ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה ב-28 באוקטובר 1948, לאחר תהליך ארוך ומורכב שהעיד על החשיבות הרבה שמקבלי ההחלטה ראו בה.
הממשלה הזמנית ומועצת המדינה הזמנית היו צריכות להכריע בין שתי אפשרויות לעיצוב דגל המדינה. מחד - דגל ההסתדרות הציונית שהורכב משני פסי תכלת וביניהם מגן דוד ושהיה מזוהה ברחבי העולם עם התנועה הציונית, ומאידך - דגל שכלל שבעה כוכבים, אשר אין לו קשר עם העבר היהודי בגולה. שתי האפשרויות הציעו פרשנות שונה לתפיסת המדינה היהודית וליחסה לעבר ולמסורת היהודית. בין שתי האפשרויות נדונה גם הצעת פשרה של דגל בעל שבעה מגני דוד זעירים.

דגל ההסתדרות הציונית

הדגל כסמל, כצופן תרבותי, היה צריך להכיל לפי תפיסה זו מרכיב אחד פשוט, שמשמעותו ברורה, ושהקשרו יהיה מובן לכל מי שיראה אותו, גם אם אינו יהודי. ואכן, מועצת המדינה הזמנית לא אישרה את החלטת הממשלה הזמנית, ודחתה את קבלת ההחלטה הסופית עד לקבלת המלצה מוועדת הסמל והדגל. מאחר ומשה שרתוק חשב שאי אפשר להכריע בסוגייה זו ללא התייעצות עם מנהיגי הארגונים הציונים ועם הקהילות היהודיות בעולם, שלח ב-20 ביולי 1948, לפני התכנסותה של ועדת הסמל והדגל, מברק אל קהילות חשובות ואל חיים וייצמן, הנשיא המיועד של מדינת ישראל, בנוסח הבא:

"ברצוני להוועץ בכם בעניין הבא: בתכנון דגל המדינה נתקבל העיקרון כי הוא מוכרח להיות מובדל מהצורה המסורתית תוך שמירה על הגורמים המסורתיים העיקריים, על מנת להשאיר את הדגל המסורתי כדגלה של הציונות העולמית ועל מנת למנוע פרוש בלתי נכון של יחסי הגולה אל ישראל על ידי השימוש בדגלה. מבקרים אמריקאיים מסוימים מחו בתוקף נגד רעיון זה בהביאם את הנימוק שהדגל הציוני מכובד בעיני יהודי העולם כסמל ארץ ישראל. אם ישראל תיצור דגל חדש, דגל זה יהיה מקובל בכל מקום ויבוטל הישן. דבר זה יגרום לביטול הדגל שקודש על ידי המסורת ולא יענה על התביעה הנזכרת למעלה. משום כך הם תובעים שהדגל הציוני הרגיל יתקבל על ידי המדינה. תודיעו דעתכם."

משה שרתוק היה מעורב בתהליך קבלת ההחלטות מראשיתו והשתתף גם בוועדות הסמלים השונות. הוא לא ביטא את עמדתו האישית בסוגיית בחירת הדגל ובחר בעמדה ניטראלית. בדבריו בישיבות השונות נימק את הטיעונים לכל החלטה מן ההחלטות שהתקבלו (דגל שבעת הכוכבים ולאחר מכן דגל ההסתדרות הציונית) ופרט את תהליכי קבלת ההחלטות; עם זאת בהיותו שר החוץ של מדינת ישראל, הדגיש שרתוק את ההשלכות הפוליטיות שיהיו לקבלת ההחלטה לגבי הדגל על יחסי מדינת ישראל עם התנועה הציונית ברחבי העולם. בישיבת מועצת המדינה הזמנית ב-15 ביולי 1948 הסביר את עמדתו:

"יש לקבוע את דגל המדינה בצורה כזאת שלא יהיה שום טשטוש זהות בין שני הדגלים, כדי לא לגרום לסיבוכים במעמדן של קהילות יהודיות בארצות שונות כשיניפו את דגל העם היהודי העולמי, הוא הדגל הציוני, ואפשר שתיפול טעות או יתקבל הרושם, כאילו מניפים הם דגל מדינה שאין הם נתיניה".

בחירה בדגל ההסתדרות הציונית משמעותה היתה דגל אחד למדינה וליהדות התפוצות. מאידך, דגל נפרד היה עלול ליצור הפרדה סמלית בין יהדות זו לבין המדינה היהודית.
מן התשובות שקיבל שרתוק למברק מן ה-20 ביולי 1948 ניתן היה ללמוד כי היהודים בתפוצות לא ראו צורך להפריד בין שני הדגלים. בדיון ועדת הסמל והדגל ב-28 ביולי אמר שרתוק:

"כאשר הוועדה הממשלתית נגשה לעבודתה, ביססה את פעולתה על ההנחה כי יש להפריד בין דגל התנועה ובין דגל המדינה. הנחה זו נבעה מדאגה למצב האזרחי של יהודי הגולה. בינתיים ביקרה משלחת של ציונים אמריקאיים בארץ, אשר הביעו את התנגדותם הנמרצת לגישה זו והודיעו שיקבלו החלטה כזו כעלבון צורב ליהדות הגולה ... על סמך שיחתנו עם האורחים האמריקאים, פניתי אל "מרכזי רגישות ציוניים" מסוימים... נכון הוא כי כולם מציעים שינויים קלים בדגל המקובל, אך יחד עם זאת כולם מביעים את דעותיהם בעד אחדות הדגל".

דגל שבעת הכוכבים

רעיון "דגל שבעת הכוכבים" היה רעיון שהציע הרצל. בספרו "מדינת היהודים", שיצא לאור בשנת 1896, כתב:

"אין לנו דגל. אנו זקוקים לדגל. בשעה שרוצים להנהיג אנשים רבים מן ההכרח הוא להניף סמל מעל לראשיהם. אני מתאר לעצמי דגל לבן עם שבעה כוכבי-זהב. היריעה הלבנה מסמלת את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות-הזהב של יום העבודה שלנו, שכן בסימן העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה".

המדינה החדשה, כך קיווה הרצל, תהא מבוססת על עמל ועבודה. הוא חשב ששבע שעות העבודה ביום יעשו צדק עם העובד ויחזקו את שאיפת יהודי העולם להיאסף בארץ זו.

"אכן יום שבע השעות דרוש לנו כקריאת - היאספות עולמית לאנשינו, שמן הראוי שיבואו מרצונם החופשי. זו צריכה להיות באמת ארץ-הבחירה".

מצדדי רעיון הדגל בן שבעת הכוכבים במוסדות המדינה ראו בו סמל חילוני שיביע התנתקות מן העבר והתקדמות אל עתיד טוב וצודק יותר - שחרור מתפיסת הגלות וביטוי של לאומיות חדשה. עם זאת הם עמדו בפני מציאות מורכבת ולא רצו לבטא ניתוק מוחלט בין העבר והעתיד. כך למשל, בישיבה הראשונה שדנה בדגל, אמר שר החקלאות אהרון ציזלינג ממפ"ם:

"לפי דעתי עלינו להשאיר את סמלי ההסתדרות הציונית להסתדרות הציונית ולעם היהודי כולו. אין לנו עניין שדגלי המדינה וסמליה יהיו זהים ... בסמלים שהמדינה תצטרך לקבוע אותם, נבטא את היסוד הלאומי שמקשר אותנו עם הסמלים שהיו בעם ושישנם." (מועצת המדינה הזמנית, 19 במאי 1948).

טיעון זה משקף את השניות הערכית אותה חשו מקבלי ההחלטות. מחד, צידד ציזלינג בשני דגלים נפרדים למדינה ולהסתדרות הציונית. מאידך, רצה לשלב בדגל המדינה ערכים מסורתיים ויהודיים, שיש בהם ביטוי ליסודות הלאומיים אשר עליהם תושתת מדינת ישראל. שניות זו שיקפה את מורכבות התפיסות התרבותיות והערכיות שהשפיעו על עיצוב המדינה מראשיתה.

