בין השנים 1965-1954 היתה תקופה רצופה של צמיחה וגידול מהיר ביותר של כלכלת ישראל. משק המדינה התגבר על חלק נכבד מ"מחלות הילדות" וזינק לקראת הפיכתו למשק מודרני. המאפיין המרשים ביותר היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר של 10% לשנה, ובהתחשב בתוספת האוכלוסיה הוא גדל בשיעור של 5% לנפש בשנה. היה זה קצב צמיחה יוצא דופן ורק יפן מכל מדינות העולם באותן שנים, השתוותה בכך לישראל. הישג זה היה פרי של השקעות שבשלו משנים קודמות, של השקעות חדשות שהושקעו בעקבות יבוא הון מסיבי מחו"ל, ושל עלייה במלאי ההון לעובד והגדלת פריונו. התפתחות זו לוותה בגידול ניכר של מספר המועסקים ובשיפור איכותו של כוח העבודה.

שני מאפיינים חשובים נוספים סייעו להתפתחות הכלכלית:

1. הירידה התלולה באחוז המובטלים, עד למצב של תעסוקה מלאה בסוף שנות החמישים. נתון זה היווה הוכחה טובה ביותר להצלחתה של קליטת העלייה.


2. אינפלציה נמוכה, ברמה דומה לזו שהיתה ברוב ארצות אירופה: בחלק מבין השנים הנדונות היא הסתכמה בפחות מ- 5%.

בשנת המפנה 1954, אשר בה הופיעו לראשונה הגילויים החיוביים הנ"ל, החל בנק ישראל את פעולתו כבנק מרכזי(6). מייסדו ונגידו הראשון היה דוד הורביץ, ממעצבי המדיניות הכלכלית במשך תקופה ארוכה. בנק ישראל סלל את דרכו כמוקד כוח והשפעה כלכלית, לצידו של משרד האוצר, ובין שני הגופים הללו התגלו מפעם לפעם ויכוחים וחילוקי דעות. הנחת היסוד היתה, כי בנק ישראל, שהוא גוף מקצועי ולא פוליטי, ערוך לכוון את המדיניות הכספית בהתאם ליעדים ארוכי הטווח, בניגוד לממשלה הנתונה לאילוצים וללחצים שוטפים.

עד כאן ההישגים של תקופת הצמיחה. אולם בתמונה הכללית היו גם צללים לא מעטים, ובכמה תחומים חשובים המשיכו להעיק הבעיות הקשות. אחת הבעיות נבעה מכך שהצריכה הפרטית לנפש, המודדת את רמת החיים, עלתה בקצב מהיר יותר מאשר גידול התוצר לנפש. כתוצאה מכך, החיסכון וההשקעות לא הגיעו לרמה גבוהה, כפי שהיו מגיעים אילו חל ריסון בעלייה זו. הכלכלן פרופ' דן פטנקין (בספרו "כלכלת ישראל בעשור הראשון") טען, כי מן הסיבה הנ"ל לא התקדמה ישראל במהירות הראויה לקראת עצמאות כלכלית.

לעלייה ברמת החיים תרמו גם הלחצים הפוליטיים מצד הבוחרים, וכן הרצון לעודד עלייה מארצות רווחה ולמנוע ירידה.

לתופעות העלייה ברמת החיים היו גם השלכות על המצב החברתי, שכן חלוקתה לא היתה שוויונית והיא העמיקה את אי-השוויון בין שכבות מבוססות (לרוב אזרחים ותיקים) לבין קבוצות אוכלוסיה חלשות (לרוב עולים חדשים). בעייה חמורה במיוחד היתה הפער במאזן המסחרי, שגדל למרות העלייה הניכרת ביצוא: באמצע שנות החמישים הגיע היצוא להיקף של כשליש מהיבוא, ואילו בשנות השישים הוא כבר עלה על 50%. הפרש גדול זה שבין היצוא ליבוא נגרם בחלקו בגין השקעות ותשומות ליצור (חומרי גלם לתעשיה, דלק) - דבר חיובי כשלעצמו, אולם בחלקו האחר הוא נבע מן העלייה התלולה ברמת החיים (מוצרי צריכה). בראשית שנות השישים נוצרו מוקדים של מחסור בידיים עובדות, דבר שהביא ללחצים אינפלציוניים מצד השכר. כמו כן עמדו לרועץ שערי-החליפין הרבים והמגוונים(7).

בפברואר 1962, בדיוק עשר שנים אחרי הרפורמה הקודמת, הוכרז על "מדיניות כלכלית חדשה" ע"י שר האוצר, לוי אשכול, מתוך כוונה להילחם בתופעות השליליות הנ"ל. עיקריה היו פיחות רציני של הל"י וביטול שערי החליפין הרבים. אולם בניגוד להצלחת הרפורמה ב- 1952, לא הושגו מטרותיה. הגרעון במאזן המסחרי המשיך לתפוח וגם לא עלה בידי קברניטי המשק לרסן את עלות השכר שהמשיך לעלות מעבר לעליית הפריון.

6. בנק מרכזי - המכשיר העיקרי לביצוע המדיניות הכספית של הממשלה ובמיוחד לשמירה על רמת מחירים נאותה; אחראי על הנפקת המטבע וקביעת כמותו במחזור, מפקח על מערכת הבנקאות והאשראי, מנהל את הרזרבות של המדינה במטבע חוץ, אחראי על מילוות המדינה, על קנייה ומכירה של אגרות חוב שלה. הנגיד משמש גם כיועץ כלכלי ראשי לממשלה.
7. שער-חליפין - מחיר של המטבע המקומי במונחים של מטבע חוץ: כמה שקלים יש לשלם תמורת יחידת מטבע חוץ (דולר). פיחות מתבטא בעליית שער החליפין, כלומר - יש צורך לשלם יותר עבור כל דולר. ייסוף הוא תהליך הפוך לפיחות: יש צורך בפחות שקלים לדולר. בישראל בשנות החמישים והשישים התקיימו בפועל, נוסף על שער-חליפין רשמי, שערי חליפין רבים למטרות שונות (כמו שער נפרד לתיירים, ליצואנים וכו').

לסעיפים אחרים מפרק: "ההתפתחות הכלכלית -סקירה היסטורית"
מבוא
הכלכלה עם קום המדינה
שנים ראשונות: 1951-1941
המדיניות הכלכלית החדשה: 1953-1952 (מיתון ראשון)
צמיחה וגאות: 1965-1954
מיתון שני: 1967-1965
גאות שנייה: 1972-1968
קיפאון ואינפלציה גואה: 1984-1973
טיפול בהלם - הייצוב והצלחתו: 1989-1985
עלייה גדולה, חידוש הצמיחה המהירה וסימני האטה: 1997-1990