'הלניזם' ו'התייוונות' משמשים לא פעם בערבוביה כדי להצביע על הדרכים שבהן השפיעה התרבות היוונית על המזרח. הניסיונות להבחין בין השניים הולידו מגוון רחב של פירושים. הוצע, למשל, שהמונח הלניזם מכוון לתרבות היוונית עצמה, ואילו ההתייוונות – לתרבות היוונית מחוץ לגבולות יוון;¹⁷ ההלניזם מייצג את הייחוד שבתרבות יוון, וההתייוונות כוונתה לערב-רב של התרבויות שנוצר בתקופה ההלניסטית, ערוב של מרכיבים מזרחיים ומערביים; ההלניזם מייצג את התהליך המודע של אימוץ דרכי היוונים והפנמת המשמעויות הפוליטיות, החברתיות והסמליות הכרוכות בתהליך מכוון זה, ואילו ההתייוונות היא אימוץ רחב יותר של התרבות, במקרים רבים ברמה התת-הכרתית. ההלניזם מתאר רקע תרבותי מקיף; ההתייוונות היא תהליך מתמשך של מיזוג תרבויות.¹⁸ בהתחשב בהגדרות רחבות אלה, שהן לעתים דומות או חופפות ולעתים סותרות, עדיפה בעינינו ההבחנה האחרונה, כלומר ראיית שני המונחים כשני היבטים של אותה התופעה: ההלניזם מציין את התחום התרבותי (שהוא בעיקרו יווני) של התקופה ההלניסטית, התקופה הרומית ובמידה מוגבלת יותר – התקופה הביזאנטית; ואילו ההתייוונות היא תהליך האימוץ וההטמעה של תרבות זו ברמה המקומית. נשתדל לדון באופן המקיף ביותר בתופעות הנידונות, המאפשרות מבחר גדול ביותר של התבטאויות והבחנות. אולי לבסוף תישאר מידה מסוימת של ערפול בשאלה מה כלול במונחים אלה ומה איננו כלול בהם; ייתכן שמצב זה דומה לאופן שבו ראו את הדברים בני התקופות ההן. ההיגיון שבהחלטה זו וכמה מהשלכותיה יוסברו להלן.

הדיונים בדורות האחרונים במונחים 'הלניזם' ו'התייוונות' מרתקים ומאלפים. במשך עשרות שנים פעלו החוקרים, במודע או שלא במודע, על סמך שתי הנחות יסוד. האחת, שההלניזם פירושו אימוץ רעיונות ונוהגים יווניים, אשר חדרו למזרח ישירות מיוון או, כפי שסביר יותר להניח, דרך אחד המרכזים ההלניסטיים הגדולים, כגון אלכסנדריה או אנטיוכיה. לפיכך נוכחותם של מוסדות יווניים מובהקים או של רעיונות פילוסופיים יווניים נחשבו פעמים רבות למבחן האמין ביותר להשפעה הלניסטית.¹⁹ כך, למשל, ניסח את הדברים ר' הריסון: 'ההתייוונות נתפסת בדרך כלל כתהליך שבאמצעותו הפיצה התרבות היוונית הבתר-קלאסית את עצמה והטמיעה עמים במטרה לאחד את העולם הידוע דאז לכדי עם אחד בעל תרבות אחת'.²⁰

ההנחה האחרת היא, שההלניזם היה תופעה שבני אדם קיבלו אותה או דחו אותה; או שהייתה קיימת בחברה או שלא התקיימה כלל. יהודה נחשבה מיוונת או לא מיוונת, מבלי להביא בחשבון הבחנות מסוימות. כך, בדיון שהתנהל במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים בדבר ההתייוונות בארץ-ישראל הקדם-חשמונאית, רווחו כמה דעות מוגדרות היטב. מצד אחד נמצאו אלה שטענו למידה ניכרת של השפעה חיצונית (א' ביקרמן, מ' הנגל, י' גולדשטיין), ומצד אחר היו אלה שטענו למידה מצומצמת של השפעה מסוג זה על החברה היהודית (א' צ'ריקובר ובעקבותיו ש' סנדמל, פ' מילר, ל' פלדמן, מ' שטרן ומ"ד הר).²¹ לדעת האחרונים, ההשפעה שעליה אכן ניתן להצביע הצטמצמה לחוגי האליטות בחברה היהודית.

הבה נבחן אחת לאחת את ההנחות הללו. בהגדרתנו את ההלניזם, או את ההתייוונות, חשוב להבין שאין לתפוס תופעה זו רק לפי המידה שבה חדרה למזרח התרבות היוונית ה"קלאסית", דהיינו הדת, הספרות או הפילוסופיה היוונית. אדרבא, בראיית התרבות היוונית בכלל יש להביא בחשבון את כל ההיבטים החברתיים – כלכלה, חברה, פוליטיקה ותרבות חומרית – לא פחות מן ההיבטים הדתיים והתרבותיים. המידה שבה נקלטו הדת והתרבות היוונית תעיד ללא ספק על רמה גבוהה של התייוונות, אולם מקרים מובהקים של קליטה כזו נדירים למדי, ואילו עדויות להשפעה יוונית על תחומי חיים אחרים נפוצות הרבה יותר.

