ביהדות

ביהדות הייתה ההנהגה הפולחנית נתונה בידי הכוהנים עד חורבן בית המקדש השני. הכוהנים נחשבו לצאצאיו של אהרון, אחיו של משה. בתקופת בית המקדש הראשון תיווכה הכהונה בין ציבור המאמינים לבין האל באמצעות החושן - בגד עשוי מאבנים יקרות, שאותו לבש הכוהן הגדול. בחושן ניתן היה לקרוא את תשובות האל על שאלות בעלות חשיבות ציבורית, שהכוהן הפנה אליו מטעם המלך. הכוהנים גם ניהלו את טקסי הקרבת הקורבנות בבית המקדש, ותפקידם זה בלט במיוחד בשלושת הרגלים - חג הסוכות, חג הפסח וחג השבועות - כאשר רוב הציבור היהודי עלה לירושלים. בתקופת בית המקדש הראשון שימשו הכוהנים גם פקידי הוראה ומשפט.

בתחילת תקופת בית המקדש השני, מן המאה השישית ועד המאה השלישית לפני הספירה, פעלה בארץ ישראל "כנסת גדולה", ש-92 החכמים שנמנו עמה, קבעו הלכות.

במאות שלאחר הפסקת פעולתה של כנסת גדולה פעלה לצד הכוהנים הנהגה דתית של חכמים, שכונו "תנאים". הם ראו עצמם כיורשי אנשי כנסת גדולה והמשיכו את מפעלם - יצירת ההלכה, העמדת דורות המשך של תלמידי חכמים והנחלת התורה לציבור היהודי הרחב. כמו כן, עסקו התנאים בחיזוק האמונה והמידות המוסריות באמצעות דרשנות על בסיס סיפורי התורה. מקור סמכותם של התנאים היה בקיאותם בתורה והתייחסותם אל עצמם כאל חוליה בשרשרת שהחלה במשה רבנו. במשנה, שדברי התנאים קובצו בה, נאמר במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת גדולה".

לצד הקרבת קורבנות ולימוד תורה מילאה ההנהגה הדתית היהודית גם את מצוות עריכת המשפט על-פי חוקי התורה. השיפוט הדתי החל, על-פי המסופר בספר שמות, בפעולתו השיפוטית של משה רבנו, שהאציל מסמכותו למערכת היררכית של שופטים. מן המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה החמישית לספירה פעלה בארץ ישראל מערכת של בתי דין שכונו סנהדראות, (ביחיד: סנהדרין). מערכת בתי דין זו נבנתה בצורה היררכית - הסנהדראות העירוניות היו כפופות לסנהדרין גדולה שבירושלים. זו כללה 71 חברים, תנאים וכוהנים כאחד, שימשה כבית דין עליון לערעורים וכן המשיכה את פעילותה של כנסת גדולה ביצירת ההלכה.

מאז חורבן בית המקדש השני, במאה הראשונה לספירה, וכישלון מרד בר-כוכבא במאה השנייה, חיו רוב היהודים בעולם במסגרת קהילתית בכמה מרכזים: בבל, ערי החוף של הים התיכון וארצות אירופה. בתקופת האימפריה הרומית ניתנה לקהילות אוטונומיה (כלומר, שלטון עצמי) בעניינים רבים. בימי הביניים ובראשית העת החדשה, לאחר התמוטטותה של האימפריה הרומית, נתנו גם הנוצרים והמוסלמים לקהילות היהודיות שבתחומי שלטונם אוטונומיה בתחומים שונים. האוטונומיה הקהילתית התקיימה במדינות הנוצריות עד האמנציפציה, במאה ה- 19. אז הפכו היהודים לאזרחים שווים לעמיתיהם הלא-יהודים, והאוטונומיה של הקהילה בוטלה. האוטונומיה בארצות המוסלמיות התקיימה עד להשתלטותן של מדינות אירופיות עליהן, במאות ה- 19 וה- 20.

לקהילה היהודית האוטונומית, שהתקיימה כ-1,700 שנים בארצות רבות, היו מנהיגים רוחניים ומדיניים. מנהיג קהילה שאינו בעל סמכות דתית נקרא "פרנס", או בשפה הערבית "מוקאדם". הפרנסים קיימו קשר עם השליטים הנוצרים או המוסלמים, גבו מסים וניהלו את בתי הכנסת ואת קופות הצדקה. בדרך-כלל, הגיעו הפרנסים למעמדם באמצעות עושרם וקשריהם עם שליטי המדינה. המנהיגים בעלי הסמכות הדתית היו הרב והדיין.

לרוב התפקידים הדתיים ביהדות רשאים רק גברים להתמנות. מהעובדה שבסיפור המקראי הֵפֵרה חווה את האיסור לאכול מעץ הדעת, הסיקו חז"ל, כי אין לנשים יכולת לעמוד בפיתויים, ולכן קבעו, כי על הנשים להיות כפופות לגברים. שלטונם של הגברים בנשים הוצדק בעונש שהטיל אלוהים על חווה בעקבות חטא האכילה מעץ הדעת: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". כן הצדיק העונש, לדעת פוסקי ההלכה, את האיסור שנקבע בתלמוד על אישה לשאת בתפקידי הדרכה דתית, שיפוט ופסיקה .

בנצרות

בנצרות החלה התגבשותה של ההנהגה הדתית לאחר מות ישוע. חסידיו האבלים התאגדו לקהילה אחת בירושלים, וקהילות נוספות של יהודים שהאמינו במשיחיותו הוקמו ברחבי האימפריה הרומית. קהילות אלה הוקמו, בין היתר, כתוצאה מהטפותיהם של תלמידי ישוע (12 השליחים), שעליהם הטיל להפיץ את בשורתו. בשלב מאוחר יותר יזמו השליחים הקמת קהילות נוצריות גם בקרב לא יהודים, שקיבלו עליהם את האמונה בישוע. כך הלכה הכנסייה הנוצרית וגדלה.

מנהיגי הקהילות הנוצריות כונו "משגיחים" (ביוונית -"אפיסקופי", או "בישופים"), והם נבחרו על ידי בני הקהילה. סמכותם נבעה מן האמונה שהם יורשיהם של 12 השליחים, שהפיצו את הנצרות ברחבי העולם במצוותו של ישוע. הבישופים של הקהילות הנוצריות הראשונות נעזרו בדיאקונים - גברים ונשים שקיבלו את האחריות לדאוג לעניי הקהילה. בקהילות היו גם בעלי תפקידים נוספים: מטיפים בכנסייה, מפיצי אמונה שגייסו מצטרפים חדשים מחוץ לכנסייה וכן מורים שעסקו בפרשנות כתבי הקודש.

בכנסייה הנוצרית התפתחה בהדרגה היררכיה של ממלאי תפקידים. הכנסייה החלה להכשיר כוהני דת, הקרויים גם "כמרים", לתפקיד ההנהגה הדתית של כל קהילה בכפר ובעיירה. כוהני הדת ביצעו את רוב תפקידיהם בבית התפילה המקומי - הכנסייה.

הבישוף הפך לכוהן הדת בעיר המחוז, והכנסייה הגדולה והמפוארת שבה ביצע את תפקידיו נקראה "קתדרלה", על שם הקתדרה - כס הכהונה שהוצב בה לכבודו. הבישוף הוסמך למנות את כוהני הדת שבקהילות המחוז שלו ולפקח על פעילותם. הבישופים שבערי המחוז הוכפפו לכוהן דת בדרגה הגבוהה יותר הארכיבישוף. בתחום סמכותו של הארכיבישוף, המכונה גם מטרופוליטן, או פטריארך, נכללו הקהילות הנוצריות של פרובינציה אחת כלומר, של כמה מחוזות. הפרובינציה כללה ארץ שלמה ולעתים אף כמה ארצות.

במאה ה-11 לספירה התפצלה הכנסייה הנוצרית לשני פלגים: הפלג המערבי, הרומי-קתולי, שמרכזו בעיר רומא ושפת התפילה והדרשות בו היא לטינית; והפלג המזרחי, האורתודוקסי, ששפת התפילה והדרשות בו היא יוונית.

לפלג המערבי של הכנסייה הנוצרית יש הנהגה מרכזית – האפיפיורות - הממנה את הבישופים והארכיבישופים. האפיפיור, "האב הקדוש", המכהן גם כבישוף של העיר רומא, הוא ראש הכנסייה הקתולית, המנהיגה את כל הנוצרים הקתולים בעולם: באירופה, באסיה, באפריקה, בצפון אמריקה ובדרומה. האפיפיור נחשב ליורשו של פטרוס, מנהיג 12 השליחים, שהיה ראש הקהילה הנוצרית ברומא בראשית ימי הנצרות. חשיבותו של פטרוס נסמכת על המסופר בברית החדשה: ישוע דימה אותו לסלע שעליו תיבנה הקהילה הנוצרית, ששום מכשול לא יגביל את התפתחותה. ישוע אמר לפטרוס: "אתן לך את מפתחות מלכות השמים, וכל אשר תאסור על הארץ אסור יהיה בשמיים, וכל אשר תתיר על הארץ מותר יהיה בשמיים." (הבשורה על פי מתי טז, 20-16).

לפלג המזרחי, האורתודוקסי, של הכנסייה הנוצרית אין מנהיג אחד המקביל לאפיפיור. הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית בנויה מ- 15 כנסיות לאומיות עצמאיות, וביניהן הרוסית, היוונית, הסרבית, הבולגרית והרומנית. ראש הכנסייה הנוצרית בכל אחת מהן קרוי פטריארך .

לשני הזרמים - הקתולי והאורתודוקסי - נציגים וקהילות בארץ הקודש. הפטריארך הקתולי של ארץ הקודש, שהפרובינציה שלו כוללת גם את ירדן וקפריסין, יושב בעיר נצרת. הפטריארך האורתודוקסי, שהפרובינציה שלו כוללת גם את ירדן, יושב בירושלים.

בראשית קיומה של הנצרות שימשו נשים כדיאקוניות. עם הזמן הפכו התפקידים הדתיים לנחלה בלעדית של גברים, ועל נשים נאסר לשאת בהם. ההנמקה שניתנה לכך הייתה שחווה, האישה הראשונה, אחראית לחטא הקדמון - כלומר, לעבירה על האיסור לאכול מעץ הדעת. מאחר שחווה נתפסה בעיני התיאולוגים הנוצרים כמודל של כל הנשים, הם ראו בנטייה לחטוא מאפיין הטבוע בנשים כולן. לפיכך קבעו התיאולוגים, כי נשים חייבות להיות כפופות לגברים, ולא ייתכן שישאו בתפקידים דתיים הכוללים הדרכת גברים, שפיטתם ופיקוח עליהם.

הכנסייה שללה עקרונית את חיי המין ואת הנישואין, והתירה אותם רק מתוך התחשבות בחוסר יכולתם של רוב המאמינים לחיות חיי פרישות. מכיוון שכך, נקבע כי אנשי הדת חייבים לגלם באורח חייהם את אידיאל הפרישות, ונאסר עליהם לשאת אישה.

הזרמים הפרוטסטנטיים ביטלו איסור זה, וכמריהם נושאים נשים ומקימים משפחות. כיום נשמעים גם בכנסייה הקתולית קולות הקוראים לבטל את האיסור על הנישואין.

באסלאם

באסלאם היה הנביא מֻחמד המנהיג הדתי הראשון, והוא החזיק בכל התפקידים הדתיים בקהילה המוסלמית שיצר. בתקופה שלאחר מותו יצאו המוסלמים מחצי האי ערב והשתלטו על אזורים נרחבים באסיה, בצפון אפריקה ובדרום אירופה. שם הוקמו קהילות מוסלמיות רבות וכל אחת מהן נזקקה להנהגה דתית. הצורך בהנהגה דתית הוביל ליצירת שורה של תפקידים דתיים: שופט, פוסק הלכה, דרשן, מנהיג תפילה, קורא לתפילה ומורה במוסד החינוכי הגבוה - המָדְרָסַה. בקהילות גדולות מכהן בכל תפקיד אדם אחר, ולעתים חולקים שניים את אותו תפקיד; לעומת זאת, בקהילות קטנות, איש דת אחד ממלא לרוב שני תפקידים ויותר. אנשי ההנהגה הדתית באסלאם נקראים עֻלָמַאא’. העֻלָמַאא’ נחשבים ליורשי הנביאים. הם אמנם לא זכו להתגלות אלוהית, אך הוטל עליהם לחזק את האמונה ולבסס את קיום המצוות בקרב אומת המוסלמים.

ברוב תפקידי ההנהגה הדתית באסלאם רשאים לשאת רק גברים. בקֻראן נאמר: " 34 הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אלוהים את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו..." (סורת הנשים-4, 34).
הפסוק קובע, כי אלוהים מעדיף את הגברים על פני הנשים ולכן מעניק רק להם את היכולת לצבור רכוש ולפרנס את משפחתם. בכך ניתן, אם כן, בסיס לאיסור ההלכתי לפיו, אסור לנשים לשמש במשרות שררה.

לחלקים נוספים של הפרק:

התגבשותה של ההנהגה הדתית (חלק זה)
תפקידי ההנהגה הדתית: שיפוט
תפקידי ההנהגה הדתית : חקיקה ופסיקה
תפקידי ההנהגה הדתית : נשיאת דרשות
תפקידי ההנהגה הדתית : הנהגת התפילה
תפקידים דתיים : שחיטה
תפקידים דתיים : עריכת מילה
תפקידים דתיים : קריאה לתפילה
תפקידים דתיים : הוראה וחינוך

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel