בשנת 1984 הסתכמה האינפלציה ב- 450% ובמחצית הראשונה של 1985 היא התקרבה (בחישוב שנתי) ל- 100%!!
ממשלת האחדות הלאומית שקמה לאחר בחירות 1984 ניסתה להתמודד עם האינפלציה הגואה באמצעות שלוש עסקות חבילה. חסרונן היה בכך, שהן טיפלו בחלק מן הבעיות, ולטיפולן היו השפעות שליליות בתחומים אחרים. הקושי הגדול היה לקיים פיקוח יעיל על המחירים ולצמצם ריאלית את ההוצאה הציבורית. התוצאה היתה, שהאינפלציה המשיכה לדהור, מאזן התשלומים הורע, והיתרות במטבע חוץ פחתו.
נוכח כשלונן של עסקות החבילה החלקיות הציגה הממשלה ביולי 1985 תוכנית כוללת חדשה, שהוכנה על ידי ראשי האוצר בעזרת כלכלנים בולטים מן האקדמיה, בראשותו של פרופ' מיכאל ברונו. ראש הממשלה, שמעון פרס, ושר האוצר, יצחק מודעי, העניקו לתוכנית את מלוא תמיכתם ונרתמו לשכנע את כל הגורמים בחיוניותה ובסיכוייה. נחרצותם של שרים אלה ושיתוף הפעולה ביניהם היו חשובים במיוחד נוכח ההתנגדות לתוכנית זו מצדדים שונים. התוכנית, בניגוד לקודמותיה, הביאה בחשבון את כל המרכיבים של תוכנית הבראה מקיפה ואת קשרי הגומלין ביניהם. עיקריה היו כדלקמן:
- קיצוץ משמעותי בתקציב הממשלה, שעיקרו הקטנה ניכרת של הסובסידיות וצמצום הוצאות אחרות בתקציב הממשלה.
- ירידה בשכר הריאלי במגמה להקטין את הביקוש המקומי, להגדיל את כושר התחרות של היצוא ולמנוע גידול חמור באבטלה.
- פיחות גבוה וייצוב שער החליפין ברמה החדשה לתקופה ארוכה ככל האפשר.
- הקפאת מחירים מינהלית לתקופת זמן מוגבלת.
נוכח עמדת ההסתדרות והתעשיינים נאלצה הממשלה להגיע להסדרים ולפשרות, שכן היה ברור לכול, כי בלי "הסכמה חברתית" רחבה ככל האפשר היא תתקשה לבצע את התוכנית. כך ויתרה הממשלה על כוונתה להפעיל תקנות לשעת חירום כדי לצמצם את מספר העובדים במיגזר הציבורי. ההסתדרות, מצידה, הסכימה לשחיקת השכר במיגזר הציבורי בשנה הראשונה לביצוע התוכנית.
עד סוף השנה התברר, כי בניגוד לנסיונות קודמים, עלה הפעם בידי הממשלה לבצע רפורמה של ממש. שתי המטרות המיידיות הושגו: האינפלציה נבלמה וירדה לרמה של קרוב ל- 20% בשנה, והגרעון בתקציב הממשלה צומצם במידה משמעותית. כמו כן נוצר סיכוי ממשי להתקדם לעבר המטרה העיקרית לטווח ארוך: חידוש הצמיחה. התוכנית חתרה גם לחולל שינוי מבני בענפי המשק, אך בעניין זה המכשולים שעמדו על דרכה נראו בלתי עבירים, בשל אותם גורמים אינטרסנטיים שפעלו גם בעבר. המדובר הוא בראש ובראשונה לאלה המקורבים לשלטון ולקבוצות כלכליות מבוססות, כמו חברות מונופוליסטיות או ארגונים מקצועיים חזקים.
