| מאגר מידע |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המלך החדש הגדיל באהבתו ובקרבתו אל היהודים עד שזכה בפיהם לתואר "חסיד אומות העולם". אולם למרות שתקופת מלכותו היתה (יחסית) שקטה ושלווה לא חל כל שינוי יסודי לטובה במצבה של הקהילה היהודית. יד השלטון המרכזי לא הגיעה לכל מקום, משרדי כי"ח בפאריס ממשיכים להיות מוצפים במכתבי תלונה מהקהילות נגד מעשי גזל והתעוללויות של המושלים המקומיים. ארכיון הארגון מלא מכתבי-זעקה כאלה וכנראה שמרוב תלונות כבר לא התייחסו אליהן כפי שמעיר התרגום (בצרפתית) לאגרת ארוכה מהעיר דמנאת: "תלונות מעורפלות על התעללות חיילי הסולטאן כלפיהם". במראכש התעקש הפחה על קיום קפדני של ההוראה ליהודים להתהלך יחפים במדינה. השפלת-חינם זו קוממה יותר מכל את יהודי מרוקו כהגדרתו של הרב שלום עמאר ממכנאס שהתלונן שגורל הסוסים והחמורים עדיף על גורל יהודי מרוקו כי להם לפחות מותר להתהלך על... פרסות. במכנאס נידונים חייטים יהודיים למלקות (למרות האיסור שחל מימי ביקור מונטיפיורי) על שלא ספקו בזמן הבגדים שהוזמנו על ידי פקיד גבוה; בתחילת 1887 נשדדו בית הכנסת והרובע היהודי בעיירה ששואן (ליד תיטוואן ) המלך ביקש שהמושל המקומי ידכא בתקיפות את הפורעים ומזכיר לו באגרת "החובה לנהוג בצדק ובאהדה כלפי יהודי עירך; לדאוג שלא יסבלו בשום מקרה מכל השפלה או התנכלות מצד כלשהו. היהודים הם תחת חסותנו וכל מי שיתנכל להם יעבור עבירה הנוגדת את חוקי דתנו הקדושה". אולם לא תמיד נשמעים להוראות המלך והמרידות של השבטים לא פוסקים. באחד ממסעותיו נגד שבט בני גרוואן שליד מכנאס מתגלה יחסו האבהי לקהילה היהודית ואהבתה של הקהילה למלך הטוב. כותב על כך עד ראיה, רבי חיים טולידאנו ("אוצר המכתבים"): בח' אייר הוא זיו משנתי' זאת התרט"ל (1879) היתה מלחמה לאדוננו המלר מולאי לחאסאן יר"ה, עם שבטי הערביים הנקראים גרווא"ן ימ"ש, וביום השבת בבקר יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו, ועבר על פתח אלמללא"ח, ויצאו הדיינים וראשי הקהל לקראתו, ובקש מהם שיהיו לו מעיר לעזור בתפלתם, ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי כנסיות וקרינו תהלים בבכיה רבה, והנשים עלו לבית הקברות לבקש רחמים, והיתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה' את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם, ויכרתו את ראשם ויביאו אותם תקועים בחרבותם ואת שריהם תפשו חיים, ויביאו אותם עמוסים על הבהמות אסורים בשלשלאות ובחבלים, ויביאו עוד שלל הרבה והנשים והטף, ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער אלמללא"ח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול, וגם הוא שמח לקראתם, ותהי אותה הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינד בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה', ולמחר עשינו אותו יו"ט, והלכו עוד ראשי הקהל והדיינים ישצ"ו, אל חצר המלך, וקבלם בכבוד גדול". באותה קבלת פנים שטחו נכבדי הקהילה ובראשם הסוחר יעקב אוחנה את בעיותיהם בפני המלך. הבעיה הכאובה והדחופה ביותר היתה הצפיפות הנוראה בתוך חומות המלאח. בקשתם היתה פשוטה: להרחיב את שטח המחיה על ידי הגדלת שטח המלאח הסגור מכל עבריו על ידי חומת מגן. האוכלוסיה שמנתה אז כ- 5000 נפש גדלה בגלל הפליטים הרבים שבאו להתיישב מהכפרים הסמוכים בעקבות הידרדרות תנאי הבטחון. המלך, בטוב לבו נענה חלקית לבקשה והקציב לקהילה שטח גדול ליד החומה הנקרא עד היום בשמו הספרדי פלזה ועליו בנה גביר העיר האדון יעקב אוחנה מרכז מסחרי גדול וגם מספר בתים. בקהילה היו רינונים שיעקב אוחנה שהיה מקורב למלך תפס את השטח לטובתו. המחירים הגבוהים שדרש עבור השכירות והעובדה שהפלזה היתה מחוץ לחומה הביאו עד מהרה לנטישת השטח. פתרון הדיור של יהודי מכנאס לא בא מהפלזה והישועה תבוא ממקום אחר לאחר יותר מחמישים שנה. אבל זה סיפור אחר עליו נחזור בבוא הזמן.
המלך הטוב יקרא עוד מספר פעמים להתערב בעניניה הפנימיים של הקהילה. מותו של אב בית הדין ר' שמואל עמאר בשנת 1889 פתח פולמוס ממושך שפילג הקהילה לשני מחנות. משפחת עמאר הצטיינה במכנאס מתחילת המאה ה- 19 במסחר וברבנות. ר' שמואל הנזכר ירש את מקומו של אחיו ר' אברהם כרב ראשי. ר' שמואל הלך במסורת המשפחה, שנא רבנות והיה בעצמו סוחר מצליח. אחד מאחיו יהודה עמאר שהיה היהודי העשיר ביותר בעיר זכה בחייו לכינוי "פאר דהב" (עכבר הזהב). במות אחיו סירב תחילה ר' שמואל לרשת את מקומו ונעתר לבסוף רק לאחר התערבות רבני פאס המהוללים. וכאשר הסכים לבסוף העמיד תנאי כקודמו בתפקיד לא לקבל כל שכר מהקהילה. על כן לאחר מותו נראה טבעי שבנו שלום ירש את מקומו. אולם הוא היה רק בן 27 שנים ורבנים אחרים יותר מבוגרים ועל כן יותר חכמים והשייכים למשפחות אחרות, לא ראו בעין יפה שעלם צעיר יתפוס המקום שלפי כל הכללים מגיע להם. הם זכו בתמיכתו של הגביר יעקב אוחנה שהתנגד בכל תוקף למינוי וביקש מהמלך לבטלו. מולאי חסאן למרות קרבתו ליעקב אוחנה לא רצה להתערב בצורה כה גלויה בנושא דתי מובהק וביקש מרבני פאס לבדוק אם הבחור מתאים למשרה הרמה. רבני פאס שולחים משלחת למכנאס ולאחר בדיקה מתפעלים מהרב הצעיר ופוסקים ללא היסוס שהוא מתאים לתפקידו. הפולמוס המר כמעט ונשכח אולם לאחר מספר שנים פרץ שנית ביתר עוצמה. הרב הצעיר היה בעל אישיות יוצאת דופן, פתוח לעולם החיצון וביחסי התכתבות וידידות עם רבני פאס, תנז'ה וארץ ישראל. אביו נתן לו את השם שלום כי הוא נולד בדיוק לאחר שנסתיימה מחלוקת גדולה בין רבני מכנאס ורבני ירושלים על חלוקת התרומות בין ארבע הארצות. ר' שלום החליט להגדיל את המס שגובה הקהילה על השחיטה. מס זה היה מקור ההכנסה העקרי והקבוע של הקהילה לגמילות חסדים. ריבוי העניים והחמרת המצב הכלכלי הצריכו להזרים יותר כספים לקופת הקהילה. פגיעה זו בזכויות מוגנות מקוממת נגדו מחנה גדול ובראשו גם הפעם יעקב אוחנה. טענתם היתה שאין לרב סמכות לשנות הקיים ושהחלטתו נוגדת ההלכה. השאלה ההלכתית מגיעה עד לרבני ירושלים. שליח מארץ ישראל שהיה באותה עת במכנאס, רבי רפאל אוחנה (עליו נדבר בהרחבה בהמשך) נקרא גם כן להתערב ולאחר שובו לירושלים כתב ספר על המחלוקת הזו. גם הפעם פנו המתנגדים לשלטונות לבטל ההחלטה, וגם הפעם רבנים מפאס פסקו לטובת ר' שלום. מותו של הרב המהולל בגיל 37 שנה ב- 1900 שם קץ סופית למחלוקת המעידה שלמרות העוני ואי- הבטחון, נשארו החיים הפנימיים של הקהילה תוססים ומרוכזים מסביב לדת. פרק זה מלמד גם על הסובלנות הרבה של השלטונות שאינם ששים להתערב בענינים הפנימיים של הקהילה במיוחד כשמדובר בשאלות דתיות בהן זכו תמיד הקהילות בחופש ובאוטונומיה שלמה.
