בתקופת הכיבוש הצבאי הבריטי – שהחל בדרום ב- 1914, בבגדאד ב- 1917, ובצפון ב- 1918 ונמשך עד 1921 – נהנו יהודי עיראק משוויון מלא. בשנים הראשונות לכיבוש הרגישו היהודים בעיראק כנתינים בריטים. רבים מהם התעשרו, אחרים התקבלו לעבוד במינהל הבריטי. הרגשת ביטחונם התבטאה גם ביחס של עליונות כלפי האוכלוסייה המוסלמית, ואחדים מהם אף העזו לעלוב במוסלמים ולפגוע ברגשותיהם. אמונתם בהמשך הכיבוש הבריטי הייתה כה איתנה עד כי בסוף 1918 ביקשו לקבל נתינות בריטית. זמן קצר לאחר מכן, כשלאומנים ערבים העלו בפני המושל הבריטי את הדרישה לקבלת עצמאות, הגישו היהודים עצומה ובה דרישה להמשך השלטון הבריטי. בעקבותיהם הלכו גם נכבדים נוצרים. עמדתם זו של היהודים עלתה בקנה אחד עם מדיניותו של המושל הבריטי. הם שינו את עמדתם בעקבות החלטת הבריטים ב- 1920 על סיום הכיבוש ועל כינון מדינה ערבית בעיראק. בממשלה הזמנית שהוקמה באוקטובר 1920 נתמנה היהודי יחזקאל ששון לשר האוצר, וכיהן בתפקיד לסירוגין עד 1925.
בתקופת המנדט הבריטי (1932-1921) נהנו היהודים משוויון כמעט מלא. זכויותיהם של המיעוטים הובטחו בחוקה העיראקית משנת 1924. היהודים יוצגו בבית המחוקקים הראשון שנפתח באותה שנה, על ידי חמישה צירים, ובשנים 1945-1925 על ידי שישה צירים וסנטור אחד. היהודים התקבלו לשירות המדינה, לבתי המשפט, ולמוסדות החינוך הממשלתי והגבוה ללא הגבלה.
לחלקים נוספים של המאמר:
היהודים בסביבתם : התקופה העות'מאנית
היהודים בסביבתם : תקופת הכיבוש והמנדט הבריטי (פריט זה)
היהודים בסביבתם : התקופה המלוכנית עד לעלייה ההמונית
היהודים בסביבתם : היהודים בעיראק אחרי העלייה ההמונית