גורמים אחרים תרמו במשותף להצלחתה, לפחות החלקית, של מדיניות הייצוב. גם גורם חיצוני, שלא היה תלוי במדיניות הממשלה, סייע בכך. המדובר הוא בשיפור שחל בתנאי החליפין של המשק עם חו"ל, בשל ירידת מחירי הנפט בשוק הבינלאומי. תרומה חשובה להצלחה תרמה ההכרה שהתגבשה בציבור, כי הגיעה העת לנקוט צעדים נמרצים לריסון האינפלציה, אף שרובו לא חש פגיעה ממשית ברמת החיים כתוצאה ממנה. ואולם, בכך לא היה די. התוכנית לא היתה מתבצעת אלמלא המענק בסך 1.5 מיליארד דולר לתקופה של שנתיים, שהוענק על ידי הממשל האמריקאי, ואלמלא תביעתם של מומחים מטעם ממשלת ארצות הברית לבצע את התוכנית במלואה. הם חששו, ובצדק, כי בלי רפורמה של ממש לא תוכל ישראל לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות, וגם היה להם עניין ישיר למנוע סכנה זו, שכן עיקר החוב הלאומי של ישראל היה כלפי ממשלת ארצות הברית. האינטרס האמריקני בהצלחת התוכנית הכלכלית נבע גם משיקולים מדיניים והתבטא ברצונה של ארה"ב להבטיח את קיום משענתה - ישראל - במזרח התיכון.
ממשלת ישראל החליטה הפעם ליישם את עצות המומחים, המקומיים והזרים, ואין ספק בכך, שהשותפות בין שני הגושים הפוליטיים בממשלת האחדות הלאומית מילאה תפקיד מכריע בהצלחת התוכנית הכלכלית. שיתוף הפעולה, חרף כל הקשיים שהיו כרוכים בו, הפיג את החשש שצד זה או אחר יצא נשכר מהצלחת התוכנית. והעיקר, שני הצדדים הגיעו לאותה מסקנה, כי "משק המדינה" הגיע לקו האדום ויש לנקוט פעולה של ממש כדי להצילו.
כעבור כשנה נתגלו בביצוע התוכנית סימני שחיקה בכמה תחומים: לאחר ירידה בשכר הריאלי בחודשים הראשונים לתוכנית, הוא חזר ועלה ברביע השני של 1986; התקציב החדש לשנת 1986/7 לא כלל את הקיצוצים שנדרשו, כדי לשמור על ההישגים, המיגזר העסקי נאנק תחת נטל הריבית הגבוהה, שנשמרה ברמתה זו, כדי למנוע הגדלת האשראי.
למרות שהממשלה הצליחה רק באופן חלקי לעמוד בלחצים שהופעלו עליה להעלאת שכר ובדרישות שהופנו אליה בדבר המשך תשלומי העברה גדולים למשקי בית ומתן תמיכות מקיפות לעסקים - עלה התוצר במרוצת השנתיים שלאחר הייצוב. כמו כן, התעסוקה נותרה יציבה והתקציב הממשלתי נשמר כמעט מאוזן.
אולם בשנתיים שלאחר מכן (1989-1988) נתגלו סימנים מדאיגים: האבטלה עלתה והגיעה לרמה של 9%, שיעור גידול שלא היה כמותו מאז המיתון בשנים 1967-1965. החיסכון הפרטי ואחוז ההשקעות ירדו, וכתוצאה מכך הואטה הצמיחה לעומת השנתיים הקודמות. בסוף שנות השמונים התברר, כי המשק אומנם ניצל מהסכנות החמורות שהיה נתון בהם בשנות השמונים הראשונות, אך טרם חלו בו שינויים מבניים
(15), שיבטיחו צמיחה רצופה, ישפרו בצורה מהותית את מצב מאזן התשלומים.
15. שינויים מבניים -
מטרתם לתקן ליקויים מהותיים במשק, כמו: שליטת הממשלה בשוק ההון; ריכוזיות והשפעת יתר שיש לגורמים מונופוליסטיים, פריון עבודה נמוך בהשוואה לארצות מפותחות, וכדו'.לסעיפים אחרים מפרק: "ההתפתחות הכלכלית -סקירה היסטורית"
מבואהכלכלה עם קום המדינה שנים ראשונות: 1951-1941המדיניות הכלכלית החדשה: 1953-1952 (מיתון ראשון) צמיחה וגאות: 1965-1954מיתון שני: 1967-1965גאות שנייה: 1972-1968 קיפאון ואינפלציה גואה: 1984-1973טיפול בהלם - הייצוב והצלחתו: 1989-1985עלייה גדולה, חידוש הצמיחה המהירה וסימני האטה: 1997-1990