כשלון האמנציפציה נוסח מונטיפיורי - מולאי מוחמד, השאיר רק פתח להמלט מהרדיפות ומהמצוקות של השלטונות המקומיים, פתח צר הפתוח רק ליחידי סגולה: לזכות בחסות מעצמה זרה. השגת חסות זו, בערבית "חמאיה" היתה משאת נפשו של כל סוחר יהודי. בעל החסות זכה למעשה לחסינות השמורה לנציגי מדינות זרות, ואסור באיסור גמור לשלטונות המקומיים לאסור או לשפוט בעל חסות זרה. הפרסטיז'ה של מדינות אירופה היתה אז בשיאה והשלטונות נזהרו מכל משמר להכעיס המעצמות הזרות ולתת להן עילה להתערב, ועל כן כיבדו בקפדנות את החסות. אנגליה היא שפתחה במרוקו פתח זה כדי לקדם את יחסי המסחר כאשר חתמה בשנת 1856 חוזה-החסות הראשון שאליו הצטרפו לאחר מכן ספרד, בלגיה, סארדיניה, ארצות-הברית, צרפת ושוודיה. לפי הסכם זה החסינות היא זכות אישית וזמנית וחלה על האדם שהוענקה לו בתוקף תפקידו, על אשתו וילדיו הגרים אתו. זכות החסות לא עוברת בירושה. רק משפחה אחת בכל מרוקו זכתה לפריבילגיה כזו: משפחת בנשימול בתנג'יר שירושה היתה להם מאב לבן לשמש כמתורגמנים בקונסוליה הצרפתית. החסות ניתנת לשני סוגי אנשים: העובדים אצל הקונסולים הזרים והסוחרים והסוכנים המועסקים על ידי סוחרים זרים או הקשורים ביחסי מסחר עם מדינות חוץ. יתרונות קבלת החסות היו כה גדולים שמספרם טפח בעיקר בין היהודים עד שלמעשה היהודים היו הנהנים - לצד המעצמות הזרות - של השיטה. בעלי החסות התרכזו בעיקר בערי הנמל אבל גם בערים כמכנאס ופאס היו כאלה. החסות המבוקשת ביותר היתה זו של אנגליה. אף כי מספרם לא עלה על אלף בכל מרוקו, התפשטות השיטה לא היתה לרצון לפני המלך מולאי חסאן. הפילוסופיה של מלכותו היתה, ביודעו את חולשת ארצו, להמנע ככל האפשר מחיכוכים עם מדינות אירופה ובעיקר לא לתת להן עילה להתערב, וגידול בעלי החסות סתר מגמה זו. על כן ביקש המלך לצמצם את תחולת ההסכמים ומצא בעל ברית למדיניות זו: אנגליה שלא ראתה בעין יפה גידול ההשפעה הצרפתית. כדי למצוא פתרון מוסכם כונסה ועידה בינלאומית במדריד בשנת 1880. החשש היה גדול אצל היהודים מביטול החסות והם פנו לכי"ח להתערב אצל משרד החוץ הצרפתי להגן על השיטה. גם יהודי אנגליה נתבקשו לפעול באותו כיוון. נציגי האליאנס פעלו בקרב הצירים והפיצו מזכר התומך בהמשך קיום החסות גם מדינות אירופה לא היו כלל מעונינות לבטל השיטה ובסופו של דבר נחתם הסכם אשר העניק אותן הזכויות לכל המדינות המשתתפות: צרפת, בלגיה, דניה, ספרד, ארצות-הברית, איטליה, הולנד, פורטוגל, שוודיה ונורווגיה. אולם כמשקל-נגד הסכימו המעצמות לעקרון שיהיה בעל חשיבות רבה לעתיד יהודי מרוקו כפי שנראה: עקרון הנתינות התמידית. פירושו שאין נתין מרוקאני יכול לוותר על אזרחותו אלא על פי הסכמה מפורשת של המלך בכבודו ובעצמו. סעיף 15 של אמנת מאדריד קובע: "כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ יבחר לאחר שובו למרוקו בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ. אלא אם כן אושר כי האזרחות הזרה הושגה בהסכמתה של ממשלת מרוקו". בדרך זו נחסמה בפני היהודים האפשרות להגר זמנית כדי לקבל אזרחות זרה ולחזור לאחר מכן למרוקו. בתמורה הבטיחו וחזרו והבטיחו נציגי מרוקו בועידה שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא-מוסלמים, לחופש דתם ולמשפט צדק כלפיהם. אין סיבה לפקפק בכנות הבטחותיו, אולם גם אין סיבה לחשוב שהיה בידו לחולל המפנה המיוחל. כי כל תכלית שלטונו ופילוסופית מלכותו היתה לא לשנות, אלא לשמור, להרויח זמן, ולהגן ככל האפשר על המדינה כפי שהיא. בזה הוא הצליח ולא נתן פתח למעצמות להתערב במדינה. אולם לא רק ליהודים אלא לכל התושבים, שום בעיה לא באה על פתרונה. השלטון הבא לא יעשה טוב יותר אבל יגלה פחות תבונה והדר.
ועם כל זאת היה זה בתקופתו של מלך רחמן זה שנכתב על יהודי מרוקו כתב עדות החמור ביותר ואין לייחס את חריפותו רק לאנטישמיות הברורה של מחברו. הצבא הצרפתי ששאף להשלים את כיבוש צפון אפריקה היה חסר הידיעות הבסיסיות על מרוקו, המדינה המסתגרת. בשנת 1883 הוחלט לשגר קצין צעיר לאסוף מידע ושמו הרוזן שארל דה פוקו. כדי לנוע בחופשיות בתוך המדינה האסורה לנוצרים הוא התחפש לרב ובלווית יהודי מקומי, מרדכי אביסרור, תרו את הארץ. סכנת מוות היתה צפויה לו לו היה מתגלה. התחפשות לא הוליכה שולל אף יהודי אבל כולם שמרו את הסוד "כל-כך שמרו באדיקות על הסוד שנתגלה להם עד שלא יצא שום דבר מהמלאח החוצה; אפילו עמדי נהגו שמירת-סוד מרובה, שום דבר לא השתנה בהליכותיהם פרט לכך שהיו מסבירים פנים עוד יותר ומוכנים ונכונים יותר להמציא את כל הידיעות שבקשתי". בפאס למשל היה אורח יותר מחודש אצל משפחת בן שמחון. הכבוד לאורח הזר היתה ההוכחה הטובה ביותר לתקוות שתלו אז יהודי המדינה בהתערבות זרה לשיפור גורלם ומעמדם. ואם להאמין לתיאור דה-פוקו מר ביותר היה גורלם. הוא מחלק את יהודי המגרב בין אלה שתחת חסות המלך יהודי "בלאד אל מחזן" ואלה שבשטחים מחוץ לשליטתו "בלאד סיבה". באשר לגורל הראשונים הוא כותב בספרו "מסע למרוקו", שהפך לאורים ותומים של הקולוניאליזם הצרפתי והשפיע בצורה מכרעת על עיצוב התדמית של היהודי המרוקאי כפי שנראה עם הקמת הפרוטקטורט: "היהודי ניכר מיד על ידי לבושו ונעליו השחורים; אסור לו להתלבש בצבע אחר. בין הערים הוא יכול לרכוב על חמור או פרדה אולם כאשר הוא מגיע לקרבת מסגד או אם הוא פוגש איש דת עליו לרדת או לעשות עיקוף. בנקודות הביקורת או בשערי הערים עליו לשלם מס מעבר כמו הבהמות. בתוך הערים הוא מתהלך יחף; הרחובות הסמוכים למקומות הקדושים סגורים בפניו. הוא גר רחוק מהמוסלמים בשכונות מיוחדות הנקראות מלאח. בתוך המלאח היהודי הוא בביתו. כאשר הוא נכנס למלאח הוא נועל את נעליו ... יהודי בלאד אל מחזן תלויים רק במושלי המלך ומשלמים להם מס. אלה שיש להם קצת ממון חסים תחת חסות מדינה זרה ... יהודי מרוקו דוברים ערבית. באזורים בהם השפה המדוברת היא התזרית (ברברית) הם יודעים גם כן שפה זו; אבל אין מקום שאין הם יודעים גם ערבית (בניגוד לברברים). היהודים יודעים לקרוא ולכתוב באותיות עבריות אולם הם אינם מבינים את השפה העברית. הרבנים לבדם מבינים פחות או יותר. מספר הרבנים גדול - אחד על כל חמשה, ששה יהודים. בכל עיר מספר גדול של בתי-כנסת. אין כפר עם שש או שבע משפחות יהודיות בלי בית כנסת ורב. יהודי מרוקו מקפידים בתכלית החומרה על דיני-הפולחן החיצוניים. אך אין הם נוהגים כלל על פי חובות המוסר. היהודים הם בניו האהובים של אלוהים: די להם שיחלקו לו את הכיבודים המתחייבים, יתפללו, יצומו, ישמרו את השבת ואת המועדים, לא יאכלו אלא מאכלים כשרים; שירחצו ויטבלו כמצווה - ותמיד ישארו יקירי אלוהים; בכל השאר הם יכולים להתנהג כעולה על רוחם. שנואים יהיו יתר בני-האדם! היום לא רחוק בו יבוא המשיח המקווה וישים את כל העולם תחת רגליו של עם ישראל. יהודי בלאד סיבה אינם ראוים לפחות בוז, אלא שעלובים הם עוד יותר. כבולים הם לאדמה, כל אחד שייך לאדון המוסלמי שהוא קנינו; עושקים אותם ללא שיעור חדשים לבקרים; גוזלים מהם את מחייתם הדלה. בטחון אין להם לא לעצמם ולא לנכסיהם. הם האומללים באדם.. אם אדונו המוסלמי הוא אדם פקח וחסכן הוא אינו לוקח ממנו יותר על המידה; הוא אינו רוצה לנשל את בן חסותו, להיפך הוא מסייע לו להתעשר כי ככל שהוא יהיה עשיר הוא יכניס לו יותר; כך הולך וגודל רכושו של האדון כבעל הון הנוהג בתבונה ברכושו. אולם אם האדון הוא פזרן הוא אוכל את היהודי שלו כפי שמבזבזים ירושה. היהודי חי בדלות מרודה, וכאשר ישתכר פרוטה מיד תגזל ממנו; את ילדיו חוטפים: בסופו של דבר מוליכים אותו עצמו לשוק ומעמידים אותו למכירה בהכרזה כפי שזה נהוג במקומות מסוימים בסהרה אבל לא בכל מקום .. . רצונו להיעדר ממקומו, זקוק הוא להיתר. אין מסרבים לו מפני שמסעיו של היהודי צורך הם למסחרו, אבל בשום תירוץ שבעולם לא יקח עמו את אשתו או ילדיו ומשפחתו חייבת להשאר כדי לערוב לחזרתו ... אם היהודי רוצה לצאת לחופשי עליו לשלם, אם אדונו מסכים לכך ... יהודי בלאד סיבה עצלנים הם; קמצנים; זוללים וסבואים; גנבים שופעי שנאה שאין עמה לא אמונה ולא חסד והם מצוינים בכל קללותיהם של יהודי בלאד אל מחזן; פרט לפחדנותם. הסכנות המאיימות עליהם בכל עת העניקו להם אופי עז; שלפרקים הוא מסתבא כדי פראות צמאת-דמים". אין לקבל כמובן כלשונה עדותו של הקצין הצרפתי הצעיר המסונוור על ידי הברק החיצוני ואינו מסוגל לראות גדולה גם בדלות . מה עוד שהוא עצמו מזהיר אותנו שלא אמר כל מה שבליבו "אני כותב על יהודי מרוקו ביתר סלחנות ממה שאני חושב; לדבר עליהם טובות יהיה סילוף האמת. הערותי מתייחסות לעמך; אבל אין זה אומר שאין נקודות אור היוצאות מהכלל". לפרקים נוספים: מולאי סלימאן החסיד (1822 - 1792)
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
