היהודים היו המיעוט הדתי היחיד בעל משמעות מספרית בתימן. מעמדם המשפטי והחברתי נגזר בראש ובראשונה מעמדתה של השריעה כלפי המיעוטים הדתיים בדאר אלאסלאם (ארצות האסלאם): הם הוגדרו ד'מים, בני חסות, הזכאים לחופש דתי ולהגנה על ביטחונם האישי ורכושם בתמורה להכרתם בעליונות הפוליטית והחברתית של המוסלמים. הכרה זו התבטאה בשני עניינים מרכזיים: א. תשלום מס הג'זיה (מס גולגולת); ב. ציות לתקנות האפליה. הואיל והשריעה הייתה הבסיס לחוקת המדינה התימנית בכל התקופה שחי בה קיבוץ יהודי גדול, היו גם תקנות האפליה כנגד היהודים חוק מדינה מחייב. מצב משפטי זה בולט לעומת המצב במקומות אחרים בעולם המוסלמי, שהיו נתונים במידה זו או אחרת להשפעת מעצמות המערב, ובהשפעתן הצטמצמו תקנות האפליה במהלך המאה התשע-עשרה ובוטלו כמעט לגמרי במאה העשרים.

חשיבותו של מס הג'זיה הייתה טבועה בעיקר במשמעותו הסמלית, שציינה את שפלותם של הד'מים היהודים, ופחות בתרומתו הכלכלית. היה זה מס פרוגרסיבי שהוטל על גברים בגיל העבודה (גילאי 13 עד 60 בערך), וחולק לשלוש רמות תשלום על פי מצבו הכלכלי של האדם.

המדינה התימנית, שחייה הושתתו בקפדנות על חוקי הדת, נמנעה מלמסות את היהודים בכל מס קבוע אחר. בכל מקרה שהתעורר ספק, ובמיוחד כאשר רצו השלטונות להטיל מס על קרקעות בבעלות יהודית לאחר שרכשו אותן ממוסלמים ששילמו עליהן מס, התנגדו לכך חכמי הדת, בנימוק שאין הקוראן וספרות החדית' (המסורת שבעל פה) מטילים על אנשי החסות אלא את מס הג'זיה, ואילו המסים האחרים הכלולים בשריעה הם בעלי ערך דתי ובאים לזכות בקיומם את המוסלמים בלבד. עם זאת, לפעמים עקפו אמאמים שהיו במצוקה כלכלית איסור זה על ידי גביית היטלים מזדמנים וחד-פעמיים מן היהודים (ולעתים גם מן האוכלוסייה המוסלמית).

בתקופת השלטון העות'מאני השני (משנת 1872) נדרשו היהודים לשלם את מס הג'זיה, אף שבמקומות אחרים באימפריה העות'מאנית בוטל המס שהוטל על המיעוטים הדתיים במתכונתו זו. במחצית הראשונה של המאה העשרים נדרשו היהודים שהתגוררו באזורי השליטה האמאמית לשלם את המס באופן הבא: העשיר שילם בין שלושה לארבעה ריאלים לשנה, הבינוני שני ריאלים והעני ריאל אחד. לשם המחשת משמעותו הכספית של המס נסביר כי בשנות הארבעים של המאה העשרים היה השכר הממוצע לכמה ימי עבודה ריאל אחד. גביית המס הוטלה על המנהיגות המוכרת של היהודים בכל מקום. בעיר הבירה היה זה ראיס אליהוד (ראש היהודים), או בכינויו האחר עאקל (מנהיג, נכבד), ובתקופה העות'מאנית – החכם באשי. בחבלים הכפריים השבטיים הוא כונה בדרך כלל עאקל אליהוד.

בחבלים הכפריים התבטא תשלום הג'זיה לעתים קרובות בהשתתפות בעבודה בפרויקט ציבורי כגון הכשרת דרכי גישה לכפר, בניית מאגר מים או דישון שדהו של שיח' הכפר. באופן כללי ניתן לומר שהיטל המס החוקי שנדרש מן היהודים, לפחות במאה העשרים, היה קל מהמס שנדרש מהמוסלמים, אם כי קנסות שהוטלו מדי פעם על הקהילה, במיוחד בערים, הגדילו את הדרישות הכספיות מהם.

תקנות עומר כמעט שלא היו ידועות בתימן במאות הראשונות להתקנתן, אולם במהלך המאה החמש-עשרה הן שולבו בתוך מערכת החוקים הזַידיים. עיקר תקנות האפליה שנשתמרו בתימן קבע שיהודים חייבים להבדיל את בגדיהם מבגדי המוסלמים. נוסף על כך נאסר עליהם ללבוש בגדים צבעוניים, לשאת נשק, לרכוב על סוס – רכיבה על בהמת רכיבה אחרת הותרה רק כששתי רגליו של הרוכב מופנות לצד אחד של הבהמה; במרכז תימן אף נדרשו יהודים שפגשו בדרכם מוסלמי מבני המקום לרדת מבהמת הרכיבה ולבקש רשות להמשיך בדרכם – ולהתגורר בבתים גבוהים מבתי המוסלמים.

תקנות עומר נאכפו בהקפדה בכל המקומות שהיו נתונים לשליטה ישירה של האמאמים; כלומר, בצנעא הבירה ובסביבותיה ובערים הגדולות שבהן ישבו נציגי השלטון המרכזי. במקומות אחרים, תחת שליטתם של השיח'ים השבטיים, לא הקפידו על אכיפת תקנות האפליה. במקומות אלה התנגדו השבטים לביצוע תקנות כנגד היהודים במידה שאלו התנגשו בדפוסי התנהגות עתיקים של השבט ובמנהגיו. ככל שהתרחקו מצנעא הקפידו פחות על סממני השפלתם של היהודים.

כך, למשל, בשעה שבצנעא היו בתי הרובע היהודי נמוכים מבתי המוסלמים, הרי באזורים הכפריים המרוחקים מן הבירה לא הייתה הגבלה על גובהם של בתי היהודים. גם אופן הרכיבה של בהמת רכיבה לא הוגבל במקומות אלה. בצפון המדינה ובצפון-מזרחה, מקומות שבהם השלטון המרכזי כמעט שלא הורגש, נהגו יהודים אף לשאת נשק כמנהג שכניהם הערבים, בני השבט שבתוכו חיו.

בתימן הייתה קיימת תקנה משפילה נוספת, הידועה במקורות יהודיים כ"גזירת המקמצים". במהלך המאה התשע-עשרה נדרשו יהודי העיר צנעא לנקות את פגרי בעלי החיים שמתו במקומות ציבוריים ולאסוף את הצואה שהצטברה בבתי השימוש של תושבי העיר (את הצואה היה נהוג לייבש ולהשתמש בה כחומר הסקה לחימום המים בבתי המרחץ הציבוריים). "גזירת המקמצים" הוטלה אמנם על כלל הקהילה בעיר הבירה, אך נמצאו בה אנשים שנטלו על עצמם את התפקיד ושעיסוקם נעשה מקצוע משפחתי ואף חזקה משפחתית. על הטלת חובת ניקוי המחראות על היהודים כתב הרב קרח:

הבלנים המוסלמים שהיו מחזיקים במלאכה ללקט צואת האדם ליבשה ולהסיקה לחמם בתי המרחצאות כנהוג משנים קדמוניות, מנעום השופטים המוסלמים מלהתגאל עוד בזאת המלאכה שלא יחללו את כבודם וכבוד האסלאם. וכאשר נתמרמרו הבלנים על קיפוח פרנסתם גזרו על היהודים לאסוף הצואות, ליבשם ולהובילם לבלנים.

ע' קרח, סערת תימן (עורך: ש' גרידי), ירושלים 1987, עמ' כו.

"גזירת המקמצים" מיוחדת לתימן, והיא מראה את היחס הרשמי ליהודים כאל שכבה חברתית נחותה ושפלה. תקנה זו גם מדגימה את ההבדל ביחס אל היהודים בחבלי הכפר, שם הם לא נדרשו לבצע את המלאכות הבזויות הכרוכות בתקנה.

לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : הבסיס המשפטי לחיי היהודים בתימן (פריט זה)
היהודים בסביבתם : יחסי החסות בכפר
היהודים בסביבתם : יחסי קרבה וידידות
היהודים בסביבתם : יהודים בבתי הדין המוסלמיים
היהודים בסביבתם : שדה של חיכוך : אסלום יתומים יהודים
היהודים בסביבתם : יחס השלטונות לעלייה מתימן

	הדפסה
החומר במאגר זה הינו לשם שימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח) וכן של בעלי זכויות היוצרים השונים.
Ok Cancel