בישיבת הממשלה הזמנית מ-7 ביוני 1948 המשיך אהרון ציזלינג ופרט את עמדתו:

"לעניין הכוכבים. איני גורס כי מחשבתו של הרצל בנדון זה מסמלת כיום את ענייננו. אך אם מגיעים אנו עתה להקמת המדינה, לאחר 50 שנות חזון הרצל, יש משום זכות בהעלאת שבעת הכוכבים. "

בישיבת הממשלה הזמנית ב-11 ביולי 1948 התקבלה החלטה שדגל שבעת הכוכבים יהיה דגל המדינה. להחלטה נדרש אישור של מועצת המדינה הזמנית. בישיבתה מן ה-15 ביולי 1948 ניסה מאיר גרבובסקי ממפא"י להתמודד עם הצורך לוותר על סמל המגן דוד בעקבות הבחירה בדגל שבעת הכוכבים:

"לשבעת הכוכבים יש אסמכתא רצינית ולאומית: זוהי הצעתו של יוצר התנועה הציונית, תיאודור הרצל. אין חשש למגן דוד, אם ברחבי התנועה הציונית בכל העולם נשאר הדגל הציוני בדמותו, ובהרבה סמלים אחרים יהיה גם מגן דוד. אין אנחנו מתכחשים למגן דוד".

היו שהדגישו את התכנים החדשים שיישא עמו דגל שבעת הכוכבים, כדברי בבה אידלסון ממפא"י באותה ישיבה:

"הייתי רוצה שלא נשכח, ששבעת הכוכבים בדגל מסמלים שבע שעות עבודה לאיש הפועל והבונה את ארצנו. נקווה-נא, ששבע שעות העבודה יהיו סמל הצדק הסוציאלי, שיונח ביסודה של המדינה, ומדינתנו וממשלתנו ילוו בדאגה עמוקה ואמיתית את חיי העובד בארצנו".

מגן דוד כסמל בדגל - הצעת פשרה

לאור חילוקי הדעות, עלתה הצעת פשרה במועצת המדינה הזמנית. במקום שבעה כוכבים יכלול הדגל שבעה מגני דוד מוקטנים. דוד צבי פנקס מ"המזרחי" אמר:

"סבורני, שמוצדק העיקרון שיהא הבדל ניכר בין דגל המדינה ובין דגל התנועה הציונית. אין אנו יכולים להתרחק לא משני הצבעים תכלת-לבן ולא ממגן דוד. וכדי שאפשר יהא לקבל את ההחלטה, הייתי רוצה לקרב את העניין ללבו של חברי מר ורהפטיג ולומר לו, שדמות שבעת הכוכבים היא דמות מגן דוד, וזה עשוי לקיים את הקשר שלנו עם הסמל מגן דוד". (מועצת המדינה הזמנית 15 ביולי 1948).

דוד צבי פנקס ביטא עמדה יוצאת דופן במפלגתו. החלוקה לתמיכה בעד דגל זה או אחר חפפה על פי רוב עם השייכות המפלגתית והאידיאולוגית. חברי המפלגות הדתיות וחברי המפלגה הפרוגרסיבית וכן רוב חברי מפא"י (יוצאי דופן היו בבה אידלסון ומאיר גרבובסקי אשר עמדותיהם הובאו לעיל) תמכו בדגל ההסתדרות הציונית וביטאו בכך עמדה שמרנית יותר; חברי מפ"ם, מפלגה סוציאליסטית בזיהויה האידיאולוגי, תמכו בדגל שביטא רעיונות קרובים ללבם.
ב-7 ביוני 1948 בישיבת הממשלה הזמנית הוסיף משה שפירא מהפועל המזרחי נימוק בעל משמעות רגשית עמוקה:

"שבעה מגני דוד - ערכם פחות ממגן דוד אחד. מגן דוד היה הסמל שלנו במשך אלפי שנים והפך למסורת. כאשר היטלר רצה לפגוע בנו-השתמש במגן דוד כאמצעי לכך".

לעומת סמל המגן דוד היו שראו בסמל שבעת הכוכבים סמל זר, חסר עומק רגשי וחווייתי, שאינו מעורר הזדהות אסוציאטיבית עמוקה, ולא מייצג מובהק של העם היהודי. לסוגיית ההזדהות התייחס גם דוד בן גוריון בישיבת הממשלה הזמנית ב-11 ביולי, 1948.

"בנוגע למגן דוד - יש פלוגתא אם זה סמל קדום או לא קדום. לדעתי לא חשוב כל כך אם זה קדום. אין שום סמל אחר הנחשב אצל היהודים והגויים כסמל יהודי כמו המגן דוד. וזה נכס. אבל רק מגן דוד אחד. לא יכול להיות יותר מאחד. יותר מאחד איננו מגן דוד- זה דבר זר שאיננו אומר כלום. שבעה מגני דוד זה דבר זר."

שר העלייה והבריאות משה שפירא ממפלגת הפועל המזרחי, אמר בישיבת הממשלה הזמנית ב-15 ביולי 1948:

"דגלים מורכבים משני יסודות: צבעים- המביעים תוכן ושאיפות, וסמל לאומי. אין חילוקי דעות שהסמל הלאומי שלנו הוא מגן דוד, אך מגן דוד זה יכול להיות אחד בלבד. שבעה מגני דוד הרי זה פחות בהרבה מאחד. יכול להיות שיש כאן רעיון יפה מאד על שבע שעות עבודה ביום; יכול מישהו לחלום גם על שש שעות עבודה ביום, ואז נצטרך להסביר לכל גוי, שיש לנו שבעה מגני-דוד ולא שישה, מפני שהעיקרון שלנו הוא שבע שעות עבודה...אנו צריכים שכל איש יראה במגן דוד את המגן דוד ולא את הכוכב, גם יהודי יראה זאת כך וגם גוי".

על ההחלטה לגבי דגל המדינה

תהליך ההחלטה לגבי הדגל לימד אפוא כי המדינה החדשה לא היתה יכולה, ולא רצתה, להתנתק מיהדות התפוצות ומן הארגונים הציוניים, ומכאן גם לא מהעבר והמסורת הציונית. גם מנהיגי יהדות העולם לא רצו ליצור הפרדה בין קהילותיהם לבין מדינת ישראל. הם הציעו שינויים קלים בלבד בדגל ההסתדרות הציונית, כלומר הכירו בכך שלמדינה צריכים להיות סמלים ייחודיים משל עצמה. מקבלי ההחלטות בארץ קיבלו מהם הכוונה לאופן הבחירה הרצוי, ולגיטימציה לבחור בדגל ההסתדרות הציונית.
באותה ישיבה ב-28 ביולי 1948, בה קיבלה ועדת הסמל והדגל את ההחלטה הסופית, סיכם זרח ורהפטיג ממפלגת הפועל המזרחי ואמר:

"הדגל חייב להיות מושתת על שלושה עקרונות:
א. מסורת - וכאן ישרור הכלל כי העתיק יותר הוא המקודש יותר ויש להשתדל למצוא לו ביטוי בסמל. צריכה ללוות אותנו המחשבה כי לא יצרנו מדינה חדשה, אלא חידשנו מדינה שהייתה קיימת בימים עברו.
ב. סמליות.
ג. פשטות. דגל התנועה הציונית יוכרז כדגל המדינה. אנו יורשי ההסתדרות הציונית ואנו רשאים להפוך את דגלה לדגל המדינה".

מועצת המדינה הזמנית קיבלה את החלטת ועדת הסמל והדגל, ואישרה אותה ב-28 באוקטובר 1948. גם בישיבה אחרונה וחשובה זו הביעו המשתתפים את דעותיהם השונות בטרם קיבלו את ההחלטה הסופית. יצחק בן צבי ממפא"י אמר:

"בנוגע לדגל, אף על פי שגם תבנית הדגל נתקלה במשך שבועות אלה בביקורת העיתונות, ויש מפקפקים אם הוא באמת מזמן דוד המלך או מתקופה מאוחרת יותר, הרי דבר אחד נעלה מכל ספק: זהו סמל הציונות במשך חמישים השנים האחרונות. וזה בלבד מספיק כדי לקבוע אותו."

להמשך הקריאה על:
סמל ודגל המדינה : רקע כללי
סמל המדינה : המחלוקת וההחלטה