תולדוט אתר ההיסטוריה - ההסתדרות הכללית

(ה)הסתדרות הכללית שמה המלא: "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל". ההתאחדות הגדולה ביותר של עובדים בארץ, שהוקמה בשנת 1920 ופעלה כאיגוד מקצועי וכגורם מרכזי בפיתוח ובניהול המשק עד 1994.

בוועידותיה הראשונות נקבע שההסתדרות תאגד בתוכה את כל הפועלים (היהודים) החיים על יגיע כפם, לשם טיפול בכל העניינים היישוביים, הכלכליים והתרבותיים שלהם ולשם הקמת "חברת עבודה עברית" בא"י. כבר בהתחלה היוותה ההסתדרות הרבה יותר מאיגוד עובדים, ושיחקה תפקיד נכבד בבניית המדינה שבדרך, בקביעת תכניה, אופיה ודרכה, וניהול כלכלתה. חברת העובדים הוקמה ב-1923, כרשות העליונה לטיפול במפעלים המשקיים - בתחום החקלאות, התעשייה, השירותים וההתיישבות – של ההסתדרות, אשר את רובם ככולם הקימה או פיתחה בעצמה. באמצע שנות ה-80 עדיין שלטה חברת העובדים בכ-25% מהמשק הישראלי.

בין המפעלים המשקיים המרכזיים שהוקמו, נרכשו או הועברו לרשות ההסתדרות בעשור הראשון לקיומה, ואשר רבים ממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה (לאו דוקא בשליטת ההסתדרות), היו "המשביר המרכזי" - שהחל את דרכו עוד ב-1916 בשם "המשביר" ושינה את שמו ומבנהו ב-1930, ואשר ממנו התפצלה "תנובה" ב-1926 ו"המשביר לצרכן" ב-1941 ; "סולל בונה" שהוקם ב-1923, בנק הפועלים שהוקם ב-1921, חברת הביטוח "הסנה" שנרכשה ב-1927, "מרכז הקואופרציה" שנוסד ב-1928, שיכון-עובדים שהוקם ב-1927. "כור", שבאמצע שנות ה-80 העסיקה 32,000 עובדים, הוקמה ב-1944 כחברה בע"מ במסגרת "סולל בונה" לטפל בתעשיות הכבדות שברשותה, והפכה לחברה נפרדת במסגרת חברת העובדים ב-1958. עד תחילת שנות ה-90 לא נוהלה "כור" על בסיס עסקי טהור, ומפעלים כושלים המשיכו לפעול על חשבון מפעלים רווחיים, וזאת ממניעים חברתיים-אידאולוגיים.

מבנה האיגוד המקצועי, שמקורותיו עוד ביישוב היהודי בא"י בתקופה העות'ומאנית, הוגדר במהלך שנות ה-20. קופת החולים הכללית הוקמה ב-1920 על בסיס שתי קופות חולים שהיו קיימות קודם לכן במסגרת הפועל הצעיר ואחדות העבודה, ו"משען" הוקמה לטיפול בזקנים ב-1931. בנוסף החלה ההסתדרות, מיד עם היווסדה, בפעילות תרבותית, חינוכית וספורטיבית ("הפועל") ענפה. ב-1920 החלה ההסתדרות להוציא לאור את עיתון "דבר".

מסגרת מיוחדת לנשים - "מועצת הפועלות" - הוקמה במסגרת ההסתדרות ב-1921, וזו שינתה במהלך השנים את שמה ל"אמהות עובדות" ואח"כ לנעמ"ת. מתחילת דרכה סיפקה ההסתדרות שירותים גם לפועלים ערבים, אך פועלים ערבים נהיו חברים בעלי זכויות שוות רק ב-1969. המס האחיד - מקור ההכנסה העיקרי של ההסתדרות הונהג ב-1937. ב-1960 הוקצבו קצת פחות מ-50% מהמס האחיד לקופת חולים. באמצע שנות ה-90 הוקצבו קצת פחות מ-80%.

המוסד העליון של ההסתדרות היה הוועידה, שנבחרה אחת לארבע שנים על-פי ייצוג יחסי. מועצת ההסתדרות, שנבחרה בוועידה לפי מאזן הכוחות שבה, הייתה הגוף שפעל בין ועידה לוועידה כמוסד העליון של ההסתדרות. הוועד הפועל נבחר ע"י המועצה, וניהל את ההסתדרות באמצעות המחלקות השונות שהיו בו. רק המוסדות שעסקו בפיקוח ובשיפוט לא היו כפופים לוועד הפועל. הפעולה השוטפת של ההסתדרות נוהלה ע"י הוועדה המרכזת, שנבחרה ע"י הוועד הפועל, והיא נהגה להתכנס אחת לשבוע - כמו הממשלה.

כבר ב-1923 הצטרפה ההסתדרות לאינטרנציונאל המקצועי, ובמשך השנים פיתחה יחסים מסועפים עם איגודים מקצועיים ברחבי העולם. ב-1960 הוקם "המכון האפרו-אסייני" להכשרת פעילי תנועת העבודה והקואופרציה בארצות אפריקה ואסיה, ומאוחר יותר גם עם כמה ממדינות אמריקה הלאטינית. במשך שנים הייתה ההסתדרות מנושאות הדגל של מפעלי תנועת העבודה בארץ, ומודל ללימוד ואף לחיקוי במדינות רבות - כולל חלק ממדינות מזרח אירופה לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90. עד לאחר המהפך בהסתדרות ב-1994 היה הדגל האדום דיגלה, "האינטרנציונאל" הימנונה וה-1 במאי יום חגה.

ההסתדרות, שמוסדותיה היו מורכבים מנציגי מפלגות, הייתה מתחילת דרכה מעוזן של מפלגות הפועלים השונות, ומאז קום המדינה ועד 1994 עמד בראשה נציג של מפא"י, המערך, או מפלגת העבודה. מזכ"ל ההסתדרות היה גם, מאז קום המדינה, חבר כנסת מטעם רשימות אלה. בשנת 1963 הקימה תנועת החרות – שהתנגדה לסוציאליזם על בסיס אידאולוגי, אך שרבים מבוחריה באו מקרב מעמד הפועלים – סיעה בהסתדרות בשם "תכלת-לבן", שכוחה עלה בהדרגה לשיא של 29% בבחירות להסתדרות ב-1977. כוחה של ההסתדרות החל ליפול עם המהפך הפוליטי ב-1977, אם כי הנפילה הייתה איטית. עד הבחירות לכנסת ה-13 המשיכה ההסתדרות להגיש למפלגת העבודה סיוע ארגוני ולוגיסטי רב-משמעות בזמן הבחירות לכנסת, למרות העובדה שבחוגים רבים במפלגה החלו להתייחס אליה כנטל אלקטוראלי שעדיף להתעלם ממנו בתעמולת הבחירות.

אע"פ שכלפי חוץ בא המשבר בהסתדרות לידי ביטוי בדמותה המסואבת והשוואתה לדינוזאורוס שעבר זמנו, הביטוי המוחשי למשבר בהסתדרות היה בשטח הפיננסי. המשבר החל כאשר ממשלות הליכוד ביטלו בהדרגה את הסיוע הממשלתי לקופת החולים הכללית - אותה חפצו לנתק מההסתדרות - ומוסדות ההסתדרות הפסיקו לזכות באהדה ובתמיכה הכמעט בלתי מסוייגת במפעליהן ובפעולותיהן, להן זכו בעבר. "בנק הפועלים" היה שותף למשבר הבנקים שפרץ ב-1983 עם מפולת מניות הבנקים ומניותיו עברו לידי הממשלה. בספטמבר 1997 רכש קונסורציום משקיעים, בראשות המיליארדר תד אריסון, את השליטה בבנק הפועלים ובכך הופרט הבנק למעשה. המשבר בקופת החולים צץ על פני השטח במלוא חריפותו ב-1986 כאשר פורסם דבר "הרפואה השחורה" שהייתה נהוגה בה. ב-1992 הייתה קופת חולים כבר למעשה פושטת רגל, עם חובות של למעלה משני מיליארדי שקלים. קונצרן "כור", שנקלע למשבר פיננסי חריף ב-1988, החל לעבור תהליך של הפרטה ב-1991, לאחר שמנכ"לו מאז יוני 1988, בני גאון, הנהיג בו צעדי הבראה מכאיבים, שכללו פיטורים רבים בקרב 22,000 העובדים שנותרו בתקופה זו במפעליו. במהלך 1995 סיים גאון את תהליך ההפרטה, כאשר ההסתדרות מכרה את שארית מניותיה בקונצרן ומניות "כור" החלו להיסחר בוול-סטריט בניו-יורק. חברת הביטוח "הסנה" פשטה את הרגל בדצמבר 1992, ואז גם הסתבר עד כמה מצבן האקטוארי של קרנות הפנסיה של ההסתדרות חמור.

בנוסף להיבט הפיננסי של המשבר בהסתדרות, היה לו גם היבט מוסרי-נורמטיבי, שהיה קשור לאי סדרים כספיים של חברים בעמדות מפתח בהסתדרות, וזאת בעיקר על רקע התמודדותם בבחירות המקדימות במפלגת העבודה שהונהגו ב-1992, או סיוע שהעניקו לחברים אחרים שהתמודדו. חקירות פליליות נפתחו בהקשר זה נגד מספר אישים, לרבות גזבר ההסתדרות האחרון מטעם מפלגת העבודה, ארטור ישראלוביץ'.

על אף נפילתה, המשיכה הנהגת ההסתדרות בהנהגת מפלגת העבודה לנהוג כאילו ניתן להמשיך ללא שינוי מהותי במבנה ההסתדרות, דרכי והיקף פעילותה. הפסדה של מפלגת העבודה בבחירות להסתדרות ב-10 במאי 1994 לרשימה חדשה - חיים חדשים בהסתדרות - בראשותו של חיים רמון, זירז את תהליך התפרקותה של ההסתדרות מרוב נכסיה - לרבות קופת חולים הכללית, שחוק ביטוח הבריאות הממלכתי השאיר אמנם בבעלות ההסתדרות אך ללא הזיקה הכספית שהייתה קיימת בעבר וללא זהות בחברות בשני הארגונים.

ההסתדרות הפכה להתאחדות של איגודים מקצועיים הממשיכה להגיש שירותים שונים לחבריה, אך כבר אינה שולטת בחלקים נרחבים של המשק הישראלי. בהנהגתו של רמון שינתה ההסתדרות את שמה להסתדרות העובדים הכללית החדשה.

המזכ"לים של ההסתדרות הכללית :

1935-1921 דוד בן-גוריון
1944-1935 דוד רמז
1949-1944 יוסף שפרינצק
1950-1949 פנחס לבון
1956-1950 מרדכי נמיר
1961-1956 פנחס לבון
1969-1961 אהרן בקר
1973-1969 יצחק בן-אהרן
1984-1973 ירוחם משל
1992-1984 ישראל קיסר
1994-1992 חיים הברפלד
1995-1994 חיים רמון (שינה את שם התפקיד ליו"ר ואת שם ההסתדרות ל"הסתדרות החדשה")