 |
ביהדות |
הנהגת התפילה היהודית אינה חייבת להיעשות על-ידי איש דת. כל ציבור מתפללים החייב למנות לפחות עשרה גברים – מניין, יכול למנות מתוכו מנהיג תפילה, המכונה "שליח ציבור". שליח הציבור צריך להיות גבר הבקיא בנוסח התפילה ובעל קול ערב, שכן התפילה משובצת בניגונים ופיוטים (כלומר, בקטעים המושרים על פי מנגינות שהולחנו להם).
עד העת החדשה היה שליח הציבור נושא בתפקידו באופן קבוע ואף מקבל שכר. הצורך בו נבע מכך שחלק מן הציבור לא הבין את מילות התפילה, שנאמרה בשפה העברית. כמו כן, לא היו בידי חלק ניכר מן המתפללים ספרי תפילה, מפאת מחירם הגבוה של הספרים לפני עידן הדפוס. לפיכך, נקבע בהלכה, שמתפלל במניין המקשיב לתפילת שליח הציבור יוצא בכך ידי חובתו - כלומר, נחשב למי שמילא בעצמו את חובת התפילה. שליח הציבור מכונה בתלמוד "העובר לפני התיבה" - כלומר, זה העומד לפני ארון הקודש (שהוא התיבה) ומשם מנהיג את התפילה.
גם בימינו, קהילות אמידות מעסיקות לעתים חזנים בתשלום באופן קבוע, או בתפילות חגיגיות בחגים. חזנים אלה הם, בדרך-כלל, בעלי כישרון והשכלה מוסיקליים ובקיאים במנגינות המלוות את מילות התפילה.
בזרם הקונסרבטיבי ובזרם הרפורמי ביהדות הנשים נספרות כחברות במניין ומשמשות גם כחזניות.
|
בנצרות |
בכל כנסייה מנהל את התפילה איש הכנסייה המכהן בה. בכנסייה שבכפר או בעיירה מנהל את התפילה הכומר המקומי ובכנסיית המחוז - הקתדרלה - מנהל אותה הבישוף.
במהלך תפילת יום ראשון נותן כוהן הדת לבני קהילתו סקרמנט הקרוי "סעודת האדון", ה"הודיה", או "המיסה". במהלך טקס זה הוא מחלק לציבור המתפללים לחם ויין.
גם בזרם הפרוטסטנטי מנהיג כוהן הדת את התפילה, אך אינו נחשב למתווך בין האל לאדם, אלא לרועה רוחני ולאב הקהילה.
|
יסודו של טקס "סעודת האדון" בברית החדשה, בבשורות המספרות אודות הסעודה האחרונה שאכל ישוע עם תלמידיו בירושלים, ערב צליבתו. "כאשר אכלו לקח ישוע את הלחם, בירך ובצע ונתן לתלמידים באמרו: 'קחו, אכלו, זהו גופי;' לקח את הכוס, בירך ונתן להם באמרו: 'שתו ממנה כולכם כי זהו דמי, דם הברית החדשה, הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים.'" (הבשורה על פי מתי כו, 29-26).
את הסעודה האחרונה של ישוע ותלמידיו שחזרו הנוצרים בהתכנסויותיהם בימי ראשון. פאולוס הסביר את משמעות ההתכנסות, אכילת הלחם ושתיית היין: "כוס של ברכה אשר אנו מברכים עליו הלא הוא מחבר אותנו לדמו של המשיח, והלחם אשר אנחנו בוצעים הלא הוא מחבר אותנו לגופו של המשיח. כי לחם אחד הוא לכן גוף אחד אנחנו הרבים, מפני שחלק לכולנו בלחם האחד." (האיגרת הראשונה אל הקורינתיים י, 17-16). במוסרו למאמינים את לחם הקודש והיין ממלא כוהן הדת את תפקידו כמעביר החסד האלוהי מהאל אל קהל המאמינים, ופותח להם את הסיכוי לזכות בישועה לאחר מותם. |
|
באסלאם |
בימי חייו הנהיג הנביא מֻחמד את התפילה בציבור. כיום בכל מסגד מנהל את התפילה האִמאם הממונה על המסגד. האִמאם אומר את סורת אָלְפָאתִחָה מן הקֻראן, המשולבת בכל תפילה, וקהל המתפללים מאזין לו ועונה "אמן"; כמו כן, הוא בוחר קטעים נוספים מן הקֻרְאָן ואומר אותם בפני המתפללים. האִמאם חייב לשלוט, אם כן, בכללי ה"תָגְ'וִיד", שהם כללי הקריאה בקול בקֻראן.
בדרך-כלל נושא האִמָאם גם בתפקיד הח'טיב ונושא את דרשת יום השישי.
כחלק מתפקידו, האִמאם גם מנהל טקסים דתיים: הוא עורך כתובות לזוגות נישאים, הוא מטהר את המת לפני הלווייתו, משתתף בטקס הקבורה ומתפלל על המת. לעתים קרובות, האִמָאם נותן שיעורי דת העוסקים בקֻראן ובפרשנותו וכן בחדית' .
|
האִמאם נחשב, בדרך-כלל, לאב הקהילה המוסלמית שהוא משמש בה - כלומר, לסמכות הדתית והמוסרית. תואר זה מחייב אותו לעסוק בשורה של תפקידים חברתיים: הוא מבקר חולים, דואג לעניים ולחלשים שבקהילה, משמש כתובת לזוגות נשואים הנתקלים בקשיים ומתערב בסכסוכים בין משפחות ובין קבוצות דתיות שונות. |
לחלקים נוספים של הפרק:
התגבשותה של ההנהגה הדתית
תפקידי ההנהגה הדתית: שיפוט
תפקידי ההנהגה הדתית : חקיקה ופסיקה
תפקידי ההנהגה הדתית : נשיאת דרשות
תפקידי ההנהגה הדתית : הנהגת התפילה (חלק זה)
תפקידים דתיים : שחיטה
תפקידים דתיים : עריכת מילה
תפקידים דתיים : קריאה לתפילה
תפקידים דתיים : הוראה וחינוך
