הציונות המדינית חדרה לצפון-אפריקה – תוניסיה, אלג'יריה, מארוקו – בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד-הפועל הציוני הד"ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג'יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב.* מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן.¹

באלג'יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת-כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג'יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג'יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית – ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי-כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג'יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי-יהודית הגיעה לשיאה ב- 1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים – אירעו התנכלויות למורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הידיעות על הפרעות באלג'יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון-אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין.² אולם כינוס זה, ש"בו הוקמה מדינת היהודים" זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג'יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת-נוער מקומית:³

יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני-קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו.

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג'יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת:⁴

בניגוד (- - -) (ל)יהודי אלג'יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי-מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (- - -). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש"ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולוב בשנת 1913 א' טורצ'ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי"א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את "הגרעינים הראשונים" של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי.⁵ למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית – באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה – קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה.⁶ ואכן, בשנות מלחמת-העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס ("אגודת ציון" בראשותם של עו"ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו"יושבת ציון" בראשות הרב בוקארה ועו"ד ג' בונאן), בסוסה ("תרחם ציון"). בספאקס ("אהבת ציון") ובבז'ה ("בני ציון").⁷

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב- 1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי-הספר של כי"ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה- 19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי-החוף החשופות להשפעת האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם "שערי ציון". במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי-המקום באמצעות מנהל ביה"ס של כי"ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ'סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.⁸

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שצפון-המדינה אגודה בשם "שיבת ציון", ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד-הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו "את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית". במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח'לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען "הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו".⁹

שלוש שנים אחר-כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם "אהבת ציון", המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה "שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות".¹⁰ אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, "מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד (- - - ) דורש בחזקה (- - - ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם – כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח"ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח"ו".^10*

הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב- 1908 עם הקמת "חיבת ציון" בפאס.¹¹ מרוב "התשוקה הנבחרת" להצטרף אל "חברת חובבי ציון הקדושה" שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט"א (המכתבים הופנו אחר-כך לכתובתם הנכונה). "חיבת ציון", שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר-ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.¹²

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג'יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג'יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי-השדה האחרות של אלג'יריה – בון, סטיף או תלמסן – נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.¹³

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה". הגישה הדתית של ציוני-מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי "חיבת ציון",¹⁴ אובחנה עד מהרה על-ידי המוסדות, שהמליצו ב- 1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית "המזרחי". ההצעה התקבלה, אך ציוני-פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים "המתנגדים בפומבי" לדעה כי יש "להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה".¹⁵

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון-אפריקה, במוגאדור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן-צור, מ. סידרו, ש. אבן-דנאן וו. הצרפתי – עם חברי "חיבת ציון".¹⁶

אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ'ינר, "ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו – כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס".¹⁷

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, "אגודת ציון" ו"יושבת ציון".¹⁸

אפשר להצביע על תופעה דומה בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, "אהבת ציון".¹⁹

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת "יושבת ציון" בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג' בונאן), שני משפטנים (ד"ר פיטוסי וד"ר דרמון), בנקאי (ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים (א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור "נישאן אפת'ח'אר", המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי.²⁰ בראש "אגודת ציון" עמד כאמור העו"ד א. ואלנסי, "העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו", ורוב חבריה, בדומה לחברי "אהבת ציון" בספאקס, היו "בעלי-בתים".²¹

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון-אפרקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.²²

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד-הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות: בריטניה, צרפת או גרמניה – להעניק את חסותן לאגודת "חיבת ציון".²³ במארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית-כלכלית, כל רצונה של "חיבת ציון" היה איפוא "רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול". החסות המבוקשת תעניק "בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר". באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי-מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, "כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (- - -) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי-רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים".

בקשת החסות נדחתה על-ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית "צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (- - -). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו".²⁴ טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי-נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי-ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי-ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט.

פרשת מכתבי-ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי-הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון-אפריקה נשלח חומר-תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:²⁵

- - - מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה – כותב מזכיר "בני ציון" בבז'ה אל הועד הפועל. – גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים (- - -). לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נכריה - - -.

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון-אפריקה להתקשר עם מערכת "העולם" בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל.²⁶

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור-קומה לצפון-אפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד"ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב- ²⁷:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו...

שלוש-עשרה שנה לאחר-מכן יצא א' טורצ'ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס "משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה. (- - -) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים. מר ולנסי והחברים האחרים שיחתם והטפתם לציונות יום יום לה נודעים המה למדיי"²⁸

לא פחות חמורה היתה אי-רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים בצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: "דמיונכם – כתב הראשון ליו"ר 'חיבת ציון' – בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת".²⁹ או, לפי נוסחה אחרת "הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות".³⁰

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורות על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו"ר "אהבת ציון" בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע"י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני - - -.³¹

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל-צדקה, או מעין "כולל" חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון-אפריקה.

לעומת זאת, ספק רב אם תנאיה המיוחדים של צפון-אפריקה בתקופה הנידונה איפשרו תפישה שונה של הציונות מזו שהיתה והתארגנות בהיקף אחר מזו שהיתה.

האגודות שתיארנו קמו על רקע הזיקה המסורתית לציון והכמיהה לגאולה ולקיבוץ גלויות. מותר להניח, שבודדים בלבד היו ערים לאופייה החילוני של הציונות המדינית, הגורסת כי הקיום היהודי וההוויה היהודית בין הגויים הם בעיה ולא גזירה, בעיה הניתנת לפתרון אנושי ומדיני ואינה זקוקה לצו אלוהי או לנס משיחי.

ואף זו, הציונות המדינית צמחה כידוע על רקע כשלונם הוודאי או הצפוי של כל הפתרונות שהוצעו לבעיה היהודית, כולל האמאנציפאציה – תפיסה כזאת היתה רחוקה מאוד מהלוך-מחשבתם של יהודי צפון-אפריקה, אשר בחלקם המכריע לא טעמו עדיין את טעמה של האמאנציפאציה, או שהיו בתחילת דרכם אליה. יתרה מזו: האמאנציפאציה שהכירו, או שיכירו, לא תמיד היתה כרוכה בהתבוללות עד כדי ביטול הזהות היהודית. לרוב, היא נתפשה כאמצעי לשינוי חברתי-כלכלי ותו לא, מה גם שבגלל אופיה המיוחד של החברה שחיו בה, נשארה הזהות הדתית מעוגנת היטב במציאות היום-יומית, חרף כל התמורות.

נוסף לתנאים הסוציו-תרבותיים שלא איפשרו חדירה עמוקה של הציונות בצפון-אפריקה, יש לציין כי כאן נמצא לה מתחרה בעל משקל, בדמות חברת כי"ח, ארגון יהודי עתיר אמצעים שנהנה מיחס אוהד של השלטונות וגם הוא שאף לפתור לפי דרכו את מצוקת היהודים. "אליאנס" לא היה גוף פילאנתרופי גרידא. פעילותה היתה מיוסדת על אידיאה שהוותה אלטרנאטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני: מול מרכזיות ארץ-ישראל העמידה כי"ח את מרכזיות צרפת אשר את תרבותה ואת ערכיה הפיצה בקרב ילדי צפון-אפריקה. כמו הקונסיסטוארים של אלג'יריה שאויישו ברבנים צרפתיים, האמינה כי"ח כי אפשר לפתור את בעיית היהודים בארצות-מושבם – לפחות באותן הארצות שהיו תחת שלטונה של צרפת – על-ידי שיקומם החברתי והתרבותי ותוך שילובם בחיים הכלכליים של המדינות שבהן הם חיים. אין פלא איפוא שגובריה הראשונים של הציונות בצפון-אפריקה התייחסו בחומרה רבה ל"ברית האפלה" בין כי"ח לקונסיסטוארים ותקפו בכל הוזדמנות את ה"אליאנסיסטים".³² יש לציין, כי ההתנגדות של אנשי "אליאנס" לפעילות הציונית לא היתה אילמת כלל וכלל. מדי פעם יצאו מנהליה בהתקפות ובהאשמות חמורות נגד הציונות, שתוארה כתנועה אנטי-צרפתית, שמגמתה "להצר את צעדי צרפת ושאיפותיה בפאלסטינה" - פעילי התנועה לא נשארו חייבים. במאמר חריף שפירסם La Voix Juive ב- 1921 דוחה ח. שרשבסקי את כל הטענות שהטיח אחד ממנהלי בתי-הספר של האליאנס בתוניס: ³³

כי"ח, את חייבת למות. (- - - ) כל רצונך הוא לא באמאנציפאציה של היהודים אלא בהתבוללותם ובהתאבדותם - חלף הזמן בו יהידים בעלי תוארים וממון יכלו לנצל את מעמדם החברתי בכדי לשמש כאפוטרופוסים של עם שלם.

מהאמור עד כאן יוצא שבין בעיותיה העקריות של הציונות בצפון-אפריקה היתה אי-יכולתה לחדור באופן ממשי אל היסודות המודרניים והמשכילים, אשר מטבע הדברים היו מסוגלים לאמץ לעצמם את דרך-חשיבתה, מושגיה ותפיסתה, וזאת משום שיסודות אלה היו נתונים תחת השפעת "המודל הצרפתי" שפיתוחו כי"ח והקונסיסטוארים. באופן פאראדוקסאלי מצאה התנועה הלאומית אוזן קשבת כמעט אך ורק בקרב היסודות המסורתיים ביהדות שנבצר מהם לגלות הבנה עמוקה ונכונה לתשתית הרעויונית של הציונות, והיה צריך להמתין עד מלחמת-העולם השנייה כדי שהתמונה הזאת תשתנה באופן משמעותי, כאשר - נוסף לגורמים אחרים - צרפת תאכזב את נתיניה היהודים שסבלו מהחקיקה הגזענית של נציגי וישי בצופן-אפריקה.

לחלקים נוספים של המאמר:
הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה : מקונגרס באזל עד מלחמת-העולם הראשונה (פריט זה)
הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה : המצב בין שתי מלחמות-העולם
הפעילות הציונית בצפון-אפריקה עד סוף מלחמת-העולם השנייה : המצב לאחר מלחמת-העולם השנייה

הערות שוליים:

* מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי (להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד"ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. Z1/313: 12.8.1900.

1. המחקר על הפעילות הציונית בצפון-אפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן-סימון-דונת, המקדישה לציונות הצפון-אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון-אפריקה בישראל. D. Bensimon-Donath, Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp. 45-78
2. ראה פרוטוקולים של הקונגרס הציוני הראשון (1897), ע"ע 53-51.
3. א.צ.מ. Z1/279, 12.9.1897 מוועד הנוער היהודי אל נשיא הוועד הפועל הציוני.
4. שם, Z3/751 , 26.9.1913, מטורצ'ינר אל נ. סוקולוב.
5. רא' פרוטוקולים של הקונגרס השלישי (1899).
6. א.צ.מ. Z1/321 (תרס"א) מביא את דוגמת הקמתה של אגודה ציונית בעיר סוסה ע"י הרב המקומי; רא' גם Z1/288: 19.10.1898.
7. Fédération Sioniste de France, Année 1918-1919 Rapport Général, pp. 7-8; Juedische Rundschau, 7.11.1919, p. 183
8. א.צ.מ. Z/313: 4.10.1900 מנשיא שערי ציון אל תיאודור הרצל.
9. שם, 11.9.1900; 28.9.1900. מד"ר ברליאבסקי ומהרב ל. ח
10. Z1/343: 17.3.1903. מיו"ר "אהבת ציון" אל ת. הרצל
    10*. Z1/349 : 19.8.1903.
11. Z2/309: 8.9.1909.
12. שם, Z2/511: 22.6.1910.
13. על ראשית ההתארגנות הציונית באלג'יריה ראה: Z4/2574, Fédération… ibid, p. 6 17.7.1921, דו"ח כללי מל. סמג'ה אל ההסתדרות הציונית (לונדון).
14. ראה למשל, Z2/511: מכנס, 15.9.1910
15. שם, 11.8.1910.
16. שם, מכתב תודה מד. וולפסון אל רבני פאס, ז' אדר תר"ע (1910).
17. ראה לעיל הערה 4.
18. Z3/751: תוניס 19.10.1914: דו"ח על הקמת "יושבת ציון".
19. (Z4/2011 (1920.
20. Z3/751, שם.
21. דו"ח טורצ'ינר, ראה לעיל הערה 4.
22. ראה למשל המכתב מאת מייסד האגודה המקומית בסוסה (הערה 6).
23. Z2/511: פאס, 18 תמוז תרע"ז.
24. שם, קלן, ז' תשרי תרע"א.
25. Z3/979: מיו"ר אגודת "בני ציון" ב-z4/2574: 17.7.1921 (אלג'יר): Z4/10310: 8.7.1936 (תוניס).
26. Z2/309: מד. וולפסון אל יו"ר "חיבת ציון" בפאס: ב' תמוז תרע"ג.
27. ראה לעיל הערה 1.
28. ראה לעיל הערה 4.
29. Z2/309: מנ. סוקולוב אל "חיבת ציון", ד' אדר א' תרע"ג.
30. מד. וולפסון אל יו"ר חבת ציון, שם (ראה הערה 26).
31. Z1/343 : 17.3.1903.
32. ראה למשל לגבי מארוקו: :24.9.1920 Z4/2669 דו"ח י.ח. לוי, יו"ר אגודת "קול מבשר" מצפרו, וכן מכתבים של האחים חדידה מקאוזאבלאנקה: Z4/2149 21.1.1923.
33. המאמר נשא את הכותרת הפרובוקאטיבית: "אליאנס" עלייך למות".
34. Memorandum to Chaim Weizmann: Zionist Position in French Morocco Z4/2149: (1924)

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel