, המושבה שהרצל ביקש לייסד מתוך כוונה שבסופו של דבר תשיג עצמאות, לא נועדה להיות ישות מדינית נייטרלית שיש בה במקרה רוב של יהודים. להפך, היו לה מטרות יהודיות מוצהרות – לקדם את "הרעיון הלאומי היהודי", ולדאוג ל"רווחתו של העם היהודי" בכללותו. לשם כך יהיו לה מנהיגים יהודים, ממשל יהודי באופיו, ויכולת לאמץ מרכיבים של החוק היהודי. ומאפיינים יהודיים אלו ייוצגו על ידי סמלים יהודיים ייחודיים כגון דגל יהודי. ברוח זו כתב הרצל למקס נורדאו כמה ימים לאחר שטיוטת הצ'רטר הוגשה לממשלה הבריטית: "אנו מיישבים על בסיס לאומי [יהודי], עם דגל... ועם ממשל עצמי. טיוטת הצ'רטר שאנו מגישים היום ב-13 ביולי ברחוב דאונינג מכילה את הדרישות הללו".57 בקביעה זו, ניכרת אמונתו של הרצל שממשל עצמי יהודי ודגל יהודי הם התנאים הראשוניים ביותר לפיתוחה של המדינה היהודית הריבונית, ובימים הנואשים שלאחר פוגרום קישינב באביב 1903, אין ספק כי הרצל היה מוכן לקבל אותם היכן שרק יינתנו לו. אך יש לציין כי גם אז לא חל שינוי בתפישותיו לגבי היסוד התרבותי של הלאומיות, ומהלכיו בעניין הקמת מושבה יהודית במזרח אפריקה לא מנעו ממנו מלתפוש את נחיתותו המוחלטת של יישוב מעין זה, מבחינת ערכו כמנוף לגיבושה של לאומיות יהודית בריאה, לעומת כל יישוב בקרבת מקום לארץ ישראל: "טריטוריה זו", הוא פסק בפני הקונגרס השישי, "חסר לה אפילו הערך ההיסטורי, הרומנטי, הדתי והציוני, שגלום [ברעיון ההתיישבות היהודית] בחצי האי סיני".58 לסיכום, המדינה היהודית של הרצל נועדה להיות השומר של העם היהודי מבחינה משפטית ומדינית, וייעוד זה – הנהגה של מה שהרצל הגדיר כ"מדיניות יהודית"59 – הוא שעשה את המדינה התיאורטית שתיאר ל"יהודית". גם בפעילותו המעשית דבק הרצל בקו זה: עקרון שומר היהודים הוא שהכתיב את מדיניותה של ההסתדרות הציונית "למען רווחתו של העם היהודי". לעומת זאת, "מדינת יהודים" נייטרלית מן הסוג שמדברים בו היום – שמבחינת חוקיה וסמליה, מוסדותיה ומדיניותה, תהיה מדינה "לא-יהודית" כמעט לכל דבר – לא הייתה משרתת את מטרותיו של הרצל כלל. אכן, אפשר לומר שלדידו הייתה מדינה כזאת חסרת ערך. לחלקים אחרים של המאמר: האם הרצל רצה מדינה יהודית? הערות שוליים:
48.לדיון בעניין תיאוריית המרכזים של הרצל, ראה Yoram Hazony, The Jewish State: The Struggle for Israel’s Soul (New York: Basic Books and The New Republic, 2000), pp 110-113 (להלן חזוני, המדינה היהודית). 49. Theodor Herzl, Der Judenstaat (Wien: Breitenstein, 1896), p. 62 (להלן המדינה היהודית). השווה תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 55. ראה גם יומן הרצל, 15 ביוני, 1895, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ב, עמ' 130; ובתוך הרצל, עניין היהודים, כרך א, עמ' 131. במכתב, הרצל מסביר שהחליט שלא לפתח נקודה זו במדינת היהודים לאחר שרב (הרב מוריץ גידמן) אמר לו שדיון נוסף בנושא עלול לפגוע בחסידים. ראה הרצל לאהרן מרקוס, 8 במאי, 1896, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ז, עמ' 607-608. 50.יומן הרצל, 31 באוקטובר, 1898, בתוך הרצל, עניין היהודים, כרך ב, עמ' 53-55. 51. Theodor Herzl, “A ‘Solution of the Jewish Question,’” in The Jewish Chronicle, January 17, 1896 (להלן "פתרון"); הרצל, מדינת היהודים, עמ' 61 ואילך. השווה כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 1-12. ראה גם יומן הרצל, 7 ו-11 ביוני, 1895, בתוך עניין היהודים, כרך א, עמ' 83, 113-114. 52.הרצל, מדינת היהודים, עמ' 23. ובדומה לזה, דגל אגודת היהודים ייהפך לדגל המדינה החדשה. יומן הרצל, 12 ביוני, 1895, בתוך עניין היהודים, כרך א, עמ' 12. 53.הרצל, המדינה היהודית, עמ' 71-69. השווה הרצל, מדינת היהודים, עמ' 63-64 54.במבט לאחור, אנו יודעים שהתחושות של הרצל היו נכונות; הטלת ההגבלות על ההגירה לאנגליה סימנה את תחילתה של "נטישת היהודים", שהגיעה לשיאה במדיניותו הקשה של המערב במהלך השואה. 55.ראה את דבריו של הרצל בפני הוועדה המלכותית. הרצל, כתבים ציוניים, כרך ב, עמ' 186. השווה הרצל, כתבי הרצל, כרך ח, עמ' 170. 56.כמעט כל התנאים היהודיים שפורטו בטיוטת הצ'רטר שהוגשה לממשלה הבריטית ב-13 ביולי נכללו בטיוטות של צ'רטרים שהרצל ועמיתיו כבר עבדו עליהן במשך חודשים. ראה לדוגמה את טיוטת הצ'רטר של גרינברג להתיישבות יהודית בסיני, מיום 10 בפברואר, 1903. הארכיון הציוני המרכזי, 842 H. 57.הרצל לנורדאו, 13 ביולי, 1903, בתוך הרצל, מכתבים ויומנים, כרך ז, עמ' 208. הממשלה הבריטית לא התחייבה לפרטי התכנית, אך משרד החוץ הסכים לשקול בחיוב הצעות ל"מושבה או התיישבות יהודית" שמטרתה תהיה לאפשר ליהודים "לקיים את מנהגיהם הלאומיים". גם הרעיון של מושל יהודי וחקיקה יהודית ב"ענייני דת ותחומים המוגבלים לענייני פנים" התקבלו כסבירים. סר קלמנט היל לליאופולד גרינברג, 14 באוגוסט, 1903. Michael Heymann, ed., The Uganda Controversy (Jerusalem: Hasifria Hatzionit, 1997), vol. 2, pp. 124-125. עקב התנגדות בתוך ההסתדרות הציונית למשא ומתן כלשהו עם בריטניה על התיישבויות מחוץ לארץ ישראל, הושעו דיונים אלו עם הבריטים עד ל-1914, כשהוברר שבריטניה עשויה לפלוש לארץ. 58. Theodor Herzl, Opening Address at the Sixth Zionist Congress, August 23, 1903. Stenographisches Protokoll des 6 Zionistenkongresses in Basel, August 23-28, 1903 (Wien: Industrie, 1903). 59.הרצל, "יהדות", גרסה גרמנית
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