יתר על כן, ההתייוונות כללה בתוכה הרבה יותר מאשר אימוצם של מנהגים חברתיים, שפה ומוסדות יווניים במזרח; לא ניתן למדוד אותה רק באופן שבו עמים ותרבויות באזור נמשכו אל התרבות השלטת הזאת. למעשה, מה שהתרחש היה תהליך בו זמני של בררה, אימוץ וסיגול של נורמות חברתיות, ביחד עם כיבוש ושליטה. אף-על-פי-כן, מבלי לשלול את תפקידה המוביל של התרבות היוונית, חשוב לציין שהעולם ההלניסטי היה מורכב, ושיקף הרבה יותר מאשר את השפעת היוונות המערבית על המזרח. סיפור נישואי אלכסנדר מוקדון וחייליו לנשים פרסיות ואימוץ כמה מנהגים פרסיים על ידו מעיד על תהליך עמוק של התמזגות בעקבות כיבוש המזרח בידי יוון. במפגש זה הותיר אף המזרח (המצרי, הסורי, האיראני, הבבלי, היהודי ועוד) את רישומו.

העולם ההלניסטי היה לכור היתוך תרבותי, לשוק חופשי של רעיונות ואופנות הפתוח לכול, שמהם היה כל אחד יכול לבחור. לפיכך אין לראות את ההלניזם כהשפעה יוונית גרידא על העולם הלא יווני, אלא כמערכת גומלין בין מספר רב של גורמים תרבותיים בעולם המוגדר בעיקרו, אבל לא באופן בלעדי, על ידי השטחים שכבשה יוון במאות הרביעית והשלישית לפסה"נ.²²

חלק מהשפעות התקופה ההלניסטית על יהודה היו קשורות ככל הנראה ישירות בעולם היווני, כפי שמעידים הקשרים שנרקמו בין יהודה לספרטה ולרומא, או ידיות של כדי היין מרודוס שנמצאו בירושלים. ואולם לעתים קרובות יותר לא היו השפעות אלה ישירות, אלא חדרו דרך המרכזים העירוניים שבקרבת מקום – כגון אלכסנדריה, אנטיוכיה, דמשק או ערי החוף הפניקיות והארץ-ישראליות. השפעות אלה עברו סינון בכל מרכז הלניסטי לפי הסגנון הרווח בו, וזכו לא פעם לעידון או לעיבוד באמצעות מסורות מזרחיות מגוונות.²³

דוגמה מובהקת לחדירת השפעות מזרחיות מגוונות (לצד ההשפעות היווניות) לתחום אחד ביהדות, שבו היינו מצפים לכך פחות מכול, מתגלה בקומראן. תעודות כת מדבר יהודה חושפות קבוצת אנשים שרעיונותיה ומנהגיה הושפעו מאוד מן העולם ההלניסטי הסובב. רבים מעיקרי הדת והאמונה של הכת – הדטרמיניזם, הדואליזם, לוח השנה השמשי, הרכוש המשותף, תורת המלאכים, ההתנזרות מנשים, השאיפה לאוטופיה ודגמי ארגון שונים – מקורם כמעט בבירור אינו במסורת היהודית. רעיונות אלה מתועדים בעולם המזרחי וההלניסטי במאות השלישית והשנייה לפסה"נ. על כן, למרות מאמץ מודע שעשתה קבוצה זו לבודד את עצמה מן החברה היהודית, ובוודאי מן החברה הלא יהודית הסובבת, בשלב כלשהו הושפעה זו עמוקות מן העולם ההלניסטי, שאליו הייתה חשופה ככל הנראה בשלבי היווצרותה. לא ברור מתי וכיצד התרחש תהליך זה, והצעות מספר הועלו כדי להסבירו. ואולם לא ניתן לפקפק בכך שתהליך כזה אכן התרחש.²⁴

גם ההנחה השנייה הנזכרת לעיל – דהיינו, שבדרך כלל מדברים על השפעה הלניסטית בולטת, עם הבחנות מעטות בלבד – השתנתה בהרבה במהלך העשור האחרון. ראשית יש להכיר בעובדה, שחדירת התרבות היוונית למזרח לא הייתה אחידה. אף לפני כיבושיו של אלכסנדר מוקדון נמצאו במזרח הקרוב מרכיבים של התרבות היוונית, כמו מטבעות מאתונה, צלמיות וקישוטים על חפצי בית. בתקופה ההלניסטית הותירו השפה היוונית והתרבות העסקית ביחד עם הטכנולוגיות והתרבות החומרית את רישומם עד מהרה על החברות במזרח. יתר על כן, המגע שבין היוונים לעמי המזרח החל מקשרים מקצועיים, התפתח לקשרים חברתיים ואף לנישואין, וקשרים אלה התחזקו בתקופה זו. לעומת זאת, הצדדים האזרחיים והמוסדיים של החיים היווניים התקבלו לאט יותר. תושבי ערים חדשות, כגון מהגרים או חיילים יוונים, נהנו פעמים רבות מכל הזכויות שהיו לאזרח בעיר היוונית. ברבות מהן נוסדו המוסדות המאפיינים את הפוליס היוונית: התיאטרון, הגימנסיות והאגורה. ואולם ערים ותיקות שקיבלו מעמד של פוליס יווניות לא תמיד זכו למוסדות כאלה, וייסודם היה תלוי ברצון האוכלוסייה וברצונו הטוב של המלך. בתדמור, למשל, היו מועצה ובית מועצה, אך לא נבנה בה תיאטרון, ובפטרה להפך.

חוץ מאלכסנדריה, מעט ידוע על כתיבת ספרות ופילוסופיה במזרח, אף שמתועדים מקרים רבים שבהם בני המזרח נסעו לאתונה או לרומא והותירו בהן את רישומם. ההשפעה התרבותית-האינטלקטואלית של המערב על המזרח התבטאה בעיקר בעיצובן של מסורות מקומיות על פי דגמים יווניים; כאן תפסו יהודי מצרים מקום מרכזי אבל לא בלעדי. כך, למשל, נכתבה איגרת אריסטיאס על פי כמה וכמה דגמים ספרותיים יווניים (למשל, ספרות הרומן והסימפוזיון); יאסון, מחבר המקור של מקבים ב, ויוספוס הלכו בעקבות הדגם ההיסטוריוגרפי ההלניסטי; בן-סירא הושפע גם מספרות החכמה ההלניסטית; פילון המשורר ותיאודוטוס שאלו מן השירה היוונית. מסקירת כל הז'אנרים הספרותיים הנזכרים מתברר, שהשפעת מרכיבים יווניים ואחרים לא הייתה שקולה ואחידה, ואת זה יש להביא בחשבון כאשר בוחנים את מידת ההתייוונות של היהודים.²⁵

מתוך הכרה בהשפעות החיצוניות ובחוסר אחידותן, נחוצות כמה הערכות והבחנות נוספות בעניין מורכבותו של תהליך ההתייוונות. קודם לכול יש להבחין במידת ההשפעה בתחום אחד נתון. האם מדובר בהשפעה עמוקה, שהביאה לכך שחלקים נכבדים מן התרבות היוונית הפכו נחלתה של החברה היהודית כולה או של חלקים ממנה, ובכך יצרו סוגים שונים של סינקרטיזם? לדעת הנגל, המתייוונים ממעמד הכהונה הם דוגמה לכך. ואולי מה שהתרחש למעשה היה מעין סינתיזה, שבה השפעות חיצוניות נקלטו במסגרת היהודית בלא תהפוכות גדולות, כפי שהיה המקרה של החשמונאים ושל מתייוונים מתונים אחרים, אליבא דביקרמן? ואולי השפעות רבות היו מן השפה ולחוץ בלבד ונותרו רדודות לגמרי, ובכך נתנו לא יותר מכותרת יוונית לדבר שכבר התקיים בחברה היהודית? כך, למשל, תיאר לעצמו צ'ריקובר את אופן תפקודה של הפוליס בירושלים בתקופה הרומית (ראה להלן, פרק ג). אף-על-פי-כן יש להבהיר, שכל שלושת סוגי הקשר שצוינו זה עתה התרחשו בד בבד, לא רק ברבדים שונים של החברה, אלא גם אצל אנשים שונים באותו רובד חברתי. אחדים היו ללא ספק פתוחים יותר מאחרים לדפוסים זרים. נחטיא אפוא את המטרה אם נגדיר את המפגש בין העולם היהודי לעולם היווני רק באחת מן האפשרויות שתוארו לעיל.²⁶

ואולם כדי להבין במלואו את מורכבותו של תהליך ההתייוונות יש להציע עוד הבחנות. למשל, מידת ההשפעה של התרבות החומרית היוונית אינה דומה להשפעתם של מרכיבים תרבותיים אחרים, כגון מנהגים חברתיים ומוסדות פוליטיים, והתחום של אמונות ומנהגים הושפע אחרת. ברור אפוא, שיש לעשות הבחנה במידת קליטתן של השפעות בכל תחום. כאמור, ליהודים לא הייתה מעולם תרבות חומרית משלהם; לכן התרבות הסובבת היא שהכתיבה להם במידה רבה כיצד עליהם לבנות את ביתם, את חומות עריהם, את רחובותיהם, את מבני הציבור שלהם (כולל בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בירושלים, ומאוחר יותר בתי-הכנסת), באילו קישוטים ישתמשו, אילו כלי אוכל ייצרו, אילו בגדים ילבשו, וכיצד יקברו את מתיהם. מדור לדור שבו היהודים ואימצו את הסגנונות והאופנות שרווחו באותה העת. ועם זאת, אמונותיהם הדתיות של היהודים נתפסו תמיד כשונות, ייחודיות ובלתי משתנות, ועל כן ניתן אולי לצפות להתנגדות גדולה יותר להשפעות חיצוניות בתחום זה.

שני תחומים אלה במיוחד – החומרי והדתי – הובאו לא פעם כשני תחומים מנוגדים בנושא הנידון; הרעיון של השפעה בתחום החומרי התקבל הרבה יותר בקלות מאשר השפעה בתחום הדתי. חלוקה זו בין שני התחומים הוגדרה לפעמים במונחים של 'גרעין וקליפה', כשהקליפה מזוהה עם ההיבטים המעשיים והחומריים, והגרעין – עם תחומי הדת והתרבות.²⁷ אף שאולי יש הצדקה מסוימת לקיטוב מעין זה, הרי שהוא רחוק מלהיות מוחלט, ואנו רשאים להשתמש בו רק כשאנו דנים במידת ההשפעה על כל תחום. אם בתחום החומרי היו היהודים כמעט תמיד נתונים להשפעות של דגמים חיצוניים, הרי שתלות כזו בוודאי אינה בולטת באותה המידה בתחום הרוח. ואולם ההבדל הוא רק במידת ההשפעה, כפי שיוברר להלן.

הבחנה אחרת בהערכת מידת ההשפעה ההלניסטית על החברה היהודית נוגעת למעמד המסוים שהושפע. ברור שאין להניח את אותה מידת פתיחות להשפעות חיצוניות (דהיינו ל'תרבות') במעמדות הנמוכים כמו במעמדות הגבוהים והעשירים בחברה. אלה האחרונים יכלו לנסוע ביתר קלות ממקום למקום (למטרות פוליטיות, דיפלומטיות או עסקיות), לאמץ לעצמם טעמים בין-לאומיים, לרכוש מוצרים בני קיימא ולבנות את בתיהם בהידור רב יותר מאשר אחרים. מכאן שהשאיפה לחקות, והאמצעים לעשות זאת, היו בנמצא הרבה יותר בקרב בני המעמד העליון מאשר במעמדות חברתיים נמוכים יותר. דוגמה נאה למידת ההשפעה ההלניסטית-הרומית בקרב מעמד זה הם השרידים שהתגלו בעיר העליונה של ירושלים מהמאה הראשונה לסה"נ (ראה להלן, פרק ב).

בדיון על מידת ההתייוונות יש להביא בחשבון עוד הבחנה – בין עיר לכפר. כמעט מעצם הגדרת המלה 'עיר', מרכז עירוני משמש מקום מפגש בין בני עמים שונים ובין רעיונות שהם מביאים עמם, ועל כן ההזדמנויות ליצור קשר ולהיות מושפעים, מרצון או שלא מרצון, גדולות היו לאין שיעור יותר בעיר מאשר בכפרים המבודדים והמסוגרים בתוך עצמם. לפיכך נגלה הרבה יותר מקרים של השפעה חיצונית על רקע עירוני מאשר על רקע כפרי. דגם זה בולט יפה לעין בירושלים ובבית-הכנסת העתיק (ראה להלן, פרקים ב,ד).

מידת ההתייוונות, בארץ-ישראל לכל הפחות, הושפעה גם ממיקום גיאוגרפי בתוך הארץ. קהילות יהודיות בערים ההלניסטיות, כגון בית שאן (סקיתופוליס), או ערי החוף, כגון קיסריה, אשקלון ויפו, הושפעו מאוד מהתרבות היוונית. מצב היהודים בהן דמה למצב אחיהם בתפוצות, שם היו הללו מעורים היטב באורח החיים ההלניסטי (ראה להלן). לפיכך השפה היוונית והמוסדות היווניים רווחו מאוד במרכזים אלה שבארץ-ישראל, ואימוצם בקרב היהודים שם ניכר הרבה יותר מאשר בשאר חלקי הארץ. בצדה האחר של הקשת מצויים האזורים המבודדים יחסית מבחינה גיאוגרפית, ועל כן הם היו מיוּונים פחות, כגון הגליל העליון, הגולן או דרום יהודה. למרבה האירוניה, דווקא ירושלים, עיר הקודש, הייתה ככל הנראה המרכז העירוני היהודי המיוּון ביותר בארץ-ישראל בתקופת השלטון הרומי (ראה להלן), אף שבטבריה ובציפורי התגלתה גם כן מידה גבוהה מאוד של התייוונות. אין ספק שערים קטנות יותר, כגון יריחו, אדוריים באדום וגמלא בגולן, הושפעו אף הן, אך במידה קטנה יותר.

ההתייוונות בתפוצות אף היא הוגדרה במחקר, ובצדק, רבת היקף. תופעה זו מתועדת היטב, במיוחד במרכז הגדול של יהודים בימי הבית השני – אלכסנדריה. אמנם ספר כמו מקבים ג משקף עוינות וחשדנות עמוקה כלפי העולם הסובב (אף-על-פי שהספר עצמו מושפע מהשפה היוונית ומהסגנון היווני), אבל חיבורים כאלה נמצאים במיעוט קטן. בין הישגיהם התרבותיים של יהודי אלכסנדריה אפשר למנות כתיבה של מחזות, היסטוריוגרפיה, שירה ופילוסופיה בדפוסים יווניים אך ברעיונות המתבססים על סיפורי המקרא. כבר במאה השנייה לפסה"נ טען אריסטובולוס, שהתרבות היוונית מקורה במסורת היהודית, מכיוון שפילוסופים יוונים כמו פיתגורס, אפלטון ואריסטו שאבו את השראתם מן המקרא. הביטוי המובהק ביותר של גישה יהודית זו באלכסנדריה היה הפילוסוף פילון, ששילב באופן מתוחכם את המחשבה הפילוסופית מהאסכולה האפלטונית בסיפור המקראי. וכפי שהעיר וינסטון: 'הרבה ממחשבתו של פילון מייצג שילוב מוצלח בין יהדות ליוונות, שהיא בעצם עיצוב מחדש למחשבה המקראית באמצעות תבניות הפילוסופיה היוונית...,.²⁸

אף שמידת ההתייוונות של יהודי אלכסנדריה אינה דומה לזו של שום מקום בארץ-ישראל, הרי בסופו של דבר מדובר בהבדל רק בעוצמת התופעה ולא במהותה. אין ספק, כפי שכבר ראינו, וכפי שנבחן בפירוט רב יותר להלן, שיהודים רבים בארץ-ישראל היו מיוּונים למדי. הקיטוב המופיע בחיבורים היסטוריים קודמים, בין ארץ-ישראל ה'יהודית' או ה'פרושית-רבנית' מחד גיסא לבין התפוצה המיוּונת מאידך גיסא, כבר אינו מקובל,²⁹ ואף אפשר לראות את יהדות ארץ-ישראל כיהדות מיוּונת.³⁰ בקרב היהודים בארץ-ישראל ובתפוצות נמצא קשת רחבה של תגובות להשפעה ההלניסטית ולא תגובה אחת חדה; הגיוּון שלט ולא הניגוד.³¹

לבסוף, שיקול חשוב לא פחות מאלה שמנינו לעיל הוא ההבחנה הכרונולוגית. ההשפעה של היוונות הייתה בבירור בעלת אופי אחר בשלוש המאות האחרונות לפסה"נ מאשר במאה הראשונה עד השביעית לסה"נ. באופן כללי, ההשפעה ההלניסטית-הרומית גברה באופן עקיב במרוצת הזמן – עד המאה השביעית לסה"נ.³² טענה זו תקפה על אף השינוי הקיצוני בין סוגי המקורות מהתקופה ההלניסטית והרומית הקדומה לאלה של שלהי העת העתיקה. אם יוספוס, פילון, הברית החדשה, מגילות מדבר יהודה והספרות החיצונית הם מקורותינו המרכזיים על התקופה הראשונה, הרי ספרות חז"ל ביחד עם הממצא האפיגרפי ושרידי בתי-הכנסת הם המעידים העיקריים על התקופה השנייה. למרות הבדל זה שבין המקורות, המשיך תהליך ההתייוונות בלי הפסקה. מה שלפנים היה מוגבל למגזרים מסוימים בחברה, להיבטים מיוחדים או למחוזות גיאוגרפיים מסוימים, המשיך להתפשט ולהתעמק במהלך הזמן. אם מדובר בהיכרות מקרוב או בתחושת נוחות גוברת כלפי היוונות, או לחלופין בפחות חשש מפני גורמים זרים או פגאניים, נותרת בעינה העובדה, שהשפעות אלה השתלבו יותר ויותר במבנה החברה במהלך הזמן.

כשעוסקים בתופעות ספרותיות או היסטוריות, שהן בידוע ניסיונות להעמיד במרכז הזירה ערכים או אינטרסים יהודיים מובהקים, יש נטייה לכנות זאת: תגובות יהודיות להתייוונות. במקרים אחדים ייתכן שיש בכך אמת, ואולם ייתכן שמדובר בעניין מורכב יותר. לאמיתו של דבר, תגובות להתייוונות הן גם נחלתם של עמי המזרח בכלל. על כן, במובן מסוים לא היו תגובות אלה אלא פן אחר של ההתייוונות עצמה. אפשר לטעון, שלא רק העולם ההלניסטי הרחב יותר הוא שסיפק את האמצעים לביטוי שאיפות כאלה, אלא שהיהודים עשו עתה מה שעשו אחרים באותה העת ובאותו האופן. מה ששונה במקרים כאלה הוא, שדגמי ההבעה וההתנהגות נקבעו עתה בידי העמים הכבושים ותרבותם, ולא בידי הכובשים. שאיפתם של החשמונאים לעצמאות, התפתחות הספרות האפוקליפטית וגיבוש מוסד הגיור נבחנו כולם כמקרים שבהם התאמצו היהודים לשוב ולקבוע את זהותם הייחודית, הן ככלל והן כפרטים. אלה הוסברו כתגובה יהודית להלניזם המאיים תדיר, וכביטוי לתחושת העליונות היהודית על העולם הפגאני הסובב. אין ספק שיש בכך אמת. ואולם כשבוחנים תופעות אלה בהקשרן העולמי, משמע על רקע ההתפתחויות במזרח ההלניסטי בכללו, הן משקפות תגובות המופיעות בצורה זו או אחרת גם אצל העמים האחרים. במקרים אחדים אימצו היהודים ככל הנראה את תגובותיהם של שכניהם, ובמקרים אחרים הגיבו באופן עצמאי, אבל בדומה לעמים אחרים באותן הנסיבות. בכל מקרה, אם במישרין ואם בעקיפין, אלה הם מקרים שבהם היו התנאים וההקשר של העולם היווני הסובב בעלי השפעה מכרעת בעיצוב התגובות המדיניות והדתיות של היהודים.

תפיסה מוטעית, שרווחה בעבר, זיהתה את ההתייוונות עם התבוללות. מידה מסוימת של התייוונות התפרשה כאובדן זהות לאומית או דתית של היהודים לטובת משהו אחר. תופעה כזאת, המוכרת היטב מן ההיסטוריה היהודית, במיוחד בעת החדשה, הייתה נדירה בעת העתיקה. ידועים מקרים מעטים ביותר של יהודים שנטשו את זהותם הדתית או הלאומית על מנת להשתלב בחברה היוונית-הרומית הסובבת. קשה לדעת אם היעלמותן של קהילות יהודיות רבות בשלהי העת העתיקה היא תוצאה של התבוללות, הגירה, רדיפה או אסון אחר. להלן נדון בצורות שונות של תרבות, דהיינו אימוץ רעיונות, ערכים ומוסדות זרים והתאמתם בדרך כלשהי לנוהג היהודי.³³ כאמור, תהליך זה השפיע, במידה זו או אחרת, על כל רובדי החברה. אין זה אפשרי להצביע על קבוצה אחת, פוליטית, חברתית או דתית, שלא הושפעה במידה כלשהי מגורמים חיצוניים.

בנקודה זו עומד המחקר היום. לא ניתן להתכחש להשפעות ההתייוונות; האתגר הוא לנסח הבחנות מדויקות יותר ולקבוע באיזו מידה, באילו תחומים ובאיזה קצב התרחשו השינויים. רק אם ננטוש את ההכללות הגורפות ונתחיל להגדיר את ההבדלים נוכל להבין טוב יותר את התהליך בכללו. ואולם יש להביא בחשבון, שגם כשתהיה התקדמות בתחום זה, תמיד תהיינה מגבלות רציניות למידת ההגדרה והדיוק שניתן להשיג. הסתייגות זו נכונה כלפי כל תחום בהיסטוריה העתיקה, אבל היא תקפה במיוחד כאן. בעיקר נובע הדבר מהמקורות המוגבלים שבידינו, אף שיש להודות, שהמקורות על היהודים עשירים מאלה שיש בידינו על שאר עמי המזרח. פרספקטיבה רחבה הכרחית בהערכת כל תופעה היסטורית, והעדר חומר משווה בכמות מספקת הוא מגבלה רצינית. פרספקטיבה מוגבלת הופכת את השיפוט כלפי היהודים לטנטטיבי בלבד.

כאמור, הדיון בנושא זה ניזון מכמה גורמים. העולם המודרני על פיתוייו ומשיכותיו מדגים עד כמה קשה לכל אדם ולכל חברה לעמוד בפני השפעות חיצוניות. תופעת האמריקניזציה בעולם כולו היום היא דוגמה טובה לכך. יתר על כן, הזרם הבלתי פוסק של מידע ארכיאולוגי מאשש את הטענה בדבר השתלבותה של החברה היהודית במרחב ההלניסטי-הרומי ותלותה בהשפעות ובדגמים חיצוניים. כל אלה מצטרפים לשאיפתם של החוקרים להסביר את מקורן של התופעות השונות. כאשר המסורת היהודית לא הייתה מסוגלת להסביר את מקורן של התופעות האלה באופן משכנע, נטייתם הטבעית של החוקרים הייתה לחפש הסברים במקומות אחרים, וכאן נכנסת ההתייוונות לתמונה.

לבסוף, המקורות העתיקים עצמם מעידים על השפעת התרבות ההלניסטית-הרומית על חיי העמים הכבושים.³⁴ יוספוס, במקום שהוא מונה ערים, מחוזות ועמים ביחד עם מוסדות מדיניים, אומר את הדברים האלה לגבי המידה שבה הייתה רווחת התרבות ההלניסטית:

אחדים מהעמים שומרים עוד על השמות שניתנו על ידי המייסדים, ואחדים שינו אותם, ולפעמים החליפום בצורה שנראתה להם מובנת יותר לשכניהם. ההלינים הם האשמים בכך: כי כשעצמו בדורות שלאחר כך, נטלו לעצמם אפילו את תהילת הדורות הקדומים וקישטו את העמים בשמות שהיו מובנים להם, אף ייחסו לאלה סדר שלטון כאילו היו צאצאיהם (קדמוניות היהודים א, 121).

מקורות יהודיים אחרים מעידים אף הם על השפעת תהליך ההתייוונות בתוך התרבות היהודית. פילון, שמאמציו היו מכוונים להוכיח קיומה של הרמוניה מושלמת בין תפיסות וערכים יהודיים לבין אלה היווניים, קובע זאת במונחים יווניים קלאסיים לגבי בית-הכנסת:

מאז ועד הזמן הזה עוסקים היהודים בתורת אבותיהם בכל יום שביעי, ומקדישים את העת ההיא למדע ולעיון בענייני הטבע. שהרי בתי התפילה שבערים מה הם אם לא בתי חינוך לתבונה, לגבורה, למתינות, לצדק, וגם ליראת שמים, לחסידות ובכלל לשלמות המידות, אשר בכוחה מיטיבים אנחנו לדעת ולקיים את חובותינו לאלוהים ולאדם (על חיי משה ב, 216, בתרגום סוזן דניאל-נטף).

היו גם חכמים שהעירו בחיוב על שילובה של התרבות היוונית במסגרת היהדות. בהערה על בראשית ט כז: 'יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם', פירש ר' יוחנן את דברי רבן שמעון בן גמליאל כדלהלן: 'דבריו של יפת (כלומר היוונים) יהיו באוהלי שם', ולפי ר' חייא בר אבא, פירוש הדבר: 'יפיותו של יפת (כלומר השפה היוונית) יהא באוהלי שם' (בבלי, מגילה ט ע"ב). בר קפרא פירש את הפסוק באופן מדויק יותר: 'שיהיו מדברין בלשונו של יפת באוהלו של שם (כלומר בבית-הכנסת)' (ירושלמי, מגילה א יא, עא ע"ב; בראשית רבה לו ח).

כאן המקום להוסיף הסתייגות חשובה. מחקר זה מוקדש להשפעת ההלניזם על חיי היהודים, אך אין ההתייוונות ממצה בשום פנים ואופן את היצירתיות היהודית בתקופה זו, בתחום התרבות או בכל תחום אחר. לצד אימוץ השפעות חיצוניות הופיעו על פני השטח דפוסי התנהגות והבעה ייחודיים ליהודים. יש שהתפתחויות אלה שימשו נקודות איזון כנגד התרבות ההלניסטית, ויש שהתפתחו באופן עצמאי. השפעות חיצוניות תמיד חדרו, עוצבו ונבחרו בידי ציבור היהודים, או חלק ממנו, לפי אמות המידה שלו. יתר על כן, כאמור, במקרים לא מעטים שימשו דגמים הלניסטיים אמצעי לקידומן של התפתחויות ייחודיות בקרב היהדות. בהקשר זה הציע באורסוק ניסוח מועיל, בהעירו שבאמצעות הקשת התרבותית הרחבה, שכללה אמנות, לשון ומחשבה, הציע ההלניזם לתושבי המזרח 'מכשיר גמיש במיוחד להבעה תרבותית ודתית. זה היה כלי שלא היה בהכרח מנוגד למסורות המקומיות. להפך, הוא פתח דרך חדשה ובהירה שבאמצעותה ניתן להביע אותן'.³⁵

לפיכך, אף שבכל פרק בספר זה ייבחנו אופיה וממדיה של ההשפעה ההלניסטית, בכל מקרה ייעשה ניסיון להצביע גם על ממדים לא הלניסטיים, על מנת לאפשר תמונה מקיפה ומאוזנת יותר של הדינמיקה המתוארת.

בפרקים הבאים נתמקד בהשפעות ההלניסטיות בשלושה תחומים של חיי היהודים בעת העתיקה: העיר ירושלים בשלהי תקופת הבית השני, התרבות הפרושית-הרבנית, בית-הכנסת העתיק. מובן ששלושה היבטים אלה אינם ממצים את נושא ההתייוונות, אבל הם מאפשרים להתמקד בשלוש מסגרות שונות זו מזו בחיים היהודיים וביצירתיות היהודית – העיר היהודית הראשונה במעלה, המסורת הדתית שעליה ידוע לנו יותר מכל האחרות, ושבהמשך הפכה ליהדות הנורמטיבית, ובמוסד שהיה מרכזי לכל קהילה יהודית בעת העתיקה. בחינתן של מסגרות כה מגוונות תאפשר לנו לקבל מושג על מידת ההשפעות ההלניסטיות וגיוונן, ועל המשוב ההדדי שבין תפיסות זרות לבין החברה היהודית והמסורת היהודית בימים ההם.

לבסוף, הערה על כותרת החיבור הזה. כיניתי אותו 'יהדות ויוונות בעת העתיקה', אף-על-פי שמרכיבים מסוימים של תרבות חז"ל מתוארכים לתקופה הביזאנטית (דהיינו לאחר שנת 324 לסה"נ) ויש להבינם במסגרת העולם הנוצרי, המאוחר יותר. זאת ועוד, התפתחויות בתוך בית-הכנסת מובנות לעתים קרובות רק בהקשרן הביזאנטי. ואף-על-פי כן נבחרה הכותרת הזו לא רק מפני שהרוב המכריע של המידע המוצג כאן מקורו בתקופה שלפני המאה הרביעית. חשובה יותר היא העובדה, שמרכיבים תרבותיים רבים שמצאו את ביטוים תחת השלטון הביזאנטי מקורם למעשה בתקופה הרומית, והם אומצו לאחר זמן הן בידי נוצרים והן בידי יהודים. לפיכך המונח 'שלהי העת העתיקה' מדגיש את ההמשכיות התרבותית של שבע-מאות השנים הראשונות לסה"נ.³⁶ לא רק שההלניזם לא היה זר להקשר הבזאנטי, אלא שהוא למעשה פרח בחברה זו, כפי שהראו לאחרונה מחקרים אחדים באופן משכנע: 'תחת הנהגת קונסטנטינופול, ההלניזם האימפריאלי, שהיה במובהק יווני בצורתו ובהשקפתו, החליף את התרבות היוונית-הרומית הקודמת כאורח החיים הרווח במזרח הרומי'.³⁷ לבסוף, המונחים 'יהדות' ו'יוונות' בכותרת הספר מעלים על הדעת מכלול שלם של רישומים הקשורים לתופעה של מפגש תרבויות, והוא בדיוק הנושא שנדון בו בהמשך.

לחלקים נוספים של המאמר:
הלניזם והעולם היהודי בעת העתיקה
א. היוונות וההתיוונות במחקר המודרני
ב. המונחים הלניזם ו'התיוונות' (פריט זה)

הערות שוליים:

17. מצד אחר, ההבחנה המוצעת לעתים היא בין המונח 'הלניות', המכוון לתרבות היוונית הקלאסית, לבין המונחים 'הלניזם' (יוונות), 'הלניסטי' ו'התייוונות', המכוונים לתקופה שלאחר ימי אלכסנדר מוקדון.
18. על ניסיונות אחדים להגדיר מונחים אלה, ראה: הנגל, יהדות והלניזם, א, עמ' 3-1; באורסוק, הלניזם, עמ' xi, 13-1; רייאק, 'חשמונאים', עמ' 267-261; J. Goldstein, Jewish Acceptance and Rejection of Hellenism'', בתוך: סנדרס ואחרים, הגדרה עצמית, ב, עמ' 69-64. ראה גם: רפפורט, הלניזציה, עמ' 2-1; וכן את הערותיהם הקודמות של: H. Bengston, History of Greece: From the Beginnings of the Byzantine Era (translation and update by E.F. Bloedow), Ottawa: University of Ottawa Press, 1988, pp. 280-291; גרימל ואחרים, הלניזם, עמ' 20-1. לניתוח מעמיק של המונח 'הלניזם' (יוונות) במחקר המודרני, ראה: R. Bichler, Hellenismus – Geschichte und Problematik eines Epochenbegriffs, Darmsstadt: Wissenschaftliche Buchgesellschaft, 1983; וראה גם: Will & Orrieux, להלן, הערה 21.
19. סנדמל, 'פָּרָלֶלוֹמָניה', עמ' 13-1; פלדמן, 'כמה הלניזם?', עמ' 108-106.
20. R. Harrison, 'Hellenization in Syria-Palestine: The Case of Judea in the Third Century BCE', BA, LVII (1994), pp. 98-108
21. כל החוקרים הללו צוטטו לעיל, חוץ מסנדמל, 'הלניזם ויהדות', עמ' 38-21. ראה גם: E. Will, C. Orrieux, Ioudaïsmos-Hellénismos: essai sur le judaïsme judéen á l'époque hellénistique, Nancy: Presses Universitaires de Nancy, 1986. בעניין מידת ההתייוונות בארץ-ישראל במאות השלישית והרביעית לסה"נ, התנהל דיון דומה בדור הקודם, בעקבות החפירות בבית שערים. גישתו של אלון הייתה מצמצמת, והוא טען שרק יהודים במרכזים ההלניסטיים העירוניים התייוונו ממש; ליפשיץ אימץ גישה מרחיבה, בטענה שהיוונית בבית שערים משקפת את יהדות ארץ-ישראל כולה; ליברמן אימץ גישת ביניים. ראה: אלון, מחקרים, ב, עמ' 277-248; ליפשיץ, 'יוונית ויוונות', עמ' 28-20;ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 70-69.
22. על חדירת דגמים מזרחיים לעולם ההלניסטי-הרומי, ראה: S.J. Lieberman, 'A Mesopotamian Background for the So-Called Aggadic "Measures" of Biblical Hermeneutics', HUCA, LVIII (1987), pp. 157-225
23. סמית, מפלגות חפוליטיקה, עמ' 79-75.
24. ראה להלן, פרק ג, הערה 15; H. Stegemann, Die Entstehung der Qumrangemeinde, Bonn: Rheinische Friedrich-Wilhelms-Universitat, 1971; J. Murphy-O'Connor, 'The Essenes and Their History', RB, LXXXI (1974), pp. 215-244; idem, 'Demetrius I and the Teacher of Righteousness', RB, LXXXIII (1976), pp. 400-420; F.D. Weinert, 'A Note on 4Q159 and a New Theory of Essene Origins', RQ, IX (1977), pp. 223-230; J.H. Charlesworth, 'The Origin and Subsequent History of the Authors of the Dead Sea Scrolls: Four Transitionsl Phases among the Qumran Essenes', RQ, X (1980), pp. 213-233
25. E. Bickerman, M. Smith, The Ancient History of Western Civilization, New York: Harper & Row, 1979, pp. 142-145; ביקרמן, היהודים בעידן היווני, עמ' 305-298; הנגל, יהדות והלניזם, א, עמ' 61-60.
26. ראה: סגל, ילדי רבקה, עמ' 28-22.
27. ראה למשל: מאיירס וסטרנג', ארכיאולוגיה, עמ' 93. סנדמל, 'הלניזם ויהדות', עמ' 34-32, אומר את הדברים האלה: 'לדעתי, אין ספק שיהדות ארץ-ישראל היא תוצר לוואי של התקופה ההלניסטית. אין ספק שקלטה מילים יווניות ויש בה הדים לרטוריקה ולפילוסופיה היוונית. ואולם לפי הבנתי, הדבר המאפיין יותר מאלה את יהדות ארץ-ישראל הוא דחייתה את התרבות ההלניסטית במהותה האמיתית... אולם מחשבה יוונית ודפוסי חשיבה יווניים לא חדרו. אם היה בכלל סינקרטיזם אמיתי, הוא היה מוגבל לקבוצות שוליים קטנות. בעולם של חז"ל דחו הכול חוץ מהתייוונות שטחית'.
28. וינסטון, 'מרכיבים איראניים', עמ' 203.
29. לדעות מנוגדות בעניין התייוונות בארץ ובתפוצות, ראה: סנדמל, 'הלניזם ויהדות', עמ' 38-23; הנגל, יהדות והלניזם, א, עמ' 106-104.
30. הנגל, ההלניזציה של יהודה, עמ' 53.
31. C.C. Hill, Hellenists and Hebrews: Reappraising Division within the Earliest Church, Minneapolis: Fortress, 1992, pp. 1-2
32. מציאות זו מתגלה בארץ-ישראל, כפי שנראה להלן, בפרק ד. ראה גם הנגל, הלניזציה, עמ' 54-53. ואולם במקומות מסוימים, למשל במצרים, נראה שהקהילה היהודית הסתגרה יותר בתוך עצמה בשלהי העת העתיקה והשתמשה בעברית ובשמות עבריים יותר מבעבר. אין ספק שתופעה זו נובעת מהכישלונות הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שספגה קהילה זו במאות הראשונות לסה"נ. ראה: צ'ריקובר ואחרים, קורפוס, א, עמ' 111-93.
33. ג' כהן, 'הברכה'.
34. לעניין זה ראה את הערותיו של M. Goodman, 'Jewish Attitudes to Greek Culture in the Period of the Second Templew' Jewish Education and Learning, e.s. Abramson, T. Parfitt, Chur, Switzerland: Harwood Academic Publishers, 1994, pp. 167-174
35. באורסוק, הלניזם, עמ' 7; ביקרמן, היהודים בעידן היווני, עמ' 304-303. ראה גם: E.M. Meyers, 'The Challenge of Hellenism for Early Judaism and Christianity', BA, LV (1992), pp. 84-91
36. ראה למשל: P. Brown, The World of Late Antiquity, London: Harcourt Brace and Jovanovich, 1971, pp. 7-21; F.M. Clover, R.S. Humphreys, 'Towards a Definition of Late Antiquity', Tradition and Innovation in Late Antiquity, eds. F.M. Clover, R.S. Humphreys, Madison: University of Wisconsin Press, 1989, pp. 10-11
37. קלובר, המפריס, שם, עמ' 10. ראה גם: באורסוק, הלניזם, עמ' xii-xi; M.L.W. Laistner, Christianity and Pagan Culture in the Later Roman Empire, Ithaca: Cornell University Press, 1951; A. Cameron, The Mediterranean World in Late Antiquity, London: Routledge, 1993, pp. 182-186; idem, The Later Roman Empire, AD 284-430, Cambridge MA: Harvard University Press, 1933, pp. 151-169

